וה׳. כל מקום שנאמר וה׳, הוא ובית דינו, שהוי״ו לשון תוספת הוא, כמו פלוני ופלוני:

הכה כל בכור. אף של אומה אחרת והוא במצרים:

מבכור פרעה. אף פרעה בכור היה ונשתייר מן הבכורים, ועליו הוא אומר בעבור זאת העמדתיך (שמות ט, טז.):

עד בכור השבי. שהיו שמחין לאידם של ישראל, ועוד שלא יאמרו יראתנו הביאה הפורענות זו. ובכור השפחה בכלל היה, שהרי מנה מן החשוב שבכלן עד הפחות, ובכור השפחה חשוב מבכור השבי:

ויקם פרעה. ממטתו:

לילה. ולא כדרך המלכים בשלש שעות ביום:

הוא. תחלה, ואחר כך עבדיו, מלמד שהיה הוא מחזר על בתי עבדיו ומעמידן:

כי אין בית אשר אין שם מת. יש שם בכור, מת, אין שם בכור, גדול שבבית קרוי בכור, שנאמר אף אני בכור אתנהו (תהלים פט, כח.). דבר אחר, מצריות מזנות תחת בעליהן ויולדות מרווקים פנויים, והיו להם בכורות הרבה, פעמים הם חמשה לאשה אחת, כל אחד בכור לאביו:

ויקרא למשה ולאהרן לילה. מגיד שהיה מחזר על פתחי העיר וצועק, היכן משה שרוי, היכן אהרן שרוי:

גם אתם. הגברים:

גם בני ישראל. הטף:

ולכו עבדו וגו׳ כדברכם. הכל כמו שאמרתם, ולא כמו שאמרתי אני, בטל לא אשלח, בטל מי ומי ההולכים, בטל רק צאנכם ובקרכם יצג:

גם צאנכם גם בקרכם קחו. מהו כאשר דברתם, גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות (שמות י, כה.):

וברכתם גם אותי. התפללו עלי שלא אמות, שאני בכור (מכילתא פי״ג):

כלנו מתים. אמרו, לא כגזרת משה הוא, שהרי אמר ומת כל בכור, וכאן אף הפשוטים מתים, ה׳ או י׳ בבית אחד (שם):

טרם יחמץ. המצריים לא הניחום לשהות כדי חימוץ:

משארתם. שירי מצה ומרור (שם):

על שכמם. אע״פ שבהמות הרבה הוליכו עמהם, מחבבים היו את המצות (שם):

כדבר משה. שאמר להם במצרים, וישאלו איש מאת רעהו (שמות יא, ב.):

ושמלת. אף הן היו חשובות להם מן הכסף ומן הזהב, והמאוחר בפסוק חשוב (מכילתא שם):

וישאלום. אף מה שלא היו שואלים מהם היו נותנים להם, אתה אומר אחד טול שנים ולך:

וינצלו. ורוקינו:

מרעמסס סכתה. ק״ך מיל היו, ובאו שם לפי שעה, שנאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים (שמות יט, ד.):

הגברים. מבן עשרים שנה ומעלה:

ערב רב. תערובות אומות של גרים:

עגות מצות. חררה של מצה. בצק שלא החמיץ קרוי מצה:

וגם צדה לא עשו להם. לדרך. מגיד שבחן של ישראל, שלא אמרו האיך נצא למדבר בלא צדה, אלא האמינו והלכו (מכילתא פי״ד), הוא שמפורש בקבלה זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה (ירמיה ב, ב.), ומה שכר מפורש אחריו, קודש ישראל לה׳ וגו׳:

אשר ישבו במצרים. אחר שאר הישיבות שישבו גרים בארץ לא להם:

שלשים שנה וארבע מאות שנה. בין הכל, משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה, משהיה לו זרע לאברהם נתקיים כי גר יהיה זרעך, ושלשים שנה היו משנגזרה גזירת בין הבתרים עד שנולד יצחק. ואי אפשר לומר בארץ מצרים לבדה, שהרי קהת מן הבאים עם יעקב היה, צא וחשוב כל שנותיו וכל שנות עמרם בנו ושמנים של משה, לא תמצאם כל כך, ועל כרחך הרבה שנים היו לקהת עד שלא ירד למצרים, והרבה משנות עמרם נבלעים בשנות קהת, והרבה משמונים של משה נבלעים בשנות עמרם, הרי שלא תמצא ארבע מאות לביאת מצרים, והוזקקת לומר על כרחך שאף שאר הישיבות נקראו גרות, אפילו בחברון, כענין שנאמר אשר גר שם אברהם ויצחק (בראשית לה, כז.), ואומר את ארץ מגוריהם אשר גרו בה (שמות ו, ד.), לפיכך אתה צריך לומר כי גר יהיה זרעך, משהיה לו זרע, וכשתמנה ארבע מאות שנה משנולד יצחק, תמצא מביאתן למצרים עד יציאתן ר״י שנה, וזה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך:

ויהי מקץ שלשים שנה וגו׳ ויהי בעצם היום הזה. מגיד, שכיון שהגיע הקץ, לא עכבן המקום כהרף עין, בט״ו בניסן באו מלאכי השרת אצל אברהם לבשרו, בט״ו בניסן נולד יצחק, ובט״ו בניסן נגזרה גזירת בין הבתרים (מכילתא פי״ד):

ליל שמרים. שהיה הקב״ה שומר ומצפה לו לקיים הבטחתו להוציאם מארץ מצרים:

הוא הלילה הזה לה׳. הוא הלילה שאמר לאברהם בלילה הזה אני גואל את בניך:

שמרים לכל בני ישראל לדרתם. משמר ובא מן המזיקין, כענין שנאמר ולא יתן המשחית וגו׳:

זאת חקת הפסח. בי״ד בניסן נאמרה להם פרשה זו:

כל בן נכר. שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים (פסחים צו.), ואחד נכרי ואחד ישראל מומר במשמע (מכילתא פט״ו):

ומלתה אותו אז יאכל בו. רבו, מגיד שמילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח (יבמות ע:), דברי רבי יהושע. רבי אליעזר אומר, אין מילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח, א״כ מה תלמוד לומר אז יאכל בו, העבד:

תושב. זה גר תושב:

ושכיר. זה הנכרי, ומה תלמוד לומר, והלא ערלים הם ונאמר וכל ערל לא יאכל בו, אלא כגון ערבי מהול וגבעוני מהול והוא תושב או שכיר:

בבית אחד יאכל. בחבורה אחת, שלא יעשו הנמנין עליו שתי חבורות ויחלקוהו, אתה אומר בחבורה אחת או אינו אלא בבית אחד כמשמעו, וללמד שאם התחילו והיו אוכלים בחצר וירדו גשמים שלא יכנסו לבית, תלמוד לומר על הבתים אשר יאכלו אותו בהם, מכאן שהאוכל, אוכל בשני מקומות (מכילתא פט״ו):

לא תוציא מן הבית. מן החבורה:

ועצם לא תשברו בו. הראוי לאכילה, כגון שיש עליו כזית בשר יש בו משום שבירת עצם, אין עליו כזית בשר או מוח, אין בו משום שבירת עצם:

כל עדת ישראל יעשו אותו. למה נאמר, לפי שהוא אומר בפסח מצרים שה לבית אבות, שנמנו עליו למשפחות, יכול אף פסח דורות כן, תלמוד לומר כל עדת ישראל יעשו אותו:

ועשה פסח. יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד, תלמוד לומר והיה כאזרח הארץ, מה אזרח בארבעה עשר אף גר בארבעה עשר:

וכל ערל לא יאכל בו. להביא את שמתו אחיו מחמת מילה, שאינו מומר לערלות ואינו נלמד מבן נכר לא יאכל בו:

תורה אחת וגו׳. להשוות גר לאזרח אף לשאר מצות שבתורה (מכילתא שם):