תניא

כי התהוות כל העולמו' עליונים ותחתונים מאין ליש וחיותם וקיומם המקיימם שלא יחזרו להיות אין ואפס כשהיה אינו אלא דבר ה' ורוח פיו ית' המלובש בהם. ולמשל כמו בנפש האדם כשמדבר דבר אחד שדבור זה לבדו כלא ממש אפי' לגבי כללות נפשו המדברת שהוא בחי' לבוש האמצעי שלה שהוא כח הדבור שלה שיכול לדבר דבורי' לאין קץ ותכלית וכ"ש לגבי בחי' לבוש הפנימי שלה שהוא המחשבה שממנה נמשכו הדבורים והיא חיותם וא"צ לומר לגבי מהות ועצמות הנפש שהן עשר בחינותיה הנ"ל חב"ד כו' שמהן נמשכו אותיות מחשבה זו המלובשות בדבור זה כשמדבר כי המחשבה היא ג"כ בחי' אותיות כמו הדבור רק שהן רוחניות ודקות יותר

בשלח שני (עם פרש״י) -- שמות: י״ד, ט׳ - י״ד	חומש:
ס״ו - ס״ח	תהילים:
כי התהוות כל העולמות - ״כו״ ודקות יותר	תניא:
הל׳ זכיה ומתנה ז-ט	רמב״ם ג״פ:
הל׳ איסורי ביאה פרק טז	רמב״ם פ״א:
מ״ע רמה	ספר המצוות: