כי חיות הנה. בקיאות כמילדות, תרגום מילדות חיתא. ורבותינו דרשו, (סוטה יא: ושמו״ר) הרי הן משולות לחיות השדה שאינן צריכות מילדות, והיכן משולות לחיות, גור אריה, זאב יטרף, בכור שורו, אילה שלוחה, ומי שלא נכתב בו, הרי הכתוב כללן, ויברך אותם ועוד כתיב מה אמך לביאה (יחזקאל יט, ב.):

וייטב. הטיב להם, וזה חלוק בתיבה שיסודה ב׳ אותיות ונתן לה וי״ו יו״ד בראשה, כשהיא באה לדבר בלשון ויפעל, הוא נקוד היו״ד בציר״י שהוא קמ״ץ קטן, (או בסגול שהוא פת״ח קטן) כגון וייטב אלהים למילדות, וירב בבת יהודה, (איכה ב, ה.) הרבה תאניה, וכן ויגל השארית, (דברי הימים ב לו, כ.) נבוזראדן הגלה את השארית, ויפן זנב אל זנב, (שופטים טו, ה.) הפנה הזנבות זו לזו, כל אלו לשון מפעיל את אחרים, וכשהוא מדבר בלשון ויפעל, הוא נקוד היו״ד בחיר״ק, כגון וייטב בעיניו, (ויקרא י, כ.) לשון הוטב, וכן וירב העם, נתרבה העם, ויגל יהודה, הגלה יהודה, ויפן כה וכה, פנה לכאן ולכאן. ואל תשיבני, וילך, וישב, וירד, ויצא, לפי שאינן מגזרתן של אלו, שהרי היו״ד יסוד בהן, ירד, יצא, ישב, ילך, יו״ד אות שלישית בו:

וייטב אלהים למילדת. מהו הטובה:

ויעש להם בתים. בתי כהונה ולויה ומלכות שקרויין בתים, ויבן את בית ה׳ ואת בית המלך, כהונה ולויה מיוכבד, ומלכות ממרים, כדאיתא במסכת סוטה (יא:):

לכל עמו. אף עליהם גזר, יום שנולד משה אמרו לו אצטגניניו, היום נולד מושיען, ואין אנו יודעים אם ממצרים אם מישראל, ורואין אנו שסופו ללקות במים, לפיכך גזר אותו היום אף על המצרים, שנאמר כל הבן הילוד, ולא נאמר הילוד לעברים, והם לא היו יודעים שסופו ללקות על מי מריבה:

ויקח את בת לוי. פרוש היה ממנה מפני גזירת פרעה, (וחזר ולקחה, וזהו וילך, שהלך בעצת בתו שאמרה לו גזרתך קשה משל פרעה, אם פרעה גזר על הזכרים ואתה גם כן על הנקבות. בישן) והחזירה ועשה בה לקוחין שניים, ואף היא נהפכה להיות נערה. ובת ק״ל שנה היתה, שנולדה בבואה למצרים בין החומות, ומאתים ועשר נשתהו שם, וכשיצאו היה משה בן שמונים שנה, אם כן כשנתעברה ממנו היתה בת מאה ושלשים, וקורא אותה בת לוי:

כי טוב הוא. כשנולד נתמלא הבית כלו אורה (סוטה יב.):

ולא יכלה עוד הצפינו. שמנו לה המצריים מיום שהחזירה, והיא ילדתו לששה חדשים ויום א׳, שהיולדת לשבעה יולדת למקוטעין, והם בדקו אחריה לסוף ט׳:

גמא. גמי בלשון משנה ובלע״ז יונ״קו, (בינזע) ודבר רך הוא, ועומד בפני רך ובפני קשה:

בחמר ובזפת. זפת מבחוץ וטיט מבפנים, כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת:

ותשם בסוף. הוא לשון אגם רושי״ל בלע״ז, (שילפראהר) ודומה לו קנה וסוף קמלו (ישעי׳ יט, ו.):

לרחץ על היאור. סרס המקרא ופרשהו, ותרד בת פרעה על היאור לרחוץ בו:

על יד היאור. אצל היאור, כמו ראו חלקת יואב אל ידי (שמואל ב יד, ל.), והוא לשון יד ממש, שיד האדם סמוכה לו. ורבותינו דרשו, (סוטה יב:) הולכות לשון מיתה, כמו הנה אנכי הולך למות, (בראשית כה, לב.) הולכות למות לפי שמיחו בה, והכתוב מסייען, כי למה לנו לכתוב ונערותיה הולכות:

את אמתה. את שפחתה. ורבותינו דרשו לשון יד, אבל לפי דקדוק לשון הקודש היה לו להנקד אמתה מ״ם דגושה, והם דרשו את אמתה, את ידה ונשתרבבה אמתה אמות הרבה (סוטה שם):

ותפתח ותראהו. את מי ראתה, הילד, זהו פשוטו. ומדרשו, שראתה עמו שכינה (סוטה שם שמו״ר א, כח.):

והנה נער בוכה. קולו כנער:

מן העבריות. שהחזירתו על מצריות הרבה לינק ולא ינק, לפי שהיה עתיד לדבר עם השכינה (שמו״ר א, ל. סוטה שם):

ותלך העלמה. הלכה בזריזות ועלמות כעלם:

היליכי. נתנבאה ולא ידעה מה נתנבאה, הי שליכי (שמו״ר שם סוטה שם):

משיתהו. כתרגומו שחלתיה, והוא לשון הוצאה בלשון ארמי, כמשחל בניתא מחלבא, ובלשון עברי משיתהו, לשון הסירותיו, כמו לא ימוש לא משו, (יהושע א, ח.) כך חברו מנחם. ואני אומר שאינו ממחברת מש, וימוש, אלא מגזרת משה, ולשון הוצאה הוא, וכן ימשני ממים רבים, (שמואל ב כב, יז.) שאלו היה ממחברת מש, לא יתכן לומר משיתיהו אלא המישותיהו, כאשר יאמר מן קם הקימותי, ומן שב השיבותי, ומן בא הביאותי, או משתיהו, כמו ומשתי את עון הארץ, (זכריה ג, ט.) אבל משיתי, אינו אלא מגזרת תיבה שפעל שלה מיוסד בה״א בסוף התיבה, כגון משה, בנה, עשה, צוה, פנה, כשיבא לומר בהם פעלתי, תבא היו״ד במקום ה״א, כמו עשיתי, בניתי, פניתי, צויתי: