הלכות ערכים וחרמים פרק ג
א) המעריך את הפחות מבן עשרים, ולא עמד בדין עד שיהיה יתר על עשרים -- אינו נותן אלא ערך פחות מבן עשרים: שאין הערך אלא בזמן הערך, לא בזמן ההעמדה בדין.
ב) כל הערכין הקצובין בתורה -- הן שנותן המעריך, אם היה עשיר; אבל אם היה עני, ואין ידו משגת -- נותן כל הנמצא בידו אפילו סלע אחד, ונפטר, שנאמר "ואם מך הוא מערכך... על פי אשר תשיג יד הנודר" (ויקרא כז,ח).
ג) ומניין שהוא נותן אפילו סלע אחד, אם אין לו אלא סלע -- שנאמר "וכל ערכך, יהיה בשקל הקודש" (ויקרא כז,כה), הא למדת שאין בערכין פחות מסלע, ולא יותר על חמישים.
ד) הרי שלא נמצא בידו אפילו סלע -- אין לוקחין ממנו פחות מסלע, אלא יישאר הכול עליו חוב; ואם מצאה ידו, והעשיר -- ייתן ערך שלם הקצוב בתורה.
ה) עשיר שהעריך והעני, או שהעריך כשהוא עני והעשיר -- הרי זה חייב בערך עשיר; אבל אם העריך כשהוא עני, והעשיר וחזר והעני -- נותן ערך עני.
ו) עשיר שאמר ערכי עליי, או ערך פלוני, ושמע העני ואמר, מה שאמר זה עליי -- הרי העני חייב בערך עשיר, שהוא ערך שלם; אבל עני שהעריך את העשיר, ואמר ערך זה עליי -- אינו חייב אלא כערך עני, שהוא כפי אשר תשיג ידו.
ז) מה בין החייב בערך עני, להחייב בערך עשיר שהוא הערך הקצוב כולו: שהחייב בערך עני שלקחו ממנו כל מה שידו משגת אפילו סלע אחד, ואחר כך העשיר -- אינו חייב לשלם; ואם היה חייב בערך עשיר -- יישאר שאר הערך חוב עליו, עד שיעשיר וישלים הערך שעליו.
ח) המפרש את הערך ואמר, ערכי עליי חמישים סלעים, או ערך פלונית עליי שלושים סלעים -- אינו נידון בהישג יד; אלא לוקחין כל הנמצא בידו, והשאר עליו חוב עד שיעשיר וייתן.
ט) וכן האומר דמיי עליי, או דמי פלוני עליי -- אינו נידון בהישג יד: שחייבי דמים, הרי פירשו נדרן; והרי הן כמי שאמר מנה עליי הקדש, שהוא חייב ליתן מנה גמור. [י] האומר הרי עליי ערך סתם, ולא פירש -- אינו כמפרש שלושה שקלים, אלא נידון בהישג יד כשאר המעריכין.
י) [יא] האומר ערכי עליי, וחזר ואמר ערכי עליי, והיו בידו עשר סלעים, ונתן תשע לשנייה, וסלע לראשונה -- יצא ידי שתיהן, שהערכין לא כחובות הן: שאף על פי שכל מה שבידו משועבד לראשונה -- הקדש מאוחר, מה שגבה גבה.
יא) אבל אם נתן תשע לראשונה, ואחת לשנייה: ידי שנייה יצא -- שהרי כשנתן הסלע, לא נשאר בידו כלום; והרי אין ידו משגת. ידי ראשונה לא יצא -- שהרי כל מה שהיה בידו משועבד לראשונה, וכשנתן התשע נשאר לו סלע ולא נתנו; והרי לא נתן כל מה שידו משגת. לפיכך יישאר עליו שאר ערך ראשון, עד שיעשיר וישלים.
יב) האומר שני ערכיי עליי, ולא היה בידו אלא פחות מכדי שני ערכין -- הרי הדבר ספק: אם נתפס לשניהן, ונותן חצי מה שיש לו לערך אחד וחצי לערך השני וייפטר, או ייתן ערך אחד מהן שלם או כל הנמצא בידו באחד מהן, ויישאר הערך האחר עליו חוב עד שייתן אותו בענייות או בעשירות כפי הישג ידו.
יג) המפריש ערכו או דמיו, ואבדו או נגנבו, אף על פי שלא אמר עליי חיוב אחריותן -- חייב באחריותן עד שיגיעו ליד הגזבר, שנאמר "ונתן את הערכך ביום ההוא, קודש לה'" (ויקרא כז,כג), הרי הן חולין אף על פי שהפרישן, עד שיגיעו לידי הגזבר.
יד) חייבי ערכין ודמים -- ממשכנין אותן, ולוקחין מהן בעל כורהן מה שנדרו; ואין חייבין להחזיר להן המשכון, ביום או בלילה. ומוכרין כל הנמצא להן מן הקרקע, ומן המיטלטלין, מכסות, וכלי תשמיש הבית, ועבדים, ובהמה; ונפרעין מן הכול.
טו) ואין מוכרין לא כסות אשתו, ולא כסות בניו, ולא בגדים שצבען לשמן, ולא סנדלים חדשים שלקחן לשמן; וכן המקדיש כל נכסיו, לא הקדיש את אלו.
טז) [טו] ונותנין לו מכל נכסיו -- לזה שיש עליו ערכין או דמים או שהקדיש מנה לבדק הבית, ואין לו: נותנין לו תפילין של ראש ושל יד, וסנדלין, ומיטה לישב עליה, ומיטה ומצע הראויין לו לישן עליהן; ואם היה עני, נותנין לו מיטה ומפץ לישן עליו.
יז) ונותנין לו מזון שלושים יום, וכסות שנים עשר חודש לו לבדו; אבל לא לאשתו ובניו, אף על פי שהוא חייב במזונותיהן ובכסותן. ואין נותנין לו אלא כסות הראויה לו. [טז] היו עליו כלי משי, ובגדים מזוהבין -- מעבירין אותן מעליו, ונותנין לו כסות הראויה לאיש כמותו לחול; אבל לא לשבתות וימים טובים. [יז] ואם היה אומן -- נותנין לו שני כלי אומנות, מכל מין ומין. כיצד, אם היה חרש, נותנין לו שני מעצדין ושתי מגירות. היו לו כלים מרובין ממין אחד, ומועטין ממין שני -- אין מוכרין מן המרובין, ולוקחין לו מן המועטין, אלא נותנין לו שני כלים מן המרובין, וכל שיש לו מן המועט.
יח) היה חמר או איכר -- אין נותנין לו בהמתו, אף על פי שאין לו מזונות אלא ממנה; היה ספן -- אין נותנין לו ספינתו, אלא יימכר הכול.
יט) היה בנכסים בהמה ועבדים ומרגלייות, ואמרו התגרים, אם יילקח לעבד זה כסות בשלושים משביח הוא מאה, ופרה זו אם ימתינו בה לאטליס משבחת עשרה, ומרגלית זו אם מעלין אותה למקום פלוני תשווה ממון רב וכאן אינה שווה אלא מעט -- אין שומעין להן.
כ) אלא כיצד עושין, מוכרין הכול במקומו ובשעתו כמה שהוא, שנאמר "ונתן את הערכך ביום ההוא, קודש לה'" (ויקרא כז,כג), לרבות כל דבר של הקדש -- שאין מפרכסין אותו, ואין ממתינין בו לשוק, ולא מוליכין אותו ממקום למקום: אין להקדש, אלא מקומו ושעתו.
כא) [כ] במה דברים אמורים, במיטלטלין ועבדים; אבל הקרקעות -- מכריזין עליהן שישים יום רצופין בבוקר ובערב, ואחר כך מוכרין אותן.