את מעיל האפוד. שאפוד ניתן עליו לחגורה:

כליל תכלת. כולו תכלת, שאין מין אחר מעורב בו:

והיה פי ראשו. פי המעיל בגבהו, הוא פתיחת בית הצואר:

בתוכו. כתרגומו כפיל לגויה, כפול לתוכו, להיות לו לשפה כפילתו, והיה מעשה אורג ולא במחט:

כפי תחרא. למדנו שהשריונים שלהם פיהם כפול לתוכן:

לא יקרע. כדי שלא יקרע, והקורעו עובר בלאו, שזה ממנין לאוין שבתורה, וכן לא יזח החשן, וכן לא יסורו ממנו, הנאמר בבדי הארון:

רמוני. עגולים וחלולים היו, כמין רמונים העשויים כביצת תרנגולת:

ופעמוני זהב. זגין עם ענבלין שבתוכם:

בתוכם סביב. ביניהם סביב, בין שני רמונים פעמון אחד, דבוק ותלוי בשולי המעיל:

פעמון זהב ורמון וגו׳. פעמון זהב ורמון אצלו:

ולא ימות. מכלל לאו אתה שומע הן, אם יהיו לו לא יתחייב מיתה, הא אם יכנס מחוסר אחד מן הבגדים הללו, חייב מיתה בידי שמים:

ציץ. כמין טס של זהב היה, רוחב ב׳ אצבעות, מקיף על המצח מאוזן לאוזן (סוכה ה:):

על פתיל תכלת. ובמקום אחר הוא אומר, ויתנו עליו פתיל תכלת (שמות לט, לא.), ועוד, כתיב כאן והיה על המצנפת, ולמטה הוא אומר והיה על מצח אהרן, ובשחיטת קדשים שנינו (זבחים יט.:), שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפלין, למדנו שהמצנפת למעלה בגובה הראש, ואינה עמוקה להכנס בה כל הראש עד המצח, והציץ מלמטה, והפתילים היו בנקבים, ותלויין בו בשני ראשים ובאמצעו, ששה בג׳ מקומות הללו, פתיל מלמעלה אחד מבחוץ ואחד מבפנים כנגדו, וקושר ראשי הפתילים מאחורי העורף שלשתן, ונמצאו בין אורך הטס ופתילי ראשיו מקיפין את הקדקד, ופתיל האמצעי שבראשו קשור עם ראשי השנים, והולך על פני רוחב הראש מלמעלה, נמצא עשוי כמין כובע, ועל פתיל האמצעי הוא אומר והיה על המצנפת, והיה נותן הציץ על ראשו כמין כובע על המצנפת, והפתיל האמצעי מחזיקו שאינו נופל, והטס תלוי כנגד מצחו, ונתקיימו כל המקראות, פתיל על הציץ, וציץ על הפתיל, ופתיל על המצנפת מלמעלה:

ונשא אהרן. לשון סליחה, ואף על פי כן אינו זז ממשמעו, אהרן נושא את המשא של עון, נמצא מסולק העון מן הקדשים:

את עון הקדשים. לרצות על הדם ועל החלב שקרבו בטומאה, כמו ששנינו (מנחות כה.), אי זה עון הוא נושא, אם עון פגול הרי כבר נאמר לא ירצה, ואם עון נותר הרי נאמר לא יחשב, ואין לומר שיכפר על עון הכהן שהקריב טמא, שהרי עון הקדשים נאמר, ולא עון המקריבים, הא אינו מרצה אלא להכשיר הקרבן:

והיה על מצחו תמיד. אי אפשר לומר שיהא על מצחו תמיד, שהרי אינו עליו אלא בשעת העבודה, אלא תמיד לרצות להם, אפילו אינו על מצחו, שלא היה כהן גדול עובד באותה שעה, ולדברי האומר עודהו על מצחו מכפר ומרצה, ואם לאו אינו מרצה, נדרש על מצחו תמיד, מלמד שממשמש בו בעודו על מצחו, שלא יסיח דעתו ממנו:

ושבצת. עשה אותם משבצות משבצות, וכולם של שש:

ולבני אהרן תעשה כתנת. ארבעה בגדים הללו ולא יותר, כתונת, ואבנט, ומגבעות היא מצנפת, ומכנסים הכתובים למטה בפרשה:

והלבשת אותם את אהרן. אותם האמורין באהרן, חשן, ואפוד, ומעיל, וכתונת תשבץ, מצנפת, ואבנט, וציץ, ומכנסים, הכתובים למטה בכולם:

ואת בניו אתו. אותם הכתובים בהם:

ומשחת אותם. את אהרן ואת בניו בשמן המשחה:

ומלאת את ידם. כל מלוי ידים לשון חנוך, כשהוא נכנס לדבר להיות מוחזק בו מאותו יום והלאה, ובלשון לע״ז, כשממנין אדם על פקודת דבר, נותן השליט בידו בית יד של עור שקורין גוואנ״טו, (האנדשוה) ועל ידו הוא מחזיקו בדבר, וקורין לאותו מסירה וויר״סטיר, והוא מלוי ידים:

ועשה להם. לאהרן ולבניו:

מכנסי בד. הרי ח׳ בגדים לכהן גדול וארבעה לכהן הדיוט:

והיו על אהרן. כל הבגדים האלה, על אהרן הראויין לו:

ועל בניו. האמורין בהם:

בבואם אל אהל מועד. להיכל וכן למשכן:

ומתו. הא למדת, שהמשמש מחוסר בגדים, במיתה:

חקת עולם לו. כל מקום שנאמר חקת עולם, הוא גזירה מיד ולדורות לעכב בו: