ואלה תולדות יצחק. יעקב ועשו האמורים בפרשה:

אברהם הוליד את יצחק. (לאחר שקרא הקב״ה שמו אברהם אחר כך הוליד את יצחק. דבר אחר), על ידי שכתב הכתוב יצחק בן אברהם, הוזקק לומר אברהם הוליד את יצחק, לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו, מה עשה הקב״ה, צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק, וזהו שכתב כאן יצחק בן אברהם (היה), שהרי עדות יש שאברהם הוליד את יצחק:

בן ארבעים שנה. שהרי כשבא אברהם מהר המוריה נתבשר שנולדה רבקה, ויצחק היה בן ל״ז שנה, שהרי בו בפרק מתה שרה, ומשנולד יצחק עד העקידה שמתה שרה ל״ז שנה, דבת צ׳ היתה כשנולד יצחק, ובת קכ״ז כשמתה, שנאמר ויהיו חיי שרה וגו׳, הרי ליצחק ל״ז שנים, ובו בפרק נולדה רבקה, המתין לה עד שתהא ראויה לביאה ג׳ שנים, ונשאה:

בת בתואל מפדן ארם אחות לבן. וכי עדיין לא נכתב שהיא בת בתואל ואחות לבן ומפדן ארם, אלא להגיד שבחה, שהיתה בת רשע ואחות רשע ומקומה אנשי רשע, ולא למדה ממעשיהם:

מפדן ארם. על שם ששני ארם היו, ארם נהרים וארם צובה, קורא אותו פדן, לשון צמד בקר, תרגום, פדן תורין, ויש פותרין פדן ארם כמו שדה ארם, שבלשון ישמעאל קורין לשדה פדן:

ויעתר. הרבה והפציר בתפלה:

ויעתר לו. נתפצר ונתפייס ונתפתה לו. ואומר אני, כל לשון עתר, לשון הפצרה ורבוי הוא, וכן ועתר ענן הקטורת (יחזקאל ח, יא.), מרבית עלית העשן. וכן העתרתם עלי דבריכם (שם לה, יג.), וכן ונעתרות נשיקות שונא (משלי כז, ו.), דומות למרובות והנם למשא, אנקרישר״א (געהייפט) בלע״ז:

לנכח אשתו. זה עומד בזוית זו ומתפלל, וזו עומדת בזוית זו ומתפללת:

ויעתר לו. לו ולא לה, שאין דומה תפלת צדיק בן רשע לתפלת צדיק בן צדיק (יבמות סד.), לפיכך לו ולא לה:

ויתרוצצו. על כרחך המקרא הזה אומר דורשני, שסתם מה היא רציצה זו, וכתב אם כן למה זה אנכי. רבותינו דרשוהו לשון ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עכו״ם, עשו מפרכס לצאת. דבר אחר, מתרוצצים זה עם זה, ומריבים בנחלת שני עולמות:

ותאמר אם כן. גדול צער העבור:

למה זה אנכי. מתאוה ומתפללת על הריון:

ותלך לדרוש. לבית מדרשו של שם:

לדרוש את ה׳. שיגיד לה מה תהא בסופה:

ויאמר ה׳ לה. על ידי שליח, לשם נאמר ברוח הקדש, והוא אמר לה:

שני גוים בבטנך. גיים כתיב כמו (המו) גאים, אלו אנטונינוס ורבי, שלא פסקו מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים:

ושני לאמים. אין לאום אלא מלכות:

ממעיך יפרדו. מן המעים הם נפרדים, זה לרשעו וזה לתומו:

מלאם יאמץ. לא ישוו בגדולה, כשזה קם זה נופל, וכן הוא אומר אמלאה החרבה (יחזקאל כו, ב.), לא נתמלאה צור אלא מחרבנה של ירושלים:

וימלאו ימיה. אבל בתמר כתיב ויהי בעת לדתה, שלא מלאו ימיה, כי לז׳ חדשים ילדתם:

והנה תומם. חסר, ובתמר תאומים מלא, לפי ששניהם צדיקים, אבל כאן אחד צדיק ואחד רשע:

אדמוני. סימן הוא שיהא שופך דמים (ב״ר סג, ח.):

כלו כאדרת שער. מלא שער כטלית של צמר המלאה שער, פלוקיר״א בלע״ז (הארריג פיל מיט האר):

ויקראו שמו עשו. הכל קראו לו כן, לפי שהיה נעשה ונגמר בשערו כבן שנים הרבה:

ואחרי כן יצא אחיו וגו׳. שמעתי מדרש אגדה הדורשו לפי פשוטו, בדין היה אוחז בו לעכבו, יעקב נוצר מטיפה ראשונה ועשו מן השנייה, צא ולמד משפופרת שפיה קצרה, תן בה שתי אבנים זו תחת זו, הנכנסת ראשונה תצא אחרונה, והנכנסת אחרונה תצא ראשונה, נמצא עשו הנוצר באחרונה יצא ראשון, ויעקב שנוצר ראשונה יצא אחרון, ויעקב בא לעכבו שיהא ראשון ללידה כראשון ליצירה, ויפטור את רחמה, ויטול את הבכורה מן הדין:

בעקב עשו. סימן שאין זה מספיק לגמור מלכותו עד שזה עומד ונוטלה הימנו:

ויקרא שמו יעקב. הקב״ה, (אמר, אתם קריתון לבכוריכם שם, אף אני אקרא לבני בכורי שם, הדא הוא דכתיב ויקרא שמו יעקב). דבר אחר אביו קרא לו יעקב על שם אחיזת העקב:

בן ששים שנה. י׳ שנים משנשאה עד שנעשית בת י״ג שנה וראויה להריון, וי׳ שנים הללו, צפה והמתין לה, כמו שעשה אביו לשרה, כיון שלא נתעברה, ידע שהיא עקרה והתפלל עליה (יבמות סד.), ושפחה לא רצה לישא, לפי שנתקדש בהר המוריה להיות עולה תמימה:

ויגדלו הנערים ויהי עשו. כל זמן שהיו קטנים לא היו נכרים במעשיהם, ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם, כיון שנעשו בני י״ג שנה, זה פורש לבתי מדרשות וזה פורש לעבודת אלילים (תנחומא תצא ד.):

יודע ציד. לצוד ולרמות את אביו בפיו, ושואלו, אבא היאך מעשרין את המלח ואת התבן, כסבור אביו שהוא מדקדק במצות:

איש שדה. כמשמעו, אדם בטל, וצודה בקשתו חיות ועופות:

תם. אינו בקי בכל אלה, אלא כלבו כן פיו. מי שאינו חריף לרמות קרוי תם:

ישב אהלים. אהלו של שם ואהלו של עבר:

בפיו. כתרגומו בפיו של יצחק. ומדרשו, בפיו של עשו, שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו:

ויזד. לשון בישול כתרגומו:

והוא עיף. ברציחה (ב״ר סג, יב.), כמה דתימא כי עיפה נפשי להורגים (ירמיה ד, לא.):

הלעיטני. אפתח פי ושפוך הרבה לתוכה, כמו ששנינו, אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין אותו:

מן האדום האדום. עדשים אדומות, ואותו היום מת אברהם, שלא יראה את עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה, ואין זו שיבה טובה שהבטיחו הקב״ה, לפיכך קצר הקב״ה ה׳ שנים משנותיו, שיצחק חי ק״פ שנה, וזה קע״ה שנה, ובישל יעקב עדשים להברות את האבל, ולמה עדשים שדומות לגלגל, שהאבלות גלגל החוזר בעולם. (ועוד מה עדשים אין להם פה, כך האבל אין לו פה, שאסור לדבר, ולפיכך המנהג להברות את האבל בתחלת מאכלו ביצים, שהם עגולים ואין להם פה, כך אבל אין לו פה, כדאמרינן במועד קטן (כא:). אבל, כל שלשה ימים הראשונים אינו משיב שלום לכל אדם, וכל שכן שאינו שואל בתחלה, מג׳ ועד ז׳ משיב ואינו שואל וכו׳, בישן):

מכרה כיום. כתרגומו כיום דילהן, כיום שהוא ברור, כך מכור לי מכירה ברורה:

בכרתך. לפי שהעבודה בבכורות, אמר יעקב אין רשע זה כדאי שיקרב להקב״ה:

הנה אנכי הולך למות. (מתנודדת והולכת היא הבכורה, שלא תהא כל עת העבודה בבכורות, כי שבט לוי יטול אותה. ועוד) אמר עשו מה טיבה של עבודה זו, אמר לו כמה אזהרות ועונשין ומיתות תלוין בה, כאותה ששנינו (סנהדרין כב:), אלו הן שבמיתה, שתויי יין ופרועי ראש, אמר, אני הולך למות על ידה, אם כן מה חפץ לי בה:

ויבז עשו. העיד הכתוב על רשעו שביזה עבודתו של מקום:

אל תרד מצרימה. שהיה דעתו לרדת למצרים כמו שירד אביו בימי הרעב, אמר לו אל תרד מצרימה, שאתה עולה תמימה, ואין חוצה לארץ כדאי לך:

האל. כמו האלה:

והתברכו בזרעך. אדם אומר לבנו יהא זרעך כזרעו של יצחק, וכן בכל המקרא, וזה אב לכולן, בך יברך ישראל לאמר ישימך וגו׳, ואף לענין הקללה מצינו כן, והיתה האשה לאלה, שהמקלל שונאו אומר תהא כפלונית, וכן והנחתם שמכם לשבועה לבחירי (ישעיה סה, טו.), שהנשבע אומר, אהא כפלוני אם עשיתי כך וכך:

שמע אברהם בקולי. כשנסיתי אותו:

וישמור משמרתי. גזרות להרחקה על אזהרות שבתורה, כגון שניות לעריות (יבמות כא.), ושבות לשבת:

מצותי. דברים שאילו לא נכתבו ראויין הם להצטוות, כגון גזל ושפיכות דמים:

חקותי. דברים שיצר הרע ואומות העולם משיבין עליהם, כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז, שאין טעם בדבר אלא גזירת המלך וחקותיו על עבדיו:

ותורתי. להביא תורה שבעל פה, הלכה למשה מסיני: