הקדמה
אז, לא אבוש -- בהביטי, אל כל מצוותיך (תהילים קיט,ו).
כל המצוות שניתנו לו למשה בסיניי -- בפירושן ניתנו, שנאמר "ואתנה לך את לוחות האבן, והתורה והמצוה" (שמות כד,יב): תורה זו תורה שבכתב, והמצוה זו פירושה; וציוונו לעשות התורה על פי המצוה. ומצוה זו, היא הנקראת תורה שבעל פה.
כל התורה -- כתבה משה רבנו קודם שימות, בכתב ידו. ונתן ספר תורה לכל שבט ושבט; וספר אחד -- נתנהו בארון לעד, שנאמר "לקוח את ספר התורה הזה, ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלוהיכם; והיה שם בך, לעד" (דברים לא,כו).
והמצוה, הוא פירוש התורה -- לא כתבה; אלא ציווה בה לזקנים וליהושוע ולשאר כל ישראל, שנאמר "את כל הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם, אותו תשמרו לעשות" (דברים יג,א). ומפני זה נקראת תורה שבעל פה.
אף על פי שלא נכתבה תורה שבעל פה, לימדה משה רבנו כולה בבית דינו לשבעים זקנים; ואלעזר ופינחס ויהושוע, שלושתן קיבלו ממשה.
וליהושוע שהוא תלמידו של משה רבנו, מסר תורה שבעל פה וציווהו עליה; וכן יהושוע כל ימי חייו לימד על פה. וזקנים רבים קיבלו מיהושוע, וקיבל עלי מן הזקנים ומפינחס; ושמואל קיבל מעלי ובית דינו, ודויד קיבל משמואל ובית דינו. ואחייה השילוני מיוצאי מצריים היה ולוי היה, ושמע ממשה והיה קטן בימי משה; והוא קיבל מדויד, ובית דינו.
ואלייהו קיבל מאחייה השילוני ובית דינו, ואלישע קיבל מאלייהו ובית דינו, ויהוידע הכוהן קיבל מאלישע ובית דינו, וזכריה קיבל מיהוידע ובית דינו, והושע קיבל מזכריה ובית דינו, ועמוס קיבל מהושע ובית דינו, וישעיה קיבל מעמוס ובית דינו, ומיכה קיבל מישעיה ובית דינו, ויואל קיבל ממיכה ובית דינו, ונחום קיבל מיואל ובית דינו, וחבקוק קיבל מנחום ובית דינו, וצפניה קיבל מחבקוק ובית דינו, וירמיה קיבל מצפניה ובית דינו, וברוך בן נרייה קיבל מירמיה ובית דינו, ועזרא ובית דינו קיבלו מברוך בן נרייה ובית דינו.
בית דינו של עזרא, הן הנקראין אנשי כנסת הגדולה; והם חגיי זכריה ומלאכי, ודנייאל, חנניה מישאל ועזריה, ונחמיה בן חכליה, ומורדכיי בלשן וזרובבל, והרבה חכמים עימהן -- תשלום מאה ועשרים זקנים. האחרון מהם הוא שמעון הצדיק, והוא היה מכלל המאה ועשרים, וקיבל תורה שבעל פה מכולם; והוא היה כוהן גדול, אחר עזרא.
אנטיגנוס איש שוכו ובית דינו קיבלו משמעון הצדיק ובית דינו, ויוסף בן יועזר איש צרידה ויוסף בן יוחנן איש ירושלים ובית דינם קיבלו מאנטיגנוס ובית דינו, ויהושוע בן פרחיה וניתאי הארבלי ובית דינם קיבלו מיוסף בן יועזר ויוסף בן יוחנן ובית דינם, ויהודה בן טבאי ושמעון בן שטח ובית דינם קיבלו מיהושוע בן פרחיה וניתאי הארבלי ובית דינם. שמעיה ואבטליון גרי הצדק, ובית דינם קיבלו מיהודה ושמעון ובית דינם. הילל ושמאי ובית דינם קיבלו משמעיה ואבטליון ובית דינם. ורבן יוחנן בן זכאי ורבן שמעון בנו של הילל קיבלו מהילל הזקן ובית דינו.
חמישה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי, והם גדולי החכמים שקיבלו ממנו; ואלו הם -- רבי אליעזר הגדול, ורבי יהושוע, ורבי יוסי הכוהן, ורבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך. ורבי עקיבה בן יוסף קיבל מרבי אליעזר הגדול, ויוסף אביו גר צדק היה. ורבי ישמעאל ורבי מאיר בן גר הצדק קיבלו מרבי עקיבה, וגם קיבל רבי מאיר וחבריו מרבי ישמעאל.
חבריו של רבי מאיר -- הם רבי יהודה, ורב יוסי, ורבי שמעון, ורבי נחמיה, ורבי אלעזר בן שמוע, ורבי יוחנן הסנדלר, ושמעון בן עזאי, ורבי חנניה בן תרדיון. וכן קיבלו חבריו של רבי עקיבה מרבי אליעזר הגדול; וחבריו של רבי עקיבה -- הם רבי טרפון רבו של רבי יוסי הגלילי, ורבי שמעון בן אלעזר, ורבי יוחנן בן נורי.
רבן גמליאל הזקן קיבל מרבן שמעון אביו, בנו של הילל הזקן; ורבן שמעון בנו קיבל ממנו, ורבן גמליאל בנו קיבל ממנו, ורבן שמעון בנו קיבל ממנו. ורבי יהודה בנו של רבן שמעון, זהו הנקרא רבנו הקדוש, והוא קיבל מאביו, ומרבי אלעזר בן שמוע ומרבי שמעון חבריו.
רבנו הקדוש חיבר המשנה. ומימות משה רבנו ועד רבנו הקדוש, לא חיברו חיבור שמלמדין אותו ברבים בתורה שבעל פה; אלא בכל דור ודור ראש בית דין או נביא שיהיה באותו הדור כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו, והוא מלמד על פה ברבים. וכן כל אחד ואחד כותב לעצמו כפי כוחו, מביאור התורה ומהלכותיה כמו ששמע, ומדברים שנתחדשו בכל דור ודור, בדינים שלא למדום מפי השמועה אלא במידה משלוש עשרה מידות והסכימו עליהן בית דין הגדול. וכך היה הדבר תמיד, עד רבנו הקדוש.
והוא קיבץ כל השמועות וכל הדינין וכל הביאורין והפירושין ששמעו ממשה רבנו ושלימדו בית דין שבכל דור ודור בכל התורה כולה, וחיבר מהכול ספר המשנה. ושיננו לחכמים ברבים, ונגלה לכל ישראל; וכתבוהו כולם, וריבצו בכל מקום, כדי שלא תשתכח תורה שבעל פה מישראל.
ולמה עשה רבנו הקדוש כך, ולא הניח הדבר כמות שהיה -- לפי שראה שהתלמידים מתמעטין והולכין, והצרות מתחדשות ובאות, ומלכות הרשעה פושטת בעולם ומתגברת, וישראל מתגלגלין והולכין לקצוות; חיבר חיבור אחד להיות ביד כולם, כדי שילמדוהו במהרה ולא יישכח. וישב כל ימיו הוא ובית דינו, ולימד המשנה ברבים.
ואלו הם גדולי החכמים שהיו בבית דינו של רבנו הקדוש וקיבלו ממנו -- שמעון וגמליאל בניו, ורבי אפס, ורבי חנינה בר חמא, ורבי חייא, ורב, ורבי ינאי, ובר קפרא, ושמואל, ורבי יוחנן, ורבי הושעיה. אלו הם גדולי החכמים שקיבלו ממנו, ועימהן אלפים ורבבות משאר החכמים.
אף על פי שאלו האחד עשר קיבלו מרבנו הקדוש ועמדו במדרשו, רבי יוחנן קטן היה ואחר כן תלמיד היה לרבי ינאי וקיבל ממנו תורה. וכן רב קיבל מרבי ינאי; ושמואל קיבל מרבי חנינה בר חמא.
רב חיבר ספרא וספרי לבאר ולהודיע עיקרי המשנה, ורבי חייא חיבר התוספתא לבאר ענייני המשנה. וכן רבי הושעיה ובר קפרא חיברו הברייתות לבאר דברי המשנה, ורבי יוחנן חיבר התלמוד הירושלמי בארץ ישראל אחר חורבן הבית בקרוב משלוש מאות שנה.
ומגדולי החכמים שקיבלו מרב ושמואל -- רב הונא, ורב יהודה, ורב נחמן, ורב כהנא; ומגדולי החכמים שקיבלו מרבי יוחנן -- רבה בר בר חנא, ורבי אמי, ורבי אסי, ורבי דימי, ורבי אבון.
ומכלל החכמים שקיבלו מרב הונא ומרב יהודה, רבה ורב יוסף. ומכלל החכמים שקיבלו מרבה ורב יוסף, אביי ורבא; ושניהם קיבלו גם מרב נחמן. ומכלל החכמים שקיבלו מרבא, רב אשי ורבינא; ומר בר רב אשי קיבל מאביו רב אשי ומרבינא.
נמצא מרב אשי עד משה רבנו עליו השלום -- ארבעים דורות, ואלו הן: (א) רב אשי מרבא, (ב) ורבא מרבה, (ג) ורבה מרב הונא, (ד) ורב הונא מרבי יוחנן ורב ושמואל, (ה) ורבי יוחנן ורב ושמואל מרבנו הקדוש, (ו) ורבנו הקדוש מרבן שמעון אביו, (ז) ורבן שמעון מרבן גמליאל אביו, (ח) ורבן גמליאל מרבן שמעון אביו, (ט) ורבן שמעון מרבן גמליאל הזקן אביו, (י) ורבן גמליאל הזקן אביו מרבן שמעון אביו, (יא) ורבן שמעון מהילל אביו ושמאי, (יב) והילל ושמאי משמעיה ואבטליון, (יג) ושמעיה ואבטליון מיהודה ושמעון, (יד) ויהודה ושמעון מיהושוע בן פרחיה וניתאי הארבלי, (טו) ויהושוע וניתאי מיוסף בן יועזר ויוסף בן יוחנן, (טז) ויוסף בן יועזר ויוסף בן יוחנן מאנטיגנוס, (יז) ואנטיגנוס משמעון הצדיק, (יח) ושמעון הצדיק מעזרא, (יט) ועזרא מברוך, (כ) וברוך מירמיה, (כא) וירמיה מצפניה, (כב) וצפניה מחבקוק, (כג) וחבקוק מנחום, (כד) ונחום מיואל, (כה) ויואל ממיכה, (כו) ומיכה מישעיה, (כז) וישעיה מעמוס, (כח) ועמוס מהושע, (כט) והושע מזכריה, (ל) וזכריה מיהוידע, (לא) ויהוידע מאלישע, (לב) ואלישע מאלייהו, (לג) ואלייהו מאחייה, (לד) ואחייה מדויד, (לה) ודויד משמואל, (לו) ושמואל מעלי, (לז) ועלי מפינחס, (לח) ופינחס מיהושוע, (לט) ויהושוע ממשה רבנו, (מ) ומשה רבנו מפי הגבורה. נמצא שכולם מעם ה' אלוהי ישראל.
כל אלו החכמים הנזכרים, הם גדולי הדורות -- מהם ראשי ישיבות, ומהם ראשי גלייות, ומהם מסנהדרי גדולה. ועימהם בכל דור ודור, אלפים ורבבות ששמעו מהם; ועימהם רבינא ורב אשי, הם סוף חכמי התלמוד.
ורב אשי הוא שחיבר התלמוד הבבלי בארץ שנער, אחר שחיבר רבי יוחנן התלמוד הירושלמי בכמו מאה שנה. ועניין שני התלמודין הוא פירוש דברי המשנה וביאור עמוקותיה, ודברים שנתחדשו בכל בית דין ובית דין מימות רבנו הקדוש ועד חיבור התלמוד.
ומשני התלמודים, ומן התוספתא, ומספרא וספרי, ומן התוספתות -- מכולם יתבאר האסור והמותר, הטמא והטהור, החייב והפטור, הכשר והפסול, כמו שהעתיקו איש מפי איש מפי משה מסיניי.
גם יתבאר מהם דברים שגזרו חכמים ונביאים שבכל דור ודור, לעשות סייג לתורה כמו ששמעו ממשה בפירוש, שנאמר "ושמרתם את משמרתי" (ויקרא יח,ל), עשו משמרת למשמרתי. וכן יתבאר מהם המנהגות והתקנות שהתקינו או שנהגו בכל דור ודור, כמו שראו בית דין של אותו הדור, לפי שאסור לסור מהם, שנאמר "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך, ימין ושמאל" (דברים יז,יא).
וכן משפטים ודינין מופלאים שלא קיבלום ממשה, ודנו בהם בית דין של אותו הדור במידות שהתורה נדרשת בהן, ופסקו אותן הזקנים, וגמרו שהדין כך הוא. הכול חיבר רב אשי בתלמוד, מימות משה ועד ימיו.
וחיברו חכמי המשנה חיבורים אחרים, לפרש דברי התורה: רבי הושעיה תלמידו של רבנו הקדוש, חיבר ביאור ספר בראשית. ורבי ישמעאל פירש מאלה שמות עד סוף התורה, והוא הנקרא מכילתא; וכן רבי עקיבה חיבר מכילתא. וחכמים אחרים אחריהם חיברו מדרשות. והכול חובר קודם התלמוד הבבלי.
נמצא רבינא ורב אשי וחבריהם סוף גדולי חכמי ישראל, המעתיקים תורה שבעל פה, ושגזרו גזירות והתקינו תקנות והנהיגו מנהגות ופשטה גזירתם ותקנתם ומנהגותם בכל ישראל, בכל מקומות מושבותיהם.
ואחר בית דינו של רב אשי, שחיבר התלמוד בימי בנו וגמרו, נתפזרו ישראל בכל הארצות פיזור יתר, והגיעו לקצוות ולאיים הרחוקים; ורבתה קטטה בעולם, ונשתבשו הדרכים בגייסות. ונתמעט תלמוד תורה, ולא נתכנסו ישראל ללמוד בישיבותיהם אלפים ורבבות כמו שהיו מקודם; אלא מתקבצים יחידים השרידים אשר ה' קורא בכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינה, ועוסקים בתורה, ומבינים בחיבורי החכמים כולם, ויודעים מהם דרך המשפט היאך הוא.
וכל בית דין שעמד אחר התלמוד בכל מדינה ומדינה וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו, או לבני מדינות רבות -- לא פשטו מעשיו בכל ישראל: מפני רוחק מושבותיהם, ושיבוש הדרכים; והיות בית דין של אותה המדינה יחידים, ובית דין הגדול של שבעים ואחד בטל מכמה שנים קודם חיבור התלמוד.
לפיכך אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג במנהג מדינה אחרת, ואין אומרין לבית דין זה לגזור גזירה שגזרה בית דין אחר במדינתו. וכן אם לימד אחד מהגאונים שדרך המשפט כך הוא, ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בתלמוד -- אין שומעין לראשון, אלא למי שהדעת נוטה לדבריו, בין ראשון, בין אחרון.
ודברים הללו, בדינים וגזירות ותקנות ומנהגות שנתחדשו אחר חיבור התלמוד. אבל כל הדברים שבתלמוד הבבלי, חייבים כל ישראל ללכת בהן; וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמים שבתלמוד, ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם.
הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל, ואותם החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולימדו שהמשפט כך הוא הם כל חכמי ישראל או רובן, והן ששמעו הקבלה בעיקרי התורה כולה, דור אחר דור עד משה רבנו עליו השלום.
כל החכמים שעמדו אחר חיבור התלמוד ובנו בו, ויצא להם שם בחכמתם -- הם הנקראים גאונים. וכל אלו הגאונים שעמדו בארץ ישראל ובארץ שנער ובספרד ובצרפת לימדו דרך התלמוד והוציאו לאור תעלומותיו וביארו ענייניו, לפי שדרך עמוקה דרכו עד למאוד. ועוד שהוא בלשון ארמי מעורב עם לשונות אחרות, לפי שאותה הלשון הייתה ברורה לכול בשנער בעת שחובר התלמוד; אבל בשאר מקומות וכן בשנער בימי הגאונים, אין אדם מכיר אותה הלשון עד שמלמדים אותו.
ושאלות רבות שואלין אנשי כל עיר ועיר לכל גאון אשר היה בימיהם לפרש להם דברים קשים שבתלמוד, והם משיבים להם כפי חכמתם; ואותם השואלים מקבצים התשובות, ועושין מהן ספרים להבין מהם.
גם חיברו הגאונים שבכל דור ודור חיבורים לבאר התלמוד: מהם מי שפירש הלכות יחידות, ומהם מי שפירש פרקים יחידים שנתקשו בימיו, ומהם מי שפירש מסכתות וסדרים.
ועוד חיברו הלכות פסוקות בעניין האסור והמותר והחייב והפטור בדברים שהשעה צריכה להם, כדי שיהיו קרובים למדע מי שאינו יכול לירד לעומקו של תלמוד. וזו היא מלאכת ה' שעשו בה כל גאוני ישראל מיום שחובר התלמוד ועד זמן זה, שהיא שנה שמינית אחר מאה ואלף לחורבן הבית, והיא שנת ארבעת אלפים ותשע מאות ושלושים ושבע לבריאת עולם.
ובזמן הזה תכפו צרות יתרות, ודחקה שעה את הכול, ואבדה חכמת חכמינו, ובינת נבונינו נסתתרה; לפיכך אותן הפירושין וההלכות והתשובות שחיברו הגאונים וראו שהם דברים מבוארים, נתקשו בימינו ואין מבין ענייניהם כראוי אלא מעט במספר. ואין צריך לומר התלמוד עצמו: הבבלי, והירושלמי, וספרא, וספרי, והתוספתות -- שהם צריכין דעת רחבה ונפש חכמה וזמן ארוך, ואחר כך ייוודע מהם הדרך הנכוחה בדברים האסורים והמותרים ושאר דיני התורה היאך הוא.
ומפני זה נערתי חוצני אני משה בן מיימון הספרדי, ונשענתי על הצור ברוך הוא, ובינותי באלו הספרים, וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורים בעניין האסור והמותר הטמא והטהור עם שאר דיני התורה: כולם בלשון ברורה ודרך קצרה, עד שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכול -- בלא קושיא ולא פירוק, לא זה אומר בכה וזה אמר בכה, אלא דברים ברורים קרובים נכונים, על פי המשפט אשר יתבאר מכל אלו החיבורים והפירושים הנמצאים מימות רבנו הקדוש ועד עכשיו.
עד שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצוה, ובדין כל הדברים שתיקנו חכמים ונביאים: כללו של דבר, כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל, אלא יהיה חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה עם התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה רבנו ועד חיבור התלמוד, וכמו שפירשו לנו הגאונים בכל חיבוריהם שחיברו אחר התלמוד. לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה -- לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם.
וראיתי לחלק חיבור זה הלכות הלכות בכל עניין ועניין, ואחלק ההלכות לפרקים שבאותו עניין; וכל פרק ופרק אחלק אותו להלכות קטנות, כדי שיהיו סדורים על פה.
אלו ההלכות שבכל עניין ועניין, יש מהן הלכות שהן משפטי מצוה אחת בלבד, והיא המצוה שיש בה דברי קבלה הרבה והוא עניין בפני עצמו; ויש מהם הלכות שהם כוללים משפטי מצוות הרבה, אם יהיו אותן המצוות כולן בעניין אחד: מפני שחילוק חיבור זה לפי העניינים לא לפי מניין המצוות, כמו שיתבאר לקורא בו.
ומניין מצוות התורה הנוהגות לדורות, שש מאות ושלוש עשרה מצוות: מהם מצוות עשה מאתיים שמונה וארבעים, סימן להם מניין אבריו של אדם; ומהם מצוות לא תעשה שלוש מאות ושישים וחמש, סימן להן מניין ימי שנת החמה.