[לא תבשל גדי -- ] עשר תעשר. מה ענין זה אצל זה, אמר להם הקב״ה לישראל, לא תגרמו לי לבשל גדיים של תבואה עד שהן במעי אמותיהן, שאם אין אתם מעשרים מעשרות כראוי, כשהוא סמוך להתבשל אני מוציא רוח קדים והיא משדפתן, שנאמר ושדפה לפני קמה (מלכים ב יט, כו.), וכן לענין בכורים:

שנה שנה. מכאן שאין מעשרין מן החדש על הישן (ספרי קה.):

ואכלת וגו׳. זה מעשר שני, שכבר למדנו ליתן מעשר ראשון ללוים, שנאמר כי תקחו מאת בני ישראל וגו׳ (במדבר יח, כו.), ונתן להם רשות לאכלו בכל מקום, שנאמר ואכלתם אותו בכל מקום (שם לא.), על כרחך זה מעשר אחר הוא:

כי יברכך. שתהא התבואה מרובה לשאת:

בכל אשר תאוה נפשך. כלל:

בבקר ובצאן וביין ובשכר. פרט:

ובכל אשר תשאלך נפשך. חזר וכלל, מה הפרט מפורש ולד, ולדות הארץ, וראוי למאכל אדם וכו׳ (בבא קמא סג. ספרי קז.):

והלוי וגו׳ לא תעזבנו. מליתן לו מעשר ראשון:

כי אין לו חלק ונחלה עמך. יצאו לקט שכחה ופאה והפקר, שאף הוא יש לו חלק עמך בהן כמוך, ואינן חייבין במעשר (ספרי קח.):

מקצה שלש שנים. בא ולמד, שאם השהה מעשרותיו של שנה ראשונה ושניה לשמטה, שיבערם מן הבית בשלישית:

ובא הלוי. ויטול מעשר ראשון:

והגר והיתום. ויטלו מעשר שני שהוא של עני של שנה זו, ולא תאכלנו אתה בירושלים כדרך שנזקקת לאכול מעשר שני של שתי שנים:

ואכלו ושבעו. תן להם כדי שביעה, מכאן אמרו אין פוחתין לעני בגורן וכו׳, ואתה מוליך לירושלים במעשר של שנה ראשונה ושנייה שהשהית, ומתודה בערתי הקודש מן הבית (דברים כו, יג.), כמו שמפורש בכי תכלה לעשר (שם יב.):