פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים, והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן (סנהדרין פב: סוטה מג.):

בקנאו את קנאתי. בנקמו את נקמתי, בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף, כל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום נקמת דבר. אנפרימנ״ט בלע״ז.:

את בריתי שלום. שתהא לו לברית שלום, כאדם המחזיק טובה וחנות, למי שעושה עמו טובה, אף כאן פירש לו הקב״ה שלומותיו:

והיתה לו. בריתי זאת:

ברית כהנת עולם. שאף על פי שכבר נתנה כהונה לזרעו של אהרן, לא נתנה אלא לאהרן ולבניו שנמשחו עמו, ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחתן, אבל פינחס שנולד קודם לכן ולא נמשח, לא בא לכלל כהונה עד כאן, וכן שנינו בזבחים (קא:), לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי:

לאלהיו. בשביל אלהיו, כמו המקנא אתה לי (במדבר יא, כט.), וקנאתי לציון (זכריה ח, ב.), בשביל ציון:

ושם איש ישראל וגו׳. כשם שייחס את הצדיק לשבח ייחס את הרשע לגנאי:

נשיא בית אב לשמעוני. לאחד מחמשת בתי אבות שהיו לשבט שמעון. דבר אחר, להודיע שבחו של פינחס, שאף על פי שזה היה נשיא, לא מנע את עצמו מלקנא לחילול השם, לכך הודיעך הכתוב מי הוא המוכה:

ושם האשה המכה וגו׳. להודיעך שנאתן של מדינים, שהפקירו בת מלך לזנות, כדי להחטיא את ישראל:

ראש אומות. אחד מחמשת מלכי מדין, את אוי ואת רקם ואת צור וגו׳ (במדבר לא, ח.), והוא היה חשוב מכולם, שנאמר ראש אמות, ולפי שנהג בזיון בעצמו להפקיר בתו, מנאו שלישי:

בית אב. חמשת בתי אבות היו למדין, עיפה ועפר וחנוך ואבידע ואלדעה, וזה היה מלך לאחד מהם:

צרור. כמו זכור שמור, לשון הווה. עליכם לאייב אותם:

כי צררים הם לכם וגו׳ על דבר פעור. שהפקירו בנותיהם לזנות כדי להטעותכם אחר פעור, ואת מואב לא צוה להשמיד, מפני רות שהיתה עתידה לצאת מהם, כדאמרינן בבבא קמא (לח:):

ויהי אחרי המגפה וגו׳. משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן, והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות. דבר אחר, כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה נמסרו לו במנין, עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו, מחזירם במנין:

לבית אבתם. על שבט האב יתיחסו, ולא אחר האם:

וידבר משה ואלעזר הכהן אתם. דברו עמם על זאת שצוה המקום למנותם:

לאמר. אמר להם, צריכים אתם להמנות:

מבן עשרים שנה ומעלה כאשר צוה וגו׳. שיהא מנינם מבן עשרים שנה ומעלה, שנאמר כל העובר על הפקודים וגו׳ (שמות ל, יג.):