מקטר קטורת. להעלות עליו קיטור עשן סמים:

את גגו. זה היה לו גג, אבל מזבח העולה לא היה לו גג, אלא ממלאים חללו אדמה בכל חנייתם:

זר זהב. סימן הוא לכתר כהונה:

צלעותיו. כאן הוא לשון זויות כתרגומו, לפי שנאמר על שני צדיו, על שתי זויותיו שבשני צדיו:

והיה. מעשה הטבעות האלה:

לבתים לבדים. לכל בית תהיה הטבעת לבד:

לפני הפרכת. שמא תאמר משוך מכנגד הארון לצפון או לדרום, תלמוד לומר לפני הכפרת, מכוון כנגד הארון מבחוץ:

בהיטיבו. לשון נקוי הבזיכין של המנורה מדשן הפתילות שנשרפו בלילה, והיה מטיבן בכל בקר ובקר:

הנרות. לוצי״ש בלע״ז (לאמפען), וכן כל נרות האמורות במנורה, חוץ ממקום שנאמר שם העלאה, שהוא לשון הדלקה:

ובהעלות. כשידליקם להעלות להבתן:

יקטירנה. בכל יום, פרס מקטיר שחרית, ופרס מקטיר בין הערבים:

לא תעלו עליו. על מזבח זה:

קטרת זרה. שום קטורת של נדבה, כולן זרות לו חוץ מזו:

ועולה ומנחה. ולא עולה ומנחה. עולה של בהמה ועוף, ומנחה היא של לחם:

וכפר אהרן. מתן דמים:

אחת בשנה. ביום הכפורים, הוא שנאמר באחרי מות ויצא אל המזבח אשר לפני ה׳ וכפר עליו (ויקרא טז, יח.):

חטאת הכפרים. הם פר ושעיר של יום הכפורים, המכפרים על טומאת מקדש וקדשיו:

קדש קדשים. המזבח מקודש לדברים הללו בלבד, ולא לעבודה אחרת: