חומש
תולדות - שני
פרק כ״ו, פסוקים ו׳ - י״ב
ווַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר:
זוַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן־יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל־רִבְקָה כִּי־טוֹבַת מַרְאֶה הִוא:

לאשתו. על אשתו, כמו אמרי לי אחי הוא (בראשית כ, יג.):

חוַיְהִי כִּי־אָרְכוּ־לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ:

כי ארכו. אמר, מעתה אין לי לדאוג, מאחר שלא אנסוה עד עכשיו, ולא נזהר להיות נשמר:

וישקף אבימלך וגו׳. שראוהו משמש מטתו:

טוַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַיֹּאמֶר אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא וְאֵיךְ אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק כִּי אָמַרְתִּי פֶּן־אָמוּת עָלֶיהָ:
יוַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת־אִשְׁתֶּךָ וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם:

אחד העם. המיוחד בעם, זה המלך:

והבאת עלינו אשם. אם שכב, כבר הבאת אשם עלינו:

יאוַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ אֶת־כָּל־הָעָם לֵאמֹר הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּוֹ מוֹת יוּמָת:
יבוַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ יְהוָֹה:

בארץ ההיא. אף על פי שאינה חשובה כארץ ישראל עצמה, כארץ שבעת הגוים (ב״ר סד, ו.):

בשנה ההוא. אף על פי שאינה כתקנה, שהיתה שנת רעבון (שם):

בארץ ההיא בשנה ההיא. שניהם למה, לומר שהארץ קשה והשנה קשה:

מאה שערים. שאמדוה כמה ראויה לעשות, ועשתה על אחת שאמדוה, מאה. ורבותינו אמרו, אומד זה למעשרות היה:

x
תולדות שני (עם פרש״י) -- בראשית: כ״ו, ו׳ - י״בחומש:
קי״ג - קי״חתהילים:
פרק לא נודע בשערים... ״304״ האברים וכו׳תניא:
הל׳ נזקי ממון ו-חרמב״ם ג״פ:
הל׳ טומאת מת פרק גרמב״ם פ״א:
מ״ע רלחספר המצוות:
לעילוי נשמת הרב אליעזר צבי זאב ב״ר מרדכי שכנא ע״ה צירקינד