הלכות מאכלות אסורות

הלכות מאכלות אסורות. יש בכללן שמונה ועשרים מצוות -- ארבע מצוות עשה, וארבע ועשרים מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) לבדוק בסימני בהמה וחיה להבדיל בין טמאה לטהורה; (ב) לבדוק בסימני העוף להבדיל בין הטמא לטהור; (ג) לבדוק בסימני חגבים להבדיל בין טמא לטהור; (ד) לבדוק בסימני דגים להבדיל בין טמא לטהור; (ה) שלא לאכול בהמה וחיה טמאה; (ו) שלא לאכול עוף טמא; (ז) שלא לאכול דגים טמאים; (ח) שלא לאכול שרץ העוף; (ט) שלא לאכול שרץ הארץ; (י) שלא לאכול רמש הארץ; (יא) שלא לאכול תולעת הפירות כשתצא לאוויר; (יב) שלא לאכול שרץ המים; (יג) שלא לאכול נבילה; (יד) שלא ליהנות בשור הנסקל; (טו) שלא לאכול טריפה; (טז) שלא לאכול אבר מן החי; (יז) שלא לאכול דם; (יח) שלא לאכול חלב בהמה טהורה; (יט) שלא לאכול גיד הנשה; (כ) שלא לאכול בשר בחלב; (כא) שלא לבשלו; (כב) שלא לאכול לחם תבואה חדשה; (כג) שלא לאכול קלי מן החדש; (כד) שלא לאכול כרמל מן החדש; (כה) שלא לאכול עורלה; (כו) שלא לאכול כלאי הכרם; (כז) שלא לאכול טבל; (כח) שלא לשתות יין נסך. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.

הלכות מאכלות אסורות פרק א

א) מצוות עשה הן הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וחיה ועוף ודג וחגב שמותר לאוכלן, ובין שאין מותר לאוכלן, שנאמר "והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה, ובין העוף הטמא לטהור" (ויקרא כ,כה), "ובין החיה הנאכלת, ובין החיה אשר לא תיאכל" (ויקרא יא,מז).

ב) סימני בהמה וחיה נתפרשו בתורה, והן שני סימנין: מפרסת פרסה, ומעלת גרה -- עד שיהיו שניהן. וכל בהמה וחיה שהיא מעלת גרה, אין לה שיניים בלחי העליון. וכל בהמה שהיא מעלת גרה, הרי היא מפרסת פרסה -- חוץ מן הגמל; וכל בהמה שהיא מפרסת פרסה, היא מעלת גרה -- חוץ מן החזיר.

ג) לפיכך המוצא בהמה במדבר ואינו מכירה, ומצאה חתוכת הפרסות -- בודק בפיה: אם אין לה שיניים למעלה, בידוע שהיא טהורה -- והוא, שיכיר גמל. מצא בהמה שפיה חתוך -- בודק בפרסותיה: אם היא שסועה, טהורה -- והוא, שיכיר חזיר.

ד) מצא פיה חתוך, ורגליה חתוכות -- בודק בה אחר שחיטתה בכנפי העוקץ: אם מצא בשרה שם מהלך שתי וערב, טהורה -- והוא שיכיר ערוד, שכן הוא בשרו מהלך שתי וערב.

ה) [ד] בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה, אף על פי שאינו מפריס פרסה, ולא מעלה גרה, אלא כמין סוס או חמור לכל דבר -- הרי זה מותר באכילה. במה דברים אמורים, בשילדה לפניו; אבל אם הניח פרה מעוברת בעדרו, ובא ומצא כמין חזיר כרוך אחריה -- אף על פי שהוא יונק ממנה, הרי זה ספק ואסור באכילה: שמא מן הטמאה נולד, ונכרך אחר הטהורה.

ו) [ה] בהמה טמאה שילדה כמין בהמה טהורה, אף על פי שהוא מפריס פרסה, ומעלה גרה, והרי הוא כמין שור לכל דבר, או כמין שה -- הרי זה אסור באכילה: שהגדל מן הטמא, טמא; והגדל מן הטהור, טהור. לפיכך דג טמא שנמצא במעי דג טהור, אסור, ודג טהור הנמצא במעי דג טמא, מותר -- לפי שאינו גידוליו, אלא בלעו.

ז) [ו] בהמה טהורה שילדה, או שנמצא בה, בריה שיש לה שני גבין, ושתי שדרות -- אסורה באכילה; וזו היא השסועה שנאמרה בתורה, שנאמר "את זה לא תאכלו ממעלי הגרה, וממפריסי הפרסה השסועה" (דברים יד,ז), כלומר בריה שנולדה שסועה לשתי בהמות. [ז] וכן בהמה שנמצא בה דמות עוף, אף על פי שהוא עוף טהור -- הרי זה אסור באכילה: לא הותר מן הנמצא בבהמה, אלא מה שיש לו פרסה.

ח) אין לך בכל בהמה וחיה שבעולם שמותר באכילה, חוץ מעשרת המינין המנויין בתורה: שלושה מיני בהמה, והן שור שה ועז; ושבעה מיני חיה, אייל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר. הן ומיניהן, כגון שור הבר והמריא שהן ממין השור. וכל העשרה מינין ומיניהן, מעלי גרה ומפריסי פרסה; לפיכך מי שהוא מכירן, אינו צריך לבדוק לא בפה ולא ברגליים.

ט) אף על פי שכולן מותרין באכילה, צריכין אנו להבדיל בין בהמה טהורה וחיה טהורה: שהחיה -- חלבה מותר, ודמה טעון כיסוי; והבהמה הטהורה -- חלבה בכרת, ואין דמה טעון כיסוי. [י] וסימני חיה, מפי השמועה הן.

י) כל מין שהוא מפריס פרסה, ומעלה גרה, ויש לו קרניים מפוצלות כגון האייל -- הרי זה חיה טהורה בודאי; וכל שאין קרניו מפוצלות, אם היו קרניו כרוכות כקרני השור, וחדוקות כקרני העז, ויהיה החדק מובלע בהן, והדורות כקרני הצבי -- הרי זו חיה טהורה: עד שיהיו בקרניים שלושה סימנין אלו -- כרוכות, חדוקות, והדורות.

יא) במה דברים אמורים, במין שאינו מכירו; אבל שבעה מיני חיה האמורין בתורה, אם היה מכיר אותן -- אפילו לא מצא לו קרניים -- הרי זה אוכל חלבו, וחייב לכסות דמו.

יב) שור הבר, מין בהמה הוא; והקרש, אף על פי שאין לו אלא קרן אחת, הרי הוא חיה. וכל שיסתפק לך אם הוא מין חיה או מין בהמה -- חלבו אסור ואין לוקין עליו, ומכסין את דמו. [יג] כלאיים הבא מבהמה טהורה עם חיה טהורה, הוא הנקרא כוי -- חלבו אסור ואין לוקין עליו, ומכסין את דמו; ואין מין טמא מתעבר ממין טהור כלל.

יג) [יד] סימני עוף טהור, לא נתפרשו מן התורה; אלא מנה מינין טמאין בלבד, ושאר מיני העוף מותרין. והמינין האסורין, ארבעה ועשרים מין; ואלו הן: (א) נשר; (ב) פרס; (ג) עוזנייה; (ד) דאה, והיא הראה האמורה במשנה תורה; (ה) איה, והיא הדיה האמורה במשנה תורה; (ו) מין האיה, שכן כתוב בה "למינה" (ויקרא יא,יד) מכלל שהוא שני מינין; (ז) עורב; (ח) וזרזיר, שכן נאמר בעורב "למינו" (ויקרא יא,טו) להביא את הזרזיר; (ט) ויענה; (י) ותחמס; (יא) ושחף; (יב) ונץ; (יג) ושורניקא, והוא מין הנץ שכן כתוב בו "למינהו" (ויקרא יא,טז); (יד) וכוס; (טו) ושלך; (טז) וינשוף; (יז) ותנשמת; (יח) וקאת; (יט) ורחם; (כ) וחסידה; (כא) והאנפה; (כב) ומין האנפה, שכן נאמר בה "למינה" (ויקרא יא,יט); (כג) והדוכיפת; (כד) והעטלף.

יד) [טו] כל מי שהוא בקי במינין אלו ובשמותיהן -- הרי זה אוכל כל עוף שאינו מהן, ואין צריך בדיקה; ועוף טהור, נאכל במסורת -- והוא, שיהיה דבר פשוט באותו מקום שזה עוף טהור. ונאמן צייד לומר, עוף זה התיר לי רבי הצייד -- והוא, שיוחזק אותו צייד שהוא בקי במינין אלו ובשמותיהן.

טו) [טז] מי שאינו מכירן, ואינו יודע שמותיהן -- בודק בסימנין אלו שנתנו חכמים: כל עוף שהוא דורס ואוכל, בידוע שהוא מאלו המינין וטמא. ושאינו דורס ואוכל -- אם יש בו אחד משלושה סימנין אלו, הרי זה עוף טהור; ואלו הן: אצבע יתרה, או זפק והיא המוראה, או שהיה קורקבנו נקלף ביד.

טז) [יז] לפי שאין בכל אלו המינין האסורין מין שאינו דורס, ויש בו אחד משלושה סימנין אלו, חוץ מפרס ועוזנייה; ופרס ועוזנייה אינן מצויין ביישוב, אלא במדברות איי הים הרחוקות עד מאוד שהן סוף היישוב.

יז) [יח] היה הקורקבן נקלף בסכין, ואינו נקלף ביד, ואין בו סימן אחר -- אף על פי שאינו דורס, הרי זה ספק; היה חזק ודבק, והניחו בשמש ונתרפה, ונקלף ביד -- הרי זה מותר.

יח) [יט] אמרו הגאונים, שמסורת היא בידיהן שאין מורין להתיר עוף הבא בסימן אחד, אלא אם היה אותו סימן שייקלף קורקבנו ביד; אבל אם אינו נקלף ביד, אף על פי שיש לו זפק או אצבע יתרה -- מעולם לא התירוהו.

יט) [כ] כל עוף שחולק את רגליו כשמותחין לו חוט, שתיים לכאן ושתיים לכאן, או שקולט מן האוויר, ואוכל באוויר -- הרי זה דורס וטמא; וכל השוכן עם הטמאים, ונדמה להן -- הרי זה טמא.

כ) [כא] מיני חגבים שהתירה תורה, שמונה; ואלו הן: (א) חגב; (ב) מין חגב, והיא הדובנית; (ג) חרגול; (ד) ומין חרגול, והוא עצרוניא; (ה) ארבה; (ו) ומין ארבה, והיא ציפורת כרמים; (ז) סולעם; (ח) ומין סולעם, והיא יוחנה ירושלמית.

כא) [כב] מי שהוא בקי בהן ובשמותיהן, אוכל; והצייד נאמן עליהן, כעוף. ומי שאינו בקי בהן, בודק בסימנין; ושלושה סימנין יש בהן: כל שיש לו ארבע רגליים, וארבע כנפיים שחופות רוב אורך גופו ורוב היקף גופו, ויש לו שני כרעיים לנתר בהן -- הרי זה מין טהור. ואף על פי שראשו ארוך ויש לו זנב, אם היה שמו חגב -- טהור.

כב) [כג] מי שאין לו עכשיו כנפיים או כרעיים, או שאין לו כנפיים החופות את רובו, ועתיד לגדל אותן אחר זמן כשיגדיל -- הרי זה מותר מעתה.

כג) [כד] ובדגים שני סימנין -- סנפיר, וקשקשת: וסנפיר, הוא שפורח בו; וקשקשת, היא הדבוקה בכל גופו. וכל שיש לו קשקשת, יש לו סנפיר. אין לו עכשיו, וכשיגדל יהיה לו, או שיש לו קשקשת כשהוא בים, וכשיעלה ישיר קשקשיו -- הרי זה מותר. ומי שאין קשקשיו החופין את כולו, מותר: אפילו אין בו אלא סנפיר אחד, וקשקשת אחת -- הרי זה מותר.