הלכות כלאיים פרק ז
א) הבא לזרוע בצד הכרם -- מרחיק ממנו ארבע אמות מעיקרי הגפנים, וזורע; ואם גפן יחידית היא -- מרחיק ממנה שישה טפחים, וזורע. הייתה שורה אחת של גפנים זו בצד זו, אפילו הן מאה -- אין זה כרם, אלא כגפן יחידית; ומרחיק מן השורה שישה טפחים, וזורע. היו שתי שורות, הרי אלו כרם; וצריך להרחיק ארבע אמות מכל צד, ואחר כך יזרע: [ב] וכמה יהיה בכל שורה, שלוש גפנים או יותר.
ב) במה דברים אמורים, בשהיה בין כל גפן וגפן מארבע אמות ועד שמונה אמות. אבל אם היה בין שתי השורות שמונה אמות, חוץ ממקום הגפנים עצמן -- הרי אלו כמובדלות זו מזו, ואינן כרם אחד; ואינו מרחיק אלא שישה טפחים, מכל שורה.
ג) וכן אם היה ביניהן פחות מארבע אמות -- הרי אלו כגפן אחת, ומרחיק שישה טפחים לכל רוח. [ג] היו שלוש שורות -- אף על פי שיש ביניהן פחות מארבע, הרי אלו כרם; ורואין את האמצע, כאילו אינה.
ד) וכן אם היו שלוש שורות, ובין כל שורה ושורה שמונה אמות או יתר -- הרי זה זורע בין השורות. [ד] לפיכך הנוטע את כרמו מתחילה, והרחיק בין כל שורה ושורה שמונה אמות -- מותר להביא זרע בתוכו, וירחיק מכל שורה שישה טפחים בלבד; אבל אם זרע חוצה לו, צריך להרחיק משורה החיצונה ארבע אמות כשאר הכרמים: ואין דין בין השורות של זה הכרם, ככרם שחרב מאמצעו -- שהרי מתחילה נטען מרוחקין.
ה) הייתה בשדה זו שורה אחת של גפנים, ובשדה חברו שורה שנייה כנגדה קרובה לה -- אף על פי שמפסיק ביניהן דרך היחיד, או דרך לרבים, או גדר שהוא נמוך מעשרה טפחים -- הרי אלו מצטרפות להיות שתיהן כרם: והוא, שיהיה ביניהן פחות משמונה.
ו) נטע שורה אחת בארץ, ושורה אחת במדרגה -- אם גבוהה המדרגה מן הארץ עשרה טפחים, אין מצטרפות; פחות מכאן, מצטרפות.
ז) הנוטע חמש גפנים, שתיים כנגד שתיים ואחת יוצאת בזנב -- הרי זה נקרא כרם קטן, וצריך להרחיק מהן ארבע אמות לכל רוח; אבל אם נטען שתיים כנגד שתיים ואחת באמצע, או שלוש בשורה זו ושתיים כנגדן בשורה שנייה -- אינן כרם, ואינו מרחיק מהן אלא שישה טפחים לכל רוח.
ח) כרם שחרב -- אם יש בו ללקט עשר גפנים לכל בית סאה, ויהיו נטועות שתיים כנגד שתיים ואחת יוצאת זנב, או יש בו לכוון שלוש כנגד שלוש -- הרי זה נקרא כרם דל, ואסור לזרוע בכולו.
ט) כרם שאינו נטוע שורות שורות, אלא מעורבב -- אם יש בו לכוון שתיים כנגד שלוש, הרי זה כרם. ואם לאו, אינו כרם; אלא דייו להרחיק שישה טפחים מכל גפן וגפן, וזורע.
י) היו העיקרים מכוונין, והנוף אינו מכוון -- הרי זה כרם; הנוף מכוון, והעיקר אינו מכוון -- אינו כרם. היו דקות ואינן מכוונות, העבו והרי הן מכוונות -- הרי זה כרם. כיצד הוא יודע אם מכוונות הן, מביא חוט המידה ומותח מזו לזו.
יא) כרם שחרב באמצעו, ונשאר שלם מכל סביביו -- אם יש בקרחת שבאמצעו שש עשרה אמה -- הרי זה מרחיק מעיקרי הגפנים ארבע אמות לכל רוח, וזורע באמצע הקרחת. ואם אין בה שש עשרה אמה, הרי זה לא יביא זרע לשם; ואם הביא -- הואיל והרחיק ארבע אמות לכל רוח מן הגפנים של כרם, הרי זה לא קידש.
יב) וכן מקום שנשאר פנוי בלא גפנים, בין סוף הכרם ובין הגדר שלו, והוא הנקרא מחול הכרם -- אם יש בו שתים עשרה אמה -- מרחיק מן הגפנים ארבע אמות, וזורע את השאר. [יג] היה בו פחות משתים עשרה אמה, לא יביא זרע לשם; ואם הביא -- הואיל והרחיק ארבע אמות, הרי זה לא קידש.
יג) במה דברים אמורים, בכרם גדול; אבל כרם קטן -- אין לו מחול, אלא מרחיק ארבע אמות מסוף הגפנים, וזורע עד הגדר. וכן כרם גדול שהיה בין כל שורה ושורה שמונה אמות או יתר, אין לו מחול.
יד) היה הגדר המקיף את הכרם פחות מעשרה טפחים, או שהיה גובהו עשרה טפחים ואין בו רוחב ארבעה טפחים -- אין לו מחול, אלא מרחיק מסוף הגפנים ארבע אמות, וזורע עד המחיצה: אפילו היה בין הגפנים ובין המחיצה ארבע אמות ומחצה, זורע את חצי האמה.
טו) גדר שהוא גבוה עשרה טפחים, וכן חריץ שהוא עמוק עשרה טפחים, ורחב ארבעה -- הרי זה מותר ליטע כרם בצידו מכאן, וירקות בצידו מכאן; אפילו מחיצה של קנים -- אם אין בין קנה לחברו שלושה טפחים, הרי זו מבדלת בין הכרם והירק כגדר.
טז) גדר המבדיל בין כרם וירק שנפרץ -- עד עשר אמות -- הרי זה כפתח, ומותר; הייתה פרצה יתר מעשר -- כנגד הפרצה אסור, עד שירחיק מן הגפנים כשיעור. נפרצו בו פרצות רבות -- אם היה העומד כפרוץ -- הרי זה מותר, וכאילו אין שם פרצה; היה הפרוץ מרובה על העומד -- לא יזרע כנגד כל המקומות הפרוצים, עד שירחיק כשיעור.
יז) מחיצת הכרם שנפרצה -- אומרין לו, גדור; גדרה ונפרצה -- אומרין לו, גדור. נתייאש ממנה, ולא גדרה -- הרי זה קידש.
יח) בית שהיה חצייו מקורה וחצייו אינו מקורה, וגפנים נטועים בצד זה -- מותר לזרוע ירקות בצד האחר: שהרי פי תקרה כאילו ירד וסתם, ונעשה ביניהן כמחיצה. לפיכך אם השווה את קירויו, אסור.
יט) חצר קטנה שנפרצה במלואה לגדולה, והיו גפנים בגדולה -- אסור לזרוע בקטנה; ואם זרע -- הזרעים אסורין, והגפנים מותרות. היו הגפנים בקטנה -- מותר לזרוע בגדולה: הואיל ויש לגדולה פסין מכאן ומכאן, הרי היא כמובדלת מן הקטנה; ואין הקטנה מובדלת מן הגדולה.
כ) חריץ שהוא עובר בכרם, עמוק עשרה ורחב ארבעה -- אם היה מפולש מראש הכרם ועד ראשו -- הרי זה נראה כבין שני הכרמים, ומותר לזרוע בתוכו: ובלבד שלא יהיו הגפנים מסככין עליו, כמו שביארנו. ואם לא היה מפולש -- הרי היא כגת שבאמצע הכרם: אף על פי שהיא עמוקה עשרה ורוחבה ארבעה או יתר, אסור לו לזרוע בתוכה -- אלא אם כן היה בקרחת שש עשרה אמה.
כא) שביל שבין שני כרמים, הרי הוא ככרם שחרב מאמצעו: אם יש ביניהן שש עשרה אמה -- מרחיק מזה ארבע אמות ומזה ארבע אמות, וזורע את המותר; ואם היה פחות מכאן -- לא יביא זרע לשם.
כב) שומירה שבכרם -- אם גבוהה עשרה ורחבה ארבעה, מותר לזרוע בראשה ירק: ובלבד שלא יהיו השריגין נוגעין בה, כדי שלא ייראה ירק בתוך הכרם מלמעלה.
כג) במה דברים אמורים, במרובעת. אבל אם הייתה השומירה עגולה -- צריכה שיהיה בתוכה חלל ארבעה טפחים, כדי שתהיה מופלגת מן הארץ; וצריכה עפר על ראשה מלמעלה, שלושה טפחים.
כד) [כג] הבית שבכרם -- אם היה יתר משלושה טפחים על שלושה טפחים, זורעין בתוכו ירק; ואם היה פחות משלושה על שלושה, הרי הוא כסתום, ואין זורעין בתוכו.
כה) [כד] גפן יחידית שהייתה נטועה בתוך הנקע, או בתוך החריץ -- מרחיק ממנה שישה טפחים לכל רוח וזורע את כל החריץ, כדרך שעושה במישור; ואם היה עמוק עשרה, והיה רוחב שפת החריץ ארבעה -- אסור לזרוע בתוכו, אף על פי שהרחיק שישה.
כו) [כה] וכן גפן יחידית שהייתה מוקפת גדר גבוה עשרה ורחב ארבעה -- לא יזרע בכל המחיצה, ואף על פי שהרחיק שישה; ואם הרחיק שישה וזרע, לא קידש. וכמה ירחיק לכתחילה, ויזרע -- ארבע אמות לכל רוח, ואחר כך יזרע שאר החריץ, או שאר המקום המוקף גדר.