יד | וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים: |
מעתה הריני כשאר עמי, שנסתלק הקב״ה מעלי: מה לך לעשות, ומה היא העצה, אלהיהם של אלו שונא זמה הוא כו׳ כדאיתא בחלק (סנהדרין קו.), תדע שבלעם השיא עצה זו להכשילם בזמה, שהרי נאמר הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם (במדבר לא, טז.): מקרא קצר הוא זה, איעצך להכשילם, ואומר לך מה שהן עתידין להרע למואב באחרית הימים ומחץ פאתי מואב. התרגום מפרש קוצר העברי ויקטול וכו׳ (אלו תיבות ויקטול וכו׳ הוא מיותר ומן מקרא קצר וכו׳ עד כאן הכל דבור אחד ור״ל שבאחרית הימים ימחץ פאתי מואב. ומ״ש התרגום מפרש כו׳ ר״ל שמתרגם אמלכינך מה דתעביד ואחוי לך מה דיעביד עמא הדין לעמך כו׳. דב״ט): | |
טו | וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן: |
טז | נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי־ |
לכוין השעה שכועס בה: | |
יז | אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל־ |
רואה אני שבחו של יעקב וגדולתו, אך לא עתה הוא אלא לאחר זמן: כתרגומו, לשון דרך קשתו (איכה ב, ד.), שהכוכב עובר כחץ, ובלע״ז דישטינ״ט כלומר, יקום מזל: מלך רודה ומושל: זה דוד, שנאמר בו השכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית וגו׳ (שמואל ב ח, ב.): לשון קורה, כמו אני קרתי (מלכים ב יט, כד.), מקבת בור נקרתם (ישעי נא, א.), יקרוה עורבי נחל (משלי ל, יז.), פורו״יר בלע״ז: כל האומות, שכלם יצאו מן שת בנו של אדם הראשון: | |
יח | וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל: |
לאויביו ישראל: | |
יט | וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר: |
ועוד יהיה מושל אחר מיעקב: מעיר החשובה של אדום והיא רומי, ועל מלך המשיח אומר כן, שנאמר בו וירד מים עד ים (תהלים עב, ח.) ולא יהיה שריד לבית עשו (עובדיה א, יח.): | |
כ | וַיַּרְא אֶת־ |
נסתכל בפורענותו של עמלק: הוא קדם את כולם להלחם בישראל, וכך תרגם אונקלוס, ואחריתו להאבד בידם, שנאמר תמחה את זכר עמלק (דברים כה, יט.): | |
כא | וַיַּרְא אֶת־ |
לפי שהיה קיני תקוע אצל עמלק, כענין שנאמר ויאמר שאול אל הקיני וגו׳ (שמואל א טו, י.), הזכירו אחר עמלק, נסתכל בגדולתם של בני יתרו, שנאמר בהם תרעתים שמעתים שוכתים (דברי הימים א ב, נה.): תמה אני מהיכן זכית לכך, הלא אתה עמי היית בעצת הבה נתחכמה לו (שמות א, י.), ועתה נתישבת באיתן ומעוז של ישראל: | |
כב | כִּי אִם־ |
אשריך שנתקעת לתוקף זה, שאינך נטרד עוד מן העולם, כי אף אם אתה עתיד לגלות עם עשרת השבטים ותהיה לבער ממקום שנתישבת שם, מה בכך: עד היכן הוא מגלה אותך, שמא לחלח וחבור, אין זה טרוד מן העולם, אלא טלטול ממקום למקום, ותשוב עם שאר הגליות: | |
כג | וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל: |
כיון שהזכיר את שביית אשור אמר: מי יכול להחיות את עצמו משומו את אלה, שלא ישים עליו הגוזר את אלה, שיעמוד סנחריב ויבלבל את כל האומות, ועוד יבואו צים מיד כתים, ויעברו כתיים שהן ארמיים בבירניות גדולות על אשור: | |
כד | וְצִים מִיַּד כִּתִּים וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ־ |
וענו אותם שבעבר הנהר: וכן פירש דניאל (ז, יא.), עד דקטילת חיותא והובד גשמה: ספינות גדולות, כדכתיב וצי אדיר (ישעיה לג, כא.), ובורני רבתא: | |
כה | וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ וְגַם־ |
פרק כה | |
א | וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל־ |
כך שמה: ע״י עצת בלעם כדאיתא בחלק (סנהדרין קו.): | |
ב | וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן: |
כשתקף יצרו עליו ואומר לה השמעי לי, והיא מוציאה לו דמות פעור מחיקה, ואומרת לו השתחוה לזה: | |
ג | וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר־ |
על שם שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי, וזו היא עבודתו: שלח בהם מגפה: | |
ד | וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־ |
לשפוט את העובדים לפעור (סנהדרין לה.): את העובדים, והוקע היא תלייה כמו שמצינו בבני שאול והוקענום לה׳ (שמואל ב כא, ו.), ושם תלייה מפורשת. עובד עבודת אלילים בסקילה, וכל הנסקלים נתלין: לעין כל. ומדרש אגדה, השמש מודיע את החוטאים, הענן נקפל מכנגדו והחמה זורחת עליו: | |
ה | וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־ |
כל אחד ואחד מדייני ישראל היה הורג שנים, ודייני ישראל שמונה רבוא ושמונת אלפים, כדאיתא בסנהדרין (יח.): | |
ו | וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל־ |
נתקבצו שבטו של שמעון אצל זמרי, שהיה נשיא שלהם, ואמרו לו אנו נדונין במיתה ואתה יושב וכו׳, כדאיתא באלו הן הנשרפין (סנהדרין פב.): כזבי בת צור. לעיני משה. אמרו לו, משה, זו אסורה או מותרת, אם תאמר אסורה בת יתרו מי התירה לך וכו׳ כדאיתא התם: נתעלמה ממנו הלכה (כל הבועל ארמית קנאין פוגעין בו), געו כולם בבכיה (סנהדרין שם). בעגל עמד משה כנגד ששים רבוא, שנאמר ויטחן עד אשר דק וגו׳ (שמות לב, כ.), וכאן רפו ידיו, אלא כדי שיבא פינחס ויטול את הראוי לו: | |
ז | וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן־ |
ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו למשה מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, אמר ליה קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא (סנהדרין פב.), מיד ויקח רומח בידו וגו׳: | |
ח | וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ־ |
אל האהל: כמו הלחיים (ס״א אל הקיבה) והקיבה, כוון בתוך זכרות של זמרי ונקבות שלה, וראו כולם שלא לחנם הרגם, והרבה נסים נעשו לו וכו׳ כדאיתא התם (סנהדרין שם): | |
ט | וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף: |