שפה אחת. לשון הקודש:

ודברים אחדים. באו בעצה אחת ואמרו, לא כל הימנו שיבור לו את העליונים, נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה. דבר אחר, על יחידו של עולם. דבר אחר ודברים אחדים, (ס״א דברים חדים) אמרו אחת לאלף ותרנ״ו שנים הרקיע מתמוטט, כשם שעשה בימי המבול, בואו ונעשה לו סמוכות. (ב״ר לח, ו.):

בנסעם מקדם. שהיו יושבים שם, כדכתיב למעלה ויהי מושבם וגו׳ הר הקדם, ונסעו משם לתור להם מקום להחזיק את כלם, ולא מצאו אלא שנער:

איש אל רעהו. אומה לאומה, מצרים לכוש, וכוש לפוט, ופוט לכנען:

הבה. הזמינו עצמכם. כל הבה לשון הזמנה הוא, שמכינים עצמן ומתחברים למלאכה או לעצה או למשא. הבה הזמינו אפרקליי״ר בלעז (בערייטען צוריכטען):

לבנים. שאין אבנים בבבל שהיא בקעה:

ונשרפה לשרפה. כך עושין הלבנים שקורים טוול״ש (ציגעל דאכשטיינע) שורפים אותם בכבשן:

לחמר. לטוח הקיר:

פן נפוץ. שלא יביא עלינו שום מכה להפיצנו מכאן:

וירד ה׳ לראות. לא הוצרך לכך, אלא בא ללמד לדיינים, שלא ירשיעו הנידון עד שיראו ויבינו. במדרש רבי תנחומא (פ׳ נח יח.):

בני האדם. אלא בני מי, שמא בני חמורים וגמלים, אלא בני אדם הראשון, שכפה את הטובה ואמר האשה אשר נתתה עמדי, אף אלו כפו בטובה למרוד במי שהשפיעם טובה ומלטם מן המבול:

הן עם אחד. כל טובה זו יש עמהן שעם אחד הם ושפה אחת לכולן, ודבר זה החלו לעשות:

החלם. כמו אמרם עשותם, להתחיל הם לעשות:

לא יבצר מהם וגו׳ לעשות. בתמיה. יבצר לשון מניעה כתרגומו, ודומה לו יבצור רוח נגידים (תהלים עו, יג.):

הבה נרדה. בבית דינו נמלך מענותנותו יתירה:

הבה. מדה כנגד מדה, אמרו הבה נבנה, והוא כנגדם מדד ואמר הבה נרדה:

ונבלה. ונבלבל נו״ן משמש בלשון רבים, וה״א אחרונה יתירה, כה״א של נרדה לא ישמעו. זה שואל לבנה וזה מביא טיט, וזה עומד עליו ופוצע את מוחו:

ויפץ ה׳ אותם משם. בעולם הזה, מה שאמרו פן נפוץ נתקיים עליהם, הוא שאמר שלמה מגורת רשע היא תבואנו (משלי י, כד.):

ומשם הפיצם. למד שאין להם חלק לעולם הבא, וכי אי זו קשה של דור המבול או של דור הפלגה, אלו לא פשטו יד בעיקר, ואלו פשטו יד בעיקר להלחם בו, ואלו נשטפו ואלו לא נאבדו מן העולם, אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם, לכך נאבדו, ואלו היו נוהגים אהבה וריעות ביניהם, שנאמר שפה אחת ודברים אחדים, למדת ששנאוי המחלוקת וגדול השלום:

שם בן מאת שנה. כשהוליד את ארפכשד שנתים אחר המבול:

על פני תרח אביו. בחיי אביו, ומדרש אגדה (ב״ר לח, יג.), יש אומרים שעל ידי אביו מת, שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד, על שכתת את צלמיו והשליכם לכבשן האש, והרן יושב ואומר בלבו, אם אברם נוצח, אני משלו, ואם נמרוד נוצח, אני משלו, וכשניצל אברם אמרו לו להרן משל מי אתה, אמר להם הרן משל אברם אני, השליכוהו לכבשן האש ונשרף, וזהו אור כשדים. ומנחם פירש, אור, בקעה, וכן באורים כבדו ה׳ (ישעיה כד, יד.), וכן מאורת צפעוני (שם יא, ח.), כל חור ובקע עמוק קרוי אור:

יסכה. זו שרה, על שם שסוכה ברוח הקודש, ושהכל סוכין ביפיה, (ס״א כמו שנאמר ויראו אותה שרי פרעה). ועוד יסכה לשון נסיכות, (וכן הוא בסנהדרין ל״ט להדיא), כמו שרה לשון שררה:

ויצאו אתם. ויצא תרח ואברם עם לוט ושרי:

וימת תרח בחרן. לאחר שיצא אברם מחרן ובא לארץ כנען והיה שם יותר מששים שנה, שהרי כתיב ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, ותרח בן שבעים שנה היה כשנולד אברם, הרי קמ״ה לתרח כשיצא אברם מחרן, עדיין נשארו משנותיו הרבה, ולמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברם, שלא יהא הדבר מפורסם לכל ויאמרו לא קיים אברם את כבוד אביו, שהניחו זקן והלך לו, לפיכך קראו הכתוב מת, (ס״א ועוד) שהרשעים אף בחייהם קרוים מתים, והצדיקים אף במיתתן קרוים חיים, שנאמר ובניהו בן יהוידע בן איש חי:

בחרן. הנו״ן הפוכה, לומר לך עד אברם חרון אף של מקום: