חומש
בלק - שביעי
פרק כ״ד, פסוק י״ד - פרק כ״ה, פסוק ט׳
ידוְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים:

הולך לעמי. מעתה הריני כשאר עמי, שנסתלק הקב״ה מעלי:

לכה איעצך. מה לך לעשות, ומה היא העצה, אלהיהם של אלו שונא זמה הוא כו׳ כדאיתא בחלק (סנהדרין קו.), תדע שבלעם השיא עצה זו להכשילם בזמה, שהרי נאמר הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם (במדבר לא, טז.):

אשר יעשה העם הזה לעמך. מקרא קצר הוא זה, איעצך להכשילם, ואומר לך מה שהן עתידין להרע למואב באחרית הימים ומחץ פאתי מואב. התרגום מפרש קוצר העברי ויקטול וכו׳ (אלו תיבות ויקטול וכו׳ הוא מיותר ומן מקרא קצר וכו׳ עד כאן הכל דבור אחד ור״ל שבאחרית הימים ימחץ פאתי מואב. ומ״ש התרגום מפרש כו׳ ר״ל שמתרגם אמלכינך מה דתעביד ואחוי לך מה דיעביד עמא הדין לעמך כו׳. דב״ט):

טווַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן:
טזנְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי־אֵל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם:

וידע דעת עליון. לכוין השעה שכועס בה:

יזאֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל־בְּנֵי־שֵׁת:

אראנו. רואה אני שבחו של יעקב וגדולתו, אך לא עתה הוא אלא לאחר זמן:

דרך כוכב. כתרגומו, לשון דרך קשתו (איכה ב, ד.), שהכוכב עובר כחץ, ובלע״ז דישטינ״ט כלומר, יקום מזל:

וקם שבט. מלך רודה ומושל:

ומחץ פאתי מואב. זה דוד, שנאמר בו השכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית וגו׳ (שמואל ב ח, ב.):

וקרקר. לשון קורה, כמו אני קרתי (מלכים ב יט, כד.), מקבת בור נקרתם (ישעי נא, א.), יקרוה עורבי נחל (משלי ל, יז.), פורו״יר בלע״ז:

כל בני שת. כל האומות, שכלם יצאו מן שת בנו של אדם הראשון:

יחוְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל:

והיה ירשה שעיר איביו. לאויביו ישראל:

יטוְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר:

וירד מיעקב. ועוד יהיה מושל אחר מיעקב:

והאביד שריד מעיר. מעיר החשובה של אדום והיא רומי, ועל מלך המשיח אומר כן, שנאמר בו וירד מים עד ים (תהלים עב, ח.) ולא יהיה שריד לבית עשו (עובדיה א, יח.):

כוַיַּרְא אֶת־עֲמָלֵק וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד:

וירא את עמלק. נסתכל בפורענותו של עמלק:

ראשית גוים עמלק. הוא קדם את כולם להלחם בישראל, וכך תרגם אונקלוס, ואחריתו להאבד בידם, שנאמר תמחה את זכר עמלק (דברים כה, יט.):

כאוַיַּרְא אֶת־הַקֵּינִי וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ וְשִׂים בַּסֶּלַע קִנֶּךָ:

וירא את הקיני. לפי שהיה קיני תקוע אצל עמלק, כענין שנאמר ויאמר שאול אל הקיני וגו׳ (שמואל א טו, י.), הזכירו אחר עמלק, נסתכל בגדולתם של בני יתרו, שנאמר בהם תרעתים שמעתים שוכתים (דברי הימים א ב, נה.):

איתן מושבך. תמה אני מהיכן זכית לכך, הלא אתה עמי היית בעצת הבה נתחכמה לו (שמות א, י.), ועתה נתישבת באיתן ומעוז של ישראל:

כבכִּי אִם־יִהְיֶה לְבָעֵר קָיִן עַד־מָה אַשּׁוּר תִּשְׁבֶּךָּ:

כי אם יהיה לבער קין וגו׳. אשריך שנתקעת לתוקף זה, שאינך נטרד עוד מן העולם, כי אף אם אתה עתיד לגלות עם עשרת השבטים ותהיה לבער ממקום שנתישבת שם, מה בכך:

עד מה אשור תשבך. עד היכן הוא מגלה אותך, שמא לחלח וחבור, אין זה טרוד מן העולם, אלא טלטול ממקום למקום, ותשוב עם שאר הגליות:

כגוַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל:

וישא משלו וגו׳. כיון שהזכיר את שביית אשור אמר:

אוי מי יחיה משמו אל. מי יכול להחיות את עצמו משומו את אלה, שלא ישים עליו הגוזר את אלה, שיעמוד סנחריב ויבלבל את כל האומות, ועוד יבואו צים מיד כתים, ויעברו כתיים שהן ארמיים בבירניות גדולות על אשור:

כדוְצִים מִיַּד כִּתִּים וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ־עֵבֶר וְגַם־הוּא עֲדֵי אֹבֵד:

וענו אשור וענו עבר. וענו אותם שבעבר הנהר:

וגם הוא עדי אבד. וכן פירש דניאל (ז, יא.), עד דקטילת חיותא והובד גשמה:

וצים. ספינות גדולות, כדכתיב וצי אדיר (ישעיה לג, כא.), ובורני רבתא:

כהוַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ וְגַם־בָּלָק הָלַךְ לְדַרְכּוֹ:
פרק כה
אוַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל־בְּנוֹת מוֹאָב:

בשטים. כך שמה:

לזנות אל בנות מואב. ע״י עצת בלעם כדאיתא בחלק (סנהדרין קו.):

בוַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן:

וישתחוו לאלהיהן. כשתקף יצרו עליו ואומר לה השמעי לי, והיא מוציאה לו דמות פעור מחיקה, ואומרת לו השתחוה לזה:

גוַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר־אַף יְהוָֹה בְּיִשְׂרָאֵל:

פעור. על שם שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי, וזו היא עבודתו:

ויחר אף ה׳ בישראל. שלח בהם מגפה:

דוַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה קַח אֶת־כָּל־רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָֹה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף־יְהוָֹה מִיִּשְׂרָאֵל:

קח את כל ראשי העם. לשפוט את העובדים לפעור (סנהדרין לה.):

והוקע אותם. את העובדים, והוקע היא תלייה כמו שמצינו בבני שאול והוקענום לה׳ (שמואל ב כא, ו.), ושם תלייה מפורשת. עובד עבודת אלילים בסקילה, וכל הנסקלים נתלין:

נגד השמש. לעין כל. ומדרש אגדה, השמש מודיע את החוטאים, הענן נקפל מכנגדו והחמה זורחת עליו:

הוַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר:

הרגו איש אנשיו. כל אחד ואחד מדייני ישראל היה הורג שנים, ודייני ישראל שמונה רבוא ושמונת אלפים, כדאיתא בסנהדרין (יח.):

ווְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל־אֶחָיו אֶת־הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:

והנה איש וגו׳. נתקבצו שבטו של שמעון אצל זמרי, שהיה נשיא שלהם, ואמרו לו אנו נדונין במיתה ואתה יושב וכו׳, כדאיתא באלו הן הנשרפין (סנהדרין פב.):

את המדינית. כזבי בת צור. לעיני משה. אמרו לו, משה, זו אסורה או מותרת, אם תאמר אסורה בת יתרו מי התירה לך וכו׳ כדאיתא התם:

והמה בכים. נתעלמה ממנו הלכה (כל הבועל ארמית קנאין פוגעין בו), געו כולם בבכיה (סנהדרין שם). בעגל עמד משה כנגד ששים רבוא, שנאמר ויטחן עד אשר דק וגו׳ (שמות לב, כ.), וכאן רפו ידיו, אלא כדי שיבא פינחס ויטול את הראוי לו:

זוַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן־אֶלְעָזָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ:

וירא פינחס. ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו למשה מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, אמר ליה קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא (סנהדרין פב.), מיד ויקח רומח בידו וגו׳:

חוַיָּבֹא אַחַר אִישׁ־יִשְׂרָאֵל אֶל־הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת־שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת־הָאִשָּׁה אֶל־קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

אל הקבה. אל האהל:

אל קבתה. כמו הלחיים (ס״א אל הקיבה) והקיבה, כוון בתוך זכרות של זמרי ונקבות שלה, וראו כולם שלא לחנם הרגם, והרבה נסים נעשו לו וכו׳ כדאיתא התם (סנהדרין שם):

טוַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף:
x
בלק שביעי (עם פרש״י) -- במדבר: כ״ד, י״ד - כ״ה, ט׳חומש:
כ, ע״ב - ע״ותהילים:
פרק ג. והנה - ״184״ ג״פ וכו׳תניא:
הל׳ נזירות פרק ט-י. הל׳ ערכין וחרמין.. בפרקים אלו. פרק ארמב״ם ג״פ:
הל׳ כלי המקדש והעובדים בו פרק זרמב״ם פ״א:
מ״ע צג. קידספר המצוות:
לעילוי נשמת מרת חנה עטל (בכרך) ע״ה בת יבלחט״א ר׳ דוד (צירקינד)