פרק יא | |
א | וַיְהִי כָל־ |
לשון הקודש: באו בעצה אחת ואמרו, לא כל הימנו שיבור לו את העליונים, נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה. דבר אחר, על יחידו של עולם. דבר אחר ודברים אחדים, (ס״א דברים חדים) אמרו אחת לאלף ותרנ״ו שנים הרקיע מתמוטט, כשם שעשה בימי המבול, בואו ונעשה לו סמוכות. (ב״ר לח, ו.): | |
ב | וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: |
שהיו יושבים שם, כדכתיב למעלה ויהי מושבם וגו׳ הר הקדם, ונסעו משם לתור להם מקום להחזיק את כלם, ולא מצאו אלא שנער: | |
ג | וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־ |
אומה לאומה, מצרים לכוש, וכוש לפוט, ופוט לכנען: הזמינו עצמכם. כל הבה לשון הזמנה הוא, שמכינים עצמן ומתחברים למלאכה או לעצה או למשא. הבה הזמינו אפרקליי״ר בלעז (בערייטען צוריכטען): שאין אבנים בבבל שהיא בקעה: כך עושין הלבנים שקורים טוול״ש (ציגעל דאכשטיינע) שורפים אותם בכבשן: לטוח הקיר: | |
ד | וַיֹּאמְרוּ הָבָה | נִבְנֶה־ |
שלא יביא עלינו שום מכה להפיצנו מכאן: | |
ה | וַיֵּרֶד יְהֹוָה לִרְאֹת אֶת־ |
לא הוצרך לכך, אלא בא ללמד לדיינים, שלא ירשיעו הנידון עד שיראו ויבינו. במדרש רבי תנחומא (פ׳ נח יח.): אלא בני מי, שמא בני חמורים וגמלים, אלא בני אדם הראשון, שכפה את הטובה ואמר האשה אשר נתתה עמדי, אף אלו כפו בטובה למרוד במי שהשפיעם טובה ומלטם מן המבול: | |
ו | וַיֹּאמֶר יְהֹוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא־ |
כל טובה זו יש עמהן שעם אחד הם ושפה אחת לכולן, ודבר זה החלו לעשות: כמו אמרם עשותם, להתחיל הם לעשות: בתמיה. יבצר לשון מניעה כתרגומו, ודומה לו יבצור רוח נגידים (תהלים עו, יג.): | |
ז | הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ: |
בבית דינו נמלך מענותנותו יתירה: מדה כנגד מדה, אמרו הבה נבנה, והוא כנגדם מדד ואמר הבה נרדה: ונבלבל נו״ן משמש בלשון רבים, וה״א אחרונה יתירה, כה״א של נרדה לא ישמעו. זה שואל לבנה וזה מביא טיט, וזה עומד עליו ופוצע את מוחו: | |
ח | וַיָּפֶץ יְהֹוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל־ |
בעולם הזה, מה שאמרו פן נפוץ נתקיים עליהם, הוא שאמר שלמה מגורת רשע היא תבואנו (משלי י, כד.): | |
ט | עַל־ |
למד שאין להם חלק לעולם הבא, וכי אי זו קשה של דור המבול או של דור הפלגה, אלו לא פשטו יד בעיקר, ואלו פשטו יד בעיקר להלחם בו, ואלו נשטפו ואלו לא נאבדו מן העולם, אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם, לכך נאבדו, ואלו היו נוהגים אהבה וריעות ביניהם, שנאמר שפה אחת ודברים אחדים, למדת ששנאוי המחלוקת וגדול השלום: | |
י | אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם שֵׁם בֶּן־ |
כשהוליד את ארפכשד שנתים אחר המבול: | |
יא | וַיְחִי־ |
יב | וְאַרְפַּכְשַׁד חַי חָמֵשׁ וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־ |
יג | וַיְחִי אַרְפַּכְשַׁד אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־ |
יד | וְשֶׁלַח חַי שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־ |
טו | וַיְחִי־ |
טז | וַיְחִי־ |
יז | וַיְחִי־ |
יח | וַיְחִי־ |
יט | וַיְחִי־ |
כ | וַיְחִי רְעוּ שְׁתַּיִם וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־ |
כא | וַיְחִי רְעוּ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־ |
כב | וַיְחִי שְׂרוּג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־ |
כג | וַיְחִי שְׂרוּג אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־ |
כד | וַיְחִי נָחוֹר תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־ |
כה | וַיְחִי נָחוֹר אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־ |
כו | וַיְחִי־ |
כז | וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת־ |
כח | וַיָּמָת הָרָן עַל־ |
בחיי אביו, ומדרש אגדה (ב״ר לח, יג.), יש אומרים שעל ידי אביו מת, שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד, על שכתת את צלמיו והשליכם לכבשן האש, והרן יושב ואומר בלבו, אם אברם נוצח, אני משלו, ואם נמרוד נוצח, אני משלו, וכשניצל אברם אמרו לו להרן משל מי אתה, אמר להם הרן משל אברם אני, השליכוהו לכבשן האש ונשרף, וזהו אור כשדים. ומנחם פירש, אור, בקעה, וכן באורים כבדו ה׳ (ישעיה כד, יד.), וכן מאורת צפעוני (שם יא, ח.), כל חור ובקע עמוק קרוי אור: | |
כט | וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת־ |
זו שרה, על שם שסוכה ברוח הקודש, ושהכל סוכין ביפיה, (ס״א כמו שנאמר ויראו אותה שרי פרעה). ועוד יסכה לשון נסיכות, (וכן הוא בסנהדרין ל״ט להדיא), כמו שרה לשון שררה: | |
ל | וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד: |
לא | וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת־ |
ויצא תרח ואברם עם לוט ושרי: | |
לב | וַיִּהְיוּ יְמֵי־ |
לאחר שיצא אברם מחרן ובא לארץ כנען והיה שם יותר מששים שנה, שהרי כתיב ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, ותרח בן שבעים שנה היה כשנולד אברם, הרי קמ״ה לתרח כשיצא אברם מחרן, עדיין נשארו משנותיו הרבה, ולמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברם, שלא יהא הדבר מפורסם לכל ויאמרו לא קיים אברם את כבוד אביו, שהניחו זקן והלך לו, לפיכך קראו הכתוב מת, (ס״א ועוד) שהרשעים אף בחייהם קרוים מתים, והצדיקים אף במיתתן קרוים חיים, שנאמר ובניהו בן יהוידע בן איש חי: הנו״ן הפוכה, לומר לך עד אברם חרון אף של מקום: |