בארבה. בשביל מכת הארבה:

ורוח הקדים. רוח מזרחית נשא את הארבה, לפי שבא כנגדו, שמצרים בדרומית מערבית היתה, כמו שמפורש במקום אחר:

ואחריו לא יהיה כן. ואותו שהיה בימי יואל, שנאמר כמוהו לא נהיה מן העולם (יואל ב, ב.), למדנו שהיה כבד משל משה, (כי של יואל היה) ע״י מינין הרבה, שהיו יחד ארבה, ילק, חסיל, גזם, אבל של משה לא היה אלא של מין אחד, (כ״ג רא״ם יע״ש) וכמוהו לא היה ולא יהיה:

כל ירק. עלה ירוק, וירדור״א בלע״ז (גרינעם):

רוח ים. רוח מערבי:

ימה סוף. אומר אני, שים סוף היה מקצתו במערב כנגד כל רוח דרומית, וגם במזרח של ארץ ישראל, לפיכך רוח ים תקעו לארבה בימה סוף כנגדו, וכן מצינו לענין תחומין שהוא פונה לצד מזרח, שנאמר מים סוף ועד ים פלשתים (שמות כג, לא.), ממזרח למערב, שים פלשתים במערב היה, שנאמר בפלשתים יושבי חבל הים גוי כרתים (צפניה ב, ה.):

לא נשאר ארבה אחד. אף המלוחים שמלחו מהם (שמו״ר יג, ו.):

וימש חשך. ויחשיך עליהם חשך יותר מחשכו של לילה, וחשך של לילה יאמיש ויחשיך עוד:

וימש. כמו ויאמש. יש לנו תיבות הרבה חסרות אל״ף, לפי שאין הברת האלף נכרת כל כך אין הכתוב מקפיד על חסרונה, כגון ולא יהל שם ערבי (ישעי׳ יג, כ.), כמו לא יאהל לא יטה אהלו. וכן ותזרני חיל (שמואל ב כב, מ.), כמו ותאזרני. ואונקלוס תרגם לשון הסרה, כמו לא ימיש בתר דיעדי קבל ליליא, כשיגיע סמוך לאור היום. אבל אין הדבור מיושב על הוי״ו של וימש, לפי שהוא כתוב אחר ויהי חשך. ומדרש אגדה פותרו, לשון ממשש בצהרים (דברים כח, כט.), שהיה כפול ומכופל ועב עד שהיה בו ממש:

ויהי חשך אפלה שלשת ימים וגו׳. חשך של אופל שלא ראו איש את אחיו ג׳ ימים, ועוד שלשת ימים אחרים חשך מוכפל על זה, שלא קמו איש מתחתיו, יושב אין יכול לעמוד ועומד אין יכול לישב (שמו״ר יד, ג.). ולמה הביא עליהם חשך, שהיו בישראל באותו הדור רשעים, ולא היו רוצים לצאת, ומתו בשלשת ימי אפלה, כדי שלא יראו מצרים במפלתם ויאמרו אף הם לוקין כמונו. ועוד, שחפשו ישראל וראו את כליהם, וכשיצאו והיו שואלין מהן והיו אומרים אין בידינו כלום, אומר לו, אני ראיתיו בביתך ובמקום פלוני הוא (שם):

שלשת ימים. שלוש של ימים, טרציי״נא בלע״ז (דרייאהייט), וכן ז׳ ימים בכל מקום, שטיי״נא של ימים: