ו | וַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת הֵנָּה וְיַלְדֵיהֶן וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ: |
ז | וַתִּגַּשׁ גַּם־ |
בכלן האמהות נגשות לפני הבנים, אבל ברחל, יוסף נגש לפניה, אמר, אמי יפת תואר, שמא יתלה בה עיניו אותו רשע, אעמוד כנגדה ואעכבנו מלהסתכל בה, מכאן זכה יוסף לברכת עלי עין: | |
ח | וַיֹּאמֶר מִי לְךָ כָּל־ |
מי כל המחנה אשר פגשתי שהוא שלך, כלומר למה הוא לך. ופשוטו של מקרא על מוליכי המנחה. ומדרשו, כתות של מלאכים פגע, שהיו דוחפין אותו ואת אנשיו, ואומרים להם, של מי אתם, והם אומרים להם של עשו, והן אומרים הכו הכו, ואלו אומרים הניחו, בנו של יצחק הוא, ולא היו משגיחים עליו, בן בנו של אברהם הוא, ולא היו משגיחים עליו, אחיו של יעקב הוא, אומרים להם אם כן משלנו אתם: | |
ט | וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ־ |
כאן הודה לו על הברכות (ב״ר עח, יא.): | |
י | וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל־ |
אל נא תאמר לי כן: כי כדאי והגון לך שתקבל מנחתי, על אשר ראיתי פניך, והן חשובין לי כראיית פני המלאך, שראיתי שר שלך ועוד, על שנתרצית לי למחול על סורחני. ולמה הזכיר לו ראיית המלאך, כדי שיתיירא הימנו, ויאמר, ראה מלאכים וניצול, איני יכול לו מעתה: נתפייסת לי. וכן כל רצון שבמקרא לשון פיוס, אפיצומנ״ט בלע״ז (בעזענפטינג), כי לא לרצון יהיה לכם (ויקרא כב, כ.), הקרבנות באות לפייס ולרצות, וכן שפתי צדיק ידעון רצון (משלי י, לב.), יודעים לפייס ולרצות: | |
יא | קַח־ |
מנחתי, מנחה זו הבאה על ראיית פנים, ולפרקים אינה באה אלא לשאילת שלום, וכל ברכה שהיא לראיית פנים, כגון ויברך יעקב את פרעה, עשו אתי ברכה (מלכים ב יח, לא.), דסנחריב, וכן לשאול לו לשלום ולברכו (שמואל ב ח, י.), דתועי מלך חמת, כולם לשון ברכת שלום הן, שקורין בלע״ז שלודא״ר (גיריססען), אף זו ברכתי, מו״ן שלו״ד (מיין גרוס): לא טרחת בה, ואני יגעתי להגיעה עד שבאה לידך (ב״ר עח, יב.): נו״ן ראשונה מודגשת, לפי שהיא משמשת במקום שתי נוני״ן, שהיה לו לומר חננני, שאין חנן בלא שני נוני״ן, והשלישית לשימוש, כמו עשני, זבדני: כל ספוקי, ועשו דבר בלשון גאוה, יש לי רב, יותר ויותר מכדי צרכי: | |
יב | וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ: |
כמו שמעה, סלחה, שהוא כמו שמע, סלח, אף כאן נסעה כמו נסע, והנו״ן יסוד בתיבה, ותרגום של אונקלוס טול (נ״א נטל) ונהך, עשו אמר ליעקב נסע מכאן ונלך: בשוה לך, טובה זו אעשה לך, שאאריך ימי מהלכתי ללכת לאט כאשר אתה צריך, זהו לנגדך, בשוה לך: | |
יג | וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי־ |
הצאן והבקר שהן עלות, מוטלות עלי לנהלן לאט. עלות. מגדלות עולליהן, לשון עולל ויונק (איכה ב, יא.), עול ימים (ישעיה סה, כ.), שתי פרות עלות (שמואל א ו, י.), ובלע״ז אנפיטי״ש (בעקינדערט): (ואם ידפקום יום אחד) ליגעם בדרך במרוצה, ומתו כל הצאן: כמו קול דודי דופק (שיר השירים ה, ב.), נוקש בדלת: | |
יד | יַעֲבָר־ |
אל תאריך ימי הליכתך, עבור כפי דרכך, ואף אם תתרחק: אתנהל, ה״א יתירה, כמו ארדה, אשמעה: לאט שלי, לשון נחת כמו ההולכים לאט (ישעיה ח, ו.), לאט לי לנער (שמואל ב יח, ה.). לאטי, הלמ״ד מן היסוד ואינה משמשת, אתנהל נחת שלי: לפי צורך הליכת רגלי המלאכה המוטלת עלי להוליך: לפי רגליהם שהם יכולים לילך: הרחיב לו הדרך, שלא היה דעתו ללכת אלא עד סוכות, ואמר עד אשר אבוא אל אדוני שעירה, אמר, אם דעתו לעשות לי רעה, ימתין עד בואי אצלו, והוא לא הלך, ואימתי ילך, בימי המשיח (ב״ר עח, יד.), שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו (עובדיה א, כא.). ומדרשי אגדה יש לפרשה זו רבים: | |
טו | וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אַצִּיגָה־ |
תעשה לי טובה זו שאיני צריך לה: ולא תשלם לי עתה שום גמול: | |
טז | וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה: |
עשו לבדו, וד׳ מאות איש שהלכו עמו נשמטו מאצלו אחד אחד (ב״ר עח, טו.), והיכן פרע להם הקב״ה בימי דוד, שנאמר כי אם ארבע מאות איש נער אשר רכבו על הגמלים (שמואל ל, יז.): | |
יז | וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל־ |
שהה שם י״ח חדש, קיץ וחורף וקיץ, סכות קיץ, בית חורף, סכות קיץ (מגילה יז.): | |
יח | וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת־ |
שלם בגופו, שנתרפא מצלעתו, שלם בממונו, שלא חסר כלום מכל אותו דורון, שלם בתורתו (שבת לג:), שלא שכח תלמודו בבית לבן: כמו לעיר, וכמוהו עד בואנה בית לחם (רות א, יט.): כאדם האומר לחבירו, יצא פלוני מבין שיני אריות ובא שלם, אף כאן ויבא שלם מפדן ארם, מלבן ומעשו שנזדווגו לו בדרך: ערב שבת היה, בשאלתות דרב אחאי: | |
יט | וַיִּקֶן אֶת־ |
מעה. אמר רבי עקיבא, כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למעה, קשיטה. (ותרגומו חורפן טובים, חריפים בכל מקום, כגון עובר לסוחר): | |
כ | וַיַּצֶּב־ |
לא שהמזבח קרוי אלהי ישראל, אלא על שם שהיה הקב״ה עמו והצילו, קרא שם המזבח על שם הנס, להיות שבחו של מקום נזכר בקריאת השם, כלומר, מי שהוא אל, הוא הקב״ה, הוא לאלהים לי, ששמי ישראל, וכן מצינו במשה, ויקרא שמו ה׳ נסי (שמות יז, טו.), לא שהמזבח קרוי ה׳, אלא על שם הנס קרא שם המזבח, להזכיר שבחו של הקדוש ברוך הוא, ה׳ הוא נסי. ורבותינו דרשו (מגילה יח.), שהקדוש ברוך הוא קראו ליעקב אל, ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע, מתחלקים לכמה טעמים, ואני לישב פשוטו של מקרא באתי: |