עודך מסתולל בעמי. כתרגומו כבישת ביה בעמי, והיא מגזרת מסלה דמתרגמינן אורח כבושא, ובלע״ז קלקי״ר (טרעטען). וכבר פירשתי בסוף ויהי מקץ, כל תיבה שתחלת יסודה סמ״ך והיא באה לדבר בלשון מתפעל, נותן התי״ו של שמוש באמצע אותיות של עיקר, כגון זו, וכגון ויסתבל החגב (קהלת יב, ה.), מגזרת סבל. כי תשתרר עלינו, מגזרת שר ונגיד. וכן משתכל הוית (דניאל ז, ח.):

כעת מחר. כעת הזאת למחר, שרט לו שריטה בכותל, למחר כשתגיע חמה לכאן, ירד הברד:

הוסדה. שנתיסדה. וכל תיבה שתחלת יסודה יו״ד, כגון יסד, ילד, ידע, יסר, כשהיא מתפעלת, תבא הוי״ו במקום היו״ד, כמו הוסדה, הולדה, ויודע, ויולד ליוסף, בדברים לא יוסר עבד (משלי כט, יט.):

שלח העז. כתרגומו שלח כנוש, וכן יושבי הגבים העיזו (ישעיה י, לא.), העיזו בני בנימן (ירמיה ו, א.):

ולא יאסף הביתה. לשון הכנסה היא:

הניס. הבריח, לשון וינס:

על השמים. לצד השמים. ומדרש אגדה, הגביהו הקב״ה למשה למעלה מן השמים:

מתלקחת בתוך הברד. נס בתוך נס, האש והברד מעורבין, והברד מים הוא, ולעשות רצון קונם עשו שלום ביניהם (שמו״ר יב, ו.):

ורב. די לו במה שהוריד כבר:

כצאתי את העיר. מן העיר, אבל בתוך העיר לא התפלל, לפי שהיתה מלאה גלולים (שם יב, ז.):

טרם תיראון. עדיין לא תיראון. וכן כל טרם שבמקרא עדיין לא הוא, ואינו לשון קודם, כמו טרם ישכבו (בראשית יט, ד.), עד לא שכיבו. טרם יצמח (שם ב, ה.), עד לא צמח. אף זה כן הוא, ידעתי כי עדיין אינכם יראים, ומשתהיה הרוחה תעמדו בקלקולכם:

והפשתה והשעורה נכתה. נשברה, לשון פרעה נכה, נכאים, וכן לא נכו, ולא יתכן לפרשו לשון הכאה, שאין נו״ן במקום ה״א לפרש נכתה כמו הוכתה, נכו כמו הכו, אלא הנו״ן שורש בתיבה, והרי הוא מגזרת ושפו עצמותיו (איוב לג, כא.):

כי השערה אביב. כבר ביכרה ועומדת בקשיה, ונשתברו ונפלו, וכן הפשתה גדלה כבר והוקשה לעמוד בגבעוליה:

השעורה אביב. עמדה באביה, לשון באבי הנחל (שיר השירים ו, יא.):

כי אפילת הנה. מאוחרות, ועדיין היו רכות, ויכולות לעמוד בפני קשה, ואע״פ שנאמר ואת כל עשב השדה הכה הברד, יש לפרש פשוטו של מקרא בעשבים העומדים בקלחם הראויים ללקות בברד. ומדרש רבי תנחומא (וארא טז.) יש מרבותינו שנחלקו על זאת, ודרשו כי אפילות, פלאי פלאות נעשו להם שלא לקו:

לא נתך. לא הגיע, ואף אותן שהיו באויר לא הגיעו לארץ, ודומה לו ותתך עלינו האלה והשבועה (דניאל ט, יא.) דעזרא, ותגיע עלינו. ומנחם בן סרוק חברו בחלק כהתוך כסף (יחזקאל כב, כב.), לשון יציקת מתכת, ורואה אני את דבריו כתרגומו ויצק, ואתיך. לצקת, לאתכא. אף זה לא נתך לארץ, לא הוצק לארץ: