הלכות מכירה פרק יט
א) אסור למוכר למכור לחבירו קרקע או מטלטלין שיש בה עסיקין ויש בה דין עד שיודיעו, שאף על פי שהאחריות עליו אין אדם רוצה שיתן מעותיו ויורד לדין ויהיה נתבע מאחרים.
ב) המוכר קרקע לחבירו ואחר שקנה הלוקח באחד מן הדרכים שקונין בהן, קודם שישתמש בה יצא עליו מערערין, הרי זה יכול לחזור בו, שאין לך מום גדול מזה שעדיין לא נהנה בו ובאו התובעין, לפיכך יבטל המקח ויחזיר המוכר את הדמים ויעשה דין עם המערערין, ואם נשתמש בה הלוקח כל שהוא ואפילו דש המצר שלה ועירבו עם הארץ אינו יכול לחזור בו אלא עושה דין עם המערערין, ואם הוציאו מידו בדין יחזור על המוכר כדין כל הנטרפין.
ג) כל המוכר קרקע או עבד או שאר מטלטלין הרי זה חייב באחריותן, כיצד אם הוציא המקח מיד הלוקח מחמת המוכר, חוזר הלוקח ונוטל כל הדמים שנתן מן המוכר שהרי נלקח המקח מחמתו, כך הדין בכל ממכר אף על פי שלא פירש הלוקח דבר זה אלא קנה סתם, אפילו מכר הקרקע בשטר ולא הזכיר בו האחריות הרי זה חייב באחריותן, שאחריות שלא נזכר טעות סופר הוא.
ד) במה דברים אמורים, בשהוציא המקח מיד הלוקח בבית דין של ישראל, כגון שהיה המקח מטלטלין והיו גנובין או גזולין או שהיתה הקרקע גזולה, או שבא בעל חוב של מוכר וטרפה מיד הלוקח והכל בבית דין של ישראל, אבל אם הגוי הוא שהוציא המקח מן הלוקח בין בדין המלך בין בערכאות שלהן, אין המוכר חייב באחריותו, ואף על פי שהגוי טוען שהמוכר גנב חפץ זה או גזלה ממנו והביא עדי גויים על כך אין המוכר חייב כלום, שזה אונס הוא ואין המוכר חייב באחריות אונס.
ה) המוכר קרקע לחבירו והתנה עמו שכל אונס שיולד בקרקע זה יהיה חייב לשלם, אפילו בא גוי וגזלה מחמת המוכר חייב לשלם, אבל אם נפסק הנהר שהיה משקה אותה, או שחזר הנהר לעבור בתוכה ונעשית בריכה, או שבאה זועה והשחיתה אותה, הרי זה פטור, שאלו וכיוצא בהן אונס שאינו מצוי הוא ולא עלה על לב המוכר דבר זה הפלא בעת שהתנה, וכל אונס שאינו מצוי אינו בכלל התנאי הזה.
ו) והוא הדין לכל תנאי ממון שאומדין דעת המתנה ואין כוללין באותו התנאי אלא דברים הידועין שבכללן היה התנאי והם שהיו בדעת המתנה בשעת שהתנה.
ז) מעשה באחד ששכר מלחים להביא שומשמין למקום פלוני, והתנה עמהם שהן חייבין בכל אונס שיארע להם עד שיגיעו השומשמין למקום פלוני, ונפסק הנהר שהיו מוליכין בו, ואמרו חכמים זה אונס שאינו מצוי ואין חייבין להוליך שומשמין אלו על גבי בהמה עד אותו מקום, וכן כל כיוצא בזה.
ח) המוכר קרקע לחבירו והתנה המוכר שלא יהיה עליו אחריות, אפילו נודע בודאי שזו הארץ גזולה ויצאת מיד הלוקח, אין המוכר חייב כלום, ואין צריך לומר אם בא בעל חוב וטרפה שאינו מחזיר לו כלום, שכל תנאי שבממון קיים.
ט) ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות, ובא לוי והוציאה מיד שמעון, אם רצה ראובן לעשות דין עם לוי עושה, ואין יכול לוי לומר לו מה לי ולך והרי אין עליך אחריות, שהרי ראובן אומר לו אין רצוני שיהיה לשמעון תרעומת עלי שהרי הפסיד בגללי.
י) ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וחזר ולקחה משמעון באחריות, ובא בעל חוב של ראובן לטרוף אותה ממנו, אינו יכול לחזור על שמעון, שאף על פי שלא קיבל עליו אחריות לשמעון אחריות עצמו קיבל שלא יהיה הוא המוכר והוא המוציא לעצמו, אבל אם בא בעל חוב של יעקב אביהם וטרפה מיד ראובן, חוזר בכל הדמים על שמעון, מפני ששמעון קיבל לו האחריות וראובן לא קיבל לשמעון אחריות של אחרים כלל.
הלכות מכירה פרק כ
א) המבקש לקנות מחבירו מקח, מוכר אומר במאתיים אני מוכר לך והלוקח אומר איני קונה אלא במנה והלך זה לביתו וזה לביתו ואחר כך נתקבצו ומשך זה החפץ סתם, אם המוכר הוא שתבע הלוקח ונתן לו החפץ אינו נותן אלא מנה, ואם הלוקח הוא שבא ומשך זה החפץ סתם חייב ליתן מאתיים.
ב) הלוקח מאחד מחמשה בני אדם וכל אחד מהן תובע אותו ואומר אני הוא בעל המקח, והוא אינו יודע ממי מהם לקח, מניח דמי המקח ביניהם ומסתלק ויהיו הדמים מונחין עד שיודו או עד שיבוא אליהו, ואם הוא חסיד נותן דמים לכל אחד ואחד כדי לצאת ידי שמיים.
ג) לקח מקח מאחד מחמשה בני אדם וכפר בו ונשבע על שקר ועשה תשובה והרי הוא רוצה לשלם וכל אחד ואחד תובע אותו ואומר אני הוא שכפרת בי ונשבעת לי והוא אומר איני יודע, חייב לשלם לכל אחד ואחד מפני שעבר עבירה.
ד) נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי, אימתי בזמן שהמקח יוצא מתחת ידו, אבל אם אין המקח יוצא מתחת ידו הרי הוא עד אחד בלבד, ודינו בעדות זו כדין כל אדם שהרי אינו נוגע בעדותו, לפיכך אם נטל הדמים משנים ונטל מאחד מדעתו ומאחד בעל כרחו ולא ידע ממי נטל מדעתו וממי נטל בעל כרחו, בין שהיה המקח בידו בין שהיו שניהן תופסין בו אין כאן עדות כלל, וכל אחד מהן נשבע בתקנת חכמים בנקיטת חפץ ונוטל חצי המקח וחצי דמים.
ה) הרי שטען על חבירו ואמר מכרת לי, וזה אומר לא מכרתי, או מכרתי ולא נתת לי דמים, או שטען הלוקח ואמר שנתן הדמים ועדיין לא משך, או משכתי ולא ראיתי מום זה והמוכר אומר לו הודעתיו לך, או שאמר אחד מהם כך וכך תנאי היה בינינו והאחד אומר לא היה שם תנאי כלל, בכל אלו הטענות וכיוצא בהן המוציא מחבירו עליו הראיה.
ו) לא היתה שם ראיה, נשבע הכופר שמבקשין להוציא מידו שבועת היסת, ואם הודה במקצת הטענה או שיש עליו עד אחד נשבע שבועת התורה כשאר הטענות כולן.
ז) אמר לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו והרי הפירות מונחין ברשות הרבים, והחנוני תובע את הדינר ובעל הבית אומר לו נתתי לך הדמים והשלכת אותם לתוך כיסך, הרי הלוקח נשבע כתקנת חכמים בנקיטת חפץ ונוטל הפירות הואיל וכבר יצאו מרשות המוכר והרי הן ברשות הרבים, ואילו היו ברשות הלוקח היה נשבע שבועת היסת ונפטר, ואילו היה עדיין ברשות החנוני היה נשבע היסת ויישארו פירותיו אצלו.
ח) נתן הלוקח דינר לחנוני ובא ליטול פירות המונחין ברשות הרבים, ואמר החנוני דינר זה שנתת לי עכשיו הוא דמי פירות שכבר נתתים לך והולכתם לתוך ביתך אבל פירות אלו המונחין ברשות הרבים לא מכרתים לך, הרי החנוני נשבע בנקיטת חפץ שכך היה הדבר ומחזיר פירותיו לחנוני, שהרי לא הודה לו שמכרן לו מעולם, ואילו היו בחנותו היה נשבע שבועת היסת כמו שביארנו.
ט) וכן הדין בנותן דינר לשולחני ליטול מעות, בזמן שהמעות צבורין ברשות הרבים, אם השולחני הודה שמכרן ועדיין לא נטל הדינר נשבע הלוקח בנקיטת חפץ שנתן ונוטל המעות, ואם לא הודה שמכרן לו אף על פי שמודה שלקח ממנו דינר עתה וטוען שדינר זה דמי המעות שכבר הוליכן הלוקח לתוך ביתו, הרי השולחני נשבע בנקיטת חפץ ויחזיר מעותיו לחנותו.
י) המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה, זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה, אפילו אמר המוכר איני יודע, על הלוקח להביא ראיה, אף על פי שהפרה עומדת באגם והשפחה עומדת בסימטא הרי הן בחזקת המוכר עד שיביא הלוקח ראיה, לא הביא ראיה יישבע המוכר בנקיטת חפץ על ולד הפרה, אבל על ולד השפחה אינו נשבע אלא היסת, שאין נשבעין בנקיטת חפץ על העבדים ולא על הקרקעות, כמו שיתבאר בהלכות טוען ונטען.
יא) זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע ואינם ברשות אחד מהן יחלוקו, זה אומר ברשותי ילדה והאחר שותק זכה הטוען בולד.
יב) מי שהיו לו שני עבדים קטן וגדול, או שתי שדות אחת גדולה ואחת קטנה, הלוקח אומר גדולה לקחתי והמוכר אומר קטנה היא שלקחת, על הלוקח להביא ראיה, או יישבע המוכר היסת שלא מכר אלא קטן.
יג) אמר הלוקח גדול לקחתי והמוכר שותק זכה הלוקח בגדול, ואם אמר המוכר איני יודע על הלוקח להביא ראיה, או נשבע המוכר היסת שאינו יודע ואין לזה אלא קטן.
יד) כל מי שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה, כיצד המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך זה החמור עד שמת החמור, על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת הפרה, וכן כל כיוצא בזה.
טו) מחט הנמצא בעובי בית הכוסות וניקבה אותו נקב מפולש, אם נמצא עליה קורט דם בידוע שזו נטרפה קודם שחיטה לפיכך אם הגליד פי המכה בידוע שזו נטרפה שלשה ימים קודם שחיטה, לא הגליד פי המכה הרי הדבר ספק ועל הטבח להביא ראיה שקודם לקיחתו נטרפה, שהרי ברשותו נולד הספק, ואם לא הביא ראיה ישלם הדמים למוכר כמו שביארנו.
הלכות מכירה פרק כא
א) המקנה לחבירו דבר שאינו מסויים, אם היה מינו ידוע אף על פי שאין מדתו ומשקלו ומניינו ידוע הרי זה קנה, ואם אין מינו ידוע לא קנה.
ב) כיצד ערימה זו של חטים אני מוכר לך בכך וכך, מרתף זה של יין אני מוכר לך בכך וכך, שק של תאנים אני מוכר לך בכך וכך, אף על פי שאין מדת הערימה ידועה ולא משקל התאנים ולא מניין הקנקנים ידוע, הרי זה ממכרו קיים, אף על פי שנמצא חסר או יתר על האומד שהיה בדעתם, ויש להם הוניה לפי השער שבשוק כמו שביארנו.
ג) אבל האומר לחבירו כל מה שיש בבית זה אני מוכר לך בכך וכך, וכל מה שיש בתיבה זו אני מוכר לך בכך וכך, או בשק הזה אני מוכר לך בכך וכך, ורצה הלוקח ומשך אין כאן קניין, שלא סמכה דעתו של לוקח, שהרי אינו יודע מה שיש בו אם תבן או זהב, ואין זה אלא כמשחק בקוביא, וכן כל כיוצא בזה.
ד) וכן המוכר לחבירו בעשרה דינרין חטים ולא פסק כמה סאה מכר לו נותן לו כשער שבשוק בשעת המכירה, וכל החוזר בו מאחר נתינת הדמים ולא רצה כשער שהיה בשוק בשעת נתינת המעות מקבל מי שפרע כמו שביארנו.
ה) המוכר מקום לחבירו לעשות בית או רפת בקר, וכן המקבל מחבירו לעשות לו בית חתנות לבנו או בית אלמנות לבתו, עושה לו ארבע אמות על שש, מכר לו מקום בית גדול עושה שמנה על עשר, מכר לו מקום טרקלין עושה עשר על עשר, תרבץ של חצר שתים עשרה על שתים עשרה, ורום כל בית ובית כחצי אורכו וחצי רוחבו.
ו) המוכר מקום לחבירו לעשות לו קבורה, או המקבל מחבירו לעשות לו קבורה, עושה מערה ופותח לתוכה שמונה קברים שלשה מכאן ושלשה מכאן ושנים מכנגד הנכנס למערה, מדת המערה ארבע אמות על שש, וכל קבר וקבר ארבע אמות אורך ורוחב ששה טפחים ורום שבעה, נמצא בין כל קבר וקבר שמן הצדדין אמה ומחצה, ובין השנים האמצעיים שתי אמות.
ז) המוכר לחבירו בתוך שדהו מקום אמת מים להשקות בה בית השלחין, נותן לו בתוך שדהו אמה, שרוחבה שתי אמות ואמה מכאן ואמה מכאן לאגפיה, ואם מכר לו אמת המים להשקות בה בסילון, נותן לו אמה שרחבה אמה וחצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן לאגפיה.
ח) אלו האגפין בעל השדה נוטען אבל אינו זורען, שהזרעים מחלחלין את הקרקע ומקלקלין את אמת המים, ואמת המים זאת שכלו אגפיה בעל האמה מתקנן בעפר אותה שדה, שעל מנת כן קיבל עליו המוכר להיות אמת המים בתוך שדהו.
ט) המוכר לחבירו דרך בתוך שדהו, אם דרך יחיד מכר לו נותן לו שתי אמות ומחצה רוחב כדי שיעמוד חמור במשאו על אורך הדרך, מכר לו דרך בין עיר לעיר נותן לו רוחב שמונה אמות באורך הדרך, מכר לו דרך הרבים נותן לו רוחב שש עשרה אמה.
י) דרך המלך ודרך הקבר אין לה שיעור, ונראה לי שזה כמוכר דבר שאין מינו ידוע.
יא) מכר לו מקום למעמד נותן לו בית ארבעה קבים.
יב) האומר לחבירו בור וכתליה אני מוכר לך נותן לו רוחב הכותל שלשה טפחים.
יג) המוכר שדה לחבירו ומצר לו מצר אחד ארוך ומצר אחד קצר, אם היה הארוך של איש אחד לא קנה מן הארוך אלא כנגד קצר, ואם היה של שנים יקנה כנגד ראש תור.
יד) היה מצר ראובן מזרח ומערב ומצר שמעון צפון ודרום צריך שיכתוב לו מצר ראובן משתי רוחות ומצר שמעון משתי רוחות.
טו) מצר לו מצר ראשון ומצר שני ומצר שלישי ולא מצר מצר רביעי קנה השדה כולה אבל מצר הרביעי לא קנה, ואם היה מובלע בין המצרים ואין עליו רכב של דקלים ואין בו תשעה קבין קנה אף המצר הרביעי, ואם לא היה מובלע ויש עליו רכב של דקלים או שיש בו תשעה קבין לא קנהו, היה מובלע ויש עליו רכב דקלים או שיש בו תשעה קבין, או שלא היה מובלע ואין עליו רכב דקלים ואין בו תשעה קבין, הרי הדבר מסור לבית דין כפי מה שיראו לאיזו דרך שדעתן נוטה יעשו.
טז) סיים לו את הזויות בלבד ולא סיים לו את המצר שלכל רוח, או שסיים לו שני מצרים כמין גאם או שסיים לו חלק מכל רוח ורוח, הרי זה לא קנה את כולם אלא יקנה ממנה כפי מה שמסר לו וכמה שיראו הדיינין.
יז) המוכר בית לחבירו בבירה גדולה, אף על פי שמצר לו מצרים החיצונים, ואף על פי שיש שם מעט שקוראין לבירה בית, לא קנה אלא הבית בלבד, שהמצרים הוא שהרחיב לו, ואילו מכר לו כל הבירה היה כותב לו ולא הנחתי לפני במכר זה כלום, וכן המוכר שדה בבקעה גדולה ומצר לו מצרי הבקעה, מצרים הם שהרחיב לו.
יח) האומר לחבירו שדות אני מוכר לך מיעוט שדות שתים, אמר לו כל שדות אפילו שלש וארבע חוץ מגנות ופרדסים, אמר לו נכסים אפילו גנות ופרדסים חוץ מבתים ועבדים, ואם אמר לו כל נכסי אפילו עבדים ובתים וכל המטלטלין הידועים לו, ואפילו תפילין שבראשו בכלל המכר.
יט) האומר לחבירו בית מבתי ושור משוורי אני מוכר לך, נותן לו הקטן שבהן, מת אחד מן השוורים או שנפל אחד מן הבתים, מראה לו זה שמת או שנפל, שיד בעל השטר על התחתונה.
כ) האומר לחבירו שדה דבי חייא אני מוכר לך, והיו שתי שדות הנקראים בשם זה, אינו קונה אלא הפחות שבהן וכן כל כיוצא בהן.
כא) האומר לחבירו שדה ראובן אני מוכר לך, וכיון שבא הלוקח להשתמש בה אמר לו המוכר אינה זו השדה שהיתה של ראובן אלא כך היא קרויה ולעולם לא היתה לו אלא זו היא שהיתה של ראובן ולקחתיה ממנו והיא שמכרתיה לך, על המוכר להביא ראיה, ואם לא הביא זוכה הלוקח בזו שכל העם קוראים של ראובן, וכן כל כיוצא בזה הלך אחר השם שהוא פשוט בפי הכל.
כב) האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך שמין כמה שוה כל השדה ונותן לו מן הכחוש שבה מה ששוה חצי הדמים של כל השדה, וכן אם אמר לו חציה בדרום אני מוכר לך שמין דמי כולה ונותן לו בדרומה כחצי כל הדמים ומקבל עליו הלוקח לעשות בחלקו מקום הגדר, ומאחורי הגדר סמוך לגדר חריץ קטן רחב שלשה טפחים, וחוצה לו חריץ אחד גדול רחב ששה טפחים ובין שני החריצין רוחב טפח, כל זה כדי שלא תקפוץ הנמייה בה וכיוצא בה.
כג) היתה לו חצי שדה ואמר לחבירו חצי שיש לי בשדה מכרתי לך, קנה החצי כולו, אמר לו חצי השדה שיש לי לא קנה אלא רביע, אמר לו מצר שדה שממנה נחלקת או שממנה נפסקת או שממנה נחצת, אם אמר לו ואלו מצריה קנה חציה, ואם לא מצר לו מצריה לא קנה אלא בית תשעה קבין.