פרק א | |
א | וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ: |
אע"פ שמנאן בחייהן בשמותם, חזר ומנאן במיתתן, להודיע חבתן שנמשלו לכוכבים, שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא (ישעי' מ, כו. שמו"ר א,ג.): | |
ב | רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה: |
ג | יִשָּׂשׂכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן: |
ד | דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר: |
ה | וַיְהִי כָּל־ |
והלא הוא ובניו היו בכלל שבעים, ומה בא ללמדנו, וכי לא היינו יודעים שהוא היה במצרים, אלא להודיעך צדקתו של יוסף, הוא יוסף הרועה את צאן אביו, הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך ועמד בצדקו: | |
ו | וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל־ |
ז | וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם: |
שהיו יולדות ששה בכרס אחד: | |
ח | וַיָּקָם מֶלֶךְ־ |
רב ושמואל, חד אמר חדש ממש, וחד אמר שנתחדשו גזירותיו (סוטה יא.): עשה עצמו כאלו לא ידע: | |
ט | וַיֹּאמֶר אֶל־ |
י | הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן־ |
כל הבה לשון הכנה והזמנה לדבר הוא, כלומר הזמינו עצמיכם לכך: לעם, נתחכמה מה לעשות לו. ורבותינו דרשו, נתחכם למושיען של ישראל לדונם במים, שכבר נשבע שלא יביא מבול לעולם (שמו"ר א, יא.). (והם לא הבינו שעל כל העולם אינו מביא, אבל הוא מביא על אומה אחת. בישן): על כרחנו. ורבותינו דרשו,כאדם שמקלל עצמו, ותולה קללתו באחרים, והרי הוא כאלו כתב, ועלינו מן הארץ והם יירשוה: | |
יא | וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת־ |
על העם: לשון מס, שרים שגובין מהם המס. ומהו המס, שיבנו ערי מסכנות לפרעה: של מצרים: כתרגומו, וכן לך בא אל הסוכן הזה (ישעי' כב, טו.), גזבר הממונה על האוצרות (שמו"ר א, יד.): שלא היו ראויות מתחלה לכך, ועשאום חזקות ובצורות לאוצר: | |
יב | וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: |
בכל מה שהם נותנין לב לענות, כן לב הקב"ה להרבות ולהפריץ. כן ירבה, כן רבה וכן פרץ. ומדרשו, רוח הקודש אומרת כן, אתם אומרים פן ירבה, ואני אומר כן ירבה: קצו בחייהם. (ויש מפרשים המצרים בעיני עצמם וק"ל). ורבותינו דרשו, כקוצים היו בעיניהם: | |
יג | וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת־ |
בעבודה קשה המפרכת את הגוף ומשברתו: | |
יד | וַיְמָרֲרוּ אֶת־ |
טו | וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה: |
הוא לשון מולידות, אלא שיש לשון קל ויש לשון כבד, כמו שובר ומשבר, דובר ומדבר, כך מוליד ומילד: זו יוכבד, על שם שמשפרת את הולד: זו מרים, על שם שפועה ומדברת והוגה לולד, כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה (סוטה יא:): לשון צעקה, כמו כיולדה אפעה (ישעי' מב, יד.): | |
טז | וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת־ |
כמו בהולידכן: מושב האשה היולדת, ובמקום אחר קוראו משבר, וכמוהו עושה מלאכה על האבנים, (ירמי' יח, ג.) מושב כלי אומנות יוצר כלי חרס: לא היה מקפיד אלא על הזכרים, שאמרו לו אצטגניניו שעתיד להוולד בן המושיע אותם: ותחיה: | |
יז | וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת־ |
מספקות להם מים ומזון. (סוטה יא:) תרגום הראשון וקיימא, והשני וקיימתון, לפי שלשון עברית לנקבות רבות, תיבה זו וכיוצא בה משמשת לשון פעלו ולשון פעלתם, כגון ותאמרנה איש מצרי, (שמות ב, יט.) לשון עבר כמו ויאמרו לזכרים, ותדברנה בפיכם, (ירמי' מד, כה.) לשון דברתם כמו ותדברו לזכרים, וכן ותחללנה אותי אל עמי, (יחזקאל יג, יט.) לשון עבר חללתם כמו ותחללו לזכרים: |