| פרק ה | |
| א | וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל־ | 
| ב | יְהוָֹה אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב: | 
| ג | לֹא אֶת־ | 
| 
	 לא את אבותינו. בלבד כרת ה׳ וגו׳, כי אתנו:  | |
| ד | פָּנִים | בְּפָנִים דִּבֶּר יְהוָֹה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: | 
| 
	 פנים בפנים. אמר רבי ברכיה, כך אמר משה, אל תאמרו אני מטעה אתכם על לא דבר, כדרך שהסרסור עושה בין המוכר ללוקח, הרי המוכר עצמו מדבר עמכם:  | |
| ה | אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין־ | 
| 
	 לאמר. מוסב על דבר ה׳ עמכם בהר מתוך האש לאמר אנכי ה׳ וגו׳ ואנכי עומד בין ה׳ וביניכם:  | |
| ו | אָנֹכִי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: | 
| ז | לֹא־ | 
| 
	 על פני. בכל מקום אשר אני שם, וזהו כל העולם. דבר אחר, כל זמן שאני קיים. עשרת הדברות כבר פרשתים:  | |
| ח | לֹא־ | 
| ט | לֹא־ | 
| י | וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָו [מִצְוֹתָי] : | 
| יא | לֹא תִשָּׂא אֶת־ | 
| יב | שָׁמוֹר אֶת־ | 
| 
	 שמור. ובראשונות הוא אומר זכור, שניהם בדבור אחד ובתיבה אחת נאמרו, ובשמיעה אחת נשמעו (מכילתא בחדש פ״ז): כאשר צוך. קודם מתן תורה במרה (שבת פז:):  | |
| יג | שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל־ | 
| יד | וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לֹא־ | 
| טו | וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל־ | 
| 
	 וזכרת כי עבד היית וגו׳. על מנת כן פדאך, שתהיה לו עבד ותשמור מצותיו:  | |
| טז | כַּבֵּד אֶת־ | 
| 
	 כאשר צוך. אף על כיבוד אב ואם נצטוו במרה (סנהדרין נו:), שנאמר שם שם לו חק ומשפט (שמות טו, כה.):  | |
| יז | לֹא תִרְצַח ס וְלֹא תִנְאָף ס וְלֹא תִגְנֹב ס וְלֹא־ | 
| 
	 ולא תנאף. אין לשון ניאוף אלא באשת איש:  | |
| יח | וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ ס וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ: | 
| 
	 לא תתאוה. לא תירוג, אף הוא לשון חמדה, כמו נחמד למראה (בראשית ב, ט.), דמתרגמינן דמרגג למחזי:  | |