ושמתי פדות. שיבדיל בין עמי ובין עמך:

תשחת הארץ. נשחתה הארץ, אתחבלת ארעא:

זבחו לאלהיכם בארץ. במקומכם, ולא תלכו במדבר:

תועבת מצרים. יראת מצרים, כמו ולמלכם תועבת בני עמון (מלכים ב כג, יג.), ואצל ישראל קורא אותם תועבה. ועוד יש לומר בלשון אחר תועבת מצרים, דבר שנאוי הוא למצרים זביחה שאנו זובחים, שהרי יראתם אנו זובחים:

ולא יסקלנו. בתמיה:

התל. כמו להתל:

ויעתר אל ה׳. נתאמץ בתפלה, וכן אם בא לומר ויעתיר, היה יכול לומר, ומשמע וירבה בתפלה, עכשיו כשהוא אומר בל׳ ויפעל, משמע וירבה להתפלל:

ויסר הערוב. ולא מתו כמו שמתו הצפרדעים, שאם מתו יהיה להם הנאה בעורות:

גם בפעם הזאת. אע״פ שאמר אנכי אשלח אתכם, לא קיים הבטחתו:

מחזיק בם. אוחז בם, כמו והחזיקה במבושיו (דברים כה, יא.):

הנה יד ה׳ הויה. לשון הוה, כי כן יאמר בלשון נקבה, על שעבר היתה, ועל העתיד תהיה, ועל העומד הווה, כמו עושה, רוצה, רועה:

והפלה. והבדיל:

מלא חפניכם. ילויינו״ש בלע״ז (האנדפאלל):

פיח כבשן. דבר הנפח מן הגחלים עוממים הנשרפים בכבשן, ובלע״ז אולב״ש. (קאהלנשטויב) פיח לשון הפחה, שהרוח מפיחן ומפריחן:

וזרקו משה. וכל דבר הנזרק בכח, אינו נזרק אלא ביד אחת, הרי נסים הרבה, אחד שהחזיק קומצו של משה מלא חפנים שלו ושל אהרן, ואחד שהלך האבק על כל ארץ מצרים:

לשחין פרח אבעבועות. כתרגומו לשחין סגי, אבעבועין שעל ידו צומחין בהן בועות:

שחין. לשון חמימות, והרבה יש בלשון משנה, שנה שחונה:

באדם ובבהמה. ואם תאמר מאין היו להם הבהמות, והלא כבר נאמר וימת כל מקנה מצרים, אלא לא נגזרה גזרה אלא על אותן שבשדות בלבד, שנאמר במקנך אשר בשדה, והירא את דבר ה׳ הניס את מקנהו אל הבתים. וכן שנויה במכילתא אצל ויקח שש מאות רכב בחור (שמות יד, ז.):

את כל מגפתי. למדנו מכאן, שמכת בכורות שקולה כנגד כל המכות:

כי עתה שלחתי את ידי וגו׳. כי אלו רציתי, כשהיתה ידי במקנך שהכיתים בדבר, שלחתיה והכיתי אותך ואת עמך עם הבהמות:

ותכחד מן הארץ. אבל בעבור זאת העמדתיך וגו׳: