הלכות ברכות פרק י
א) ברכות אחרות, ודברים אחרים הרבה שאין בהן פתיחה ולא חתימה, תיקנו חכמים דרך שבח והודיה להקדוש ברוך הוא, כמו ברכות התפילה שכבר כתבנום; והם אלו:
ב) הבונה בית חדש, והקונה כלים חדשים בין יש לו כיוצא בהן בין אין לו, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. [ב] וכן הרואה את חברו לאחר שלושים יום, מברך שהחיינו; ואם ראהו לאחר שנים עשר חודש, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, מחיה המתים.
ג) הרואה פרי המתחדש משנה לשנה בתחילת ראייתו, מברך שהחיינו. [ג] שמע שמועה טובה, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, הטוב והמטיב; שמע שמועה רעה, מברך ברוך דיין האמת: וחייב אדם לברך על הרעה בטובת נפש, כדרך שמברך על הטובה בשמחה -- שנאמר "ואהבת, את ה' אלוהיך, בכל לבבך ובכל נפשך, ובכל מאודך" (דברים ו,ה), ובכלל אהבה זו היתרה שנצטווינו בה, שאפילו בעת שייצר לו, יודה וישבח בשמחה.
ד) הגיעה אליו טובה, או ששמע שמועה טובה, אף על פי שהדברים מראין, שטובה זו תגרום לו רעה -- מברך הטוב והמטיב; וכן אם נגעה אליו רעה, או שמע שמועה רעה, אף על פי שהדברים מראין, שרעה זו גורמת לו טובה -- מברך דיין האמת: שאין מברכין על העתיד להיות, אלא על מה שאירע עתה.
ה) ירדו גשמים רבים, אם יש לו שדה, מברך שהחיינו; ואם הייתה שלו ושל אחרים, מברך הטוב והמטיב. ואם אין לו שדה, מברך: מודים אנחנו לך ה' אלוהינו, על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו; ואילו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רינה כהמון גליו, ושפתותינו שבח כמרחבי הרקיע, ועינינו מאירות כשמש וכירח, וידינו פרוסות כנשרי שמיים, ורגלינו קלות כאיילות -- אין אנו מספיקין להודות לך ה' אלוהינו, ולברך את שמך מלכנו, אפילו על אחת מאלף אלפי אלפים ורוב רבבי רבבות פעמים הטובות, שעשית עימנו ועם אבותינו. מלפנים -- ממצריים גאלתנו ה' אלוהינו, מבית עבדים פדיתנו, ברעב זנתנו, ובשובע כילכלתנו, ומחרב הצלתנו, מדבר מילטתנו, ומחולאים רעים רבים דיליתנו מלכנו; ועד הנה -- עזרונו רחמיך ה' אלוהינו, ולא עזבונו חסדיך. על כן אברים שפילגת בנו, ורוח ונשמה שנפחת באפינו, ולשון אשר שמת בתוך פינו -- הן הם ברינה יודו לך, ויברכו את שמך מלכנו. ברוך אתה ה', רוב ההודיות אל התושבחות.
ו) מאימתיי מברכין על הגשמים, משירבה המים על הארץ, ויעלו אבעבועות מן המטר על פני המים, וילכו האבעבועות זה לקראת זה.
ז) אמרו לו מת אביו וירשהו, אם יש עימו אחין, מברך בתחילה דיין האמת, ואחר כך הטוב והמטיב; ואם אין עימו אחים, מברך שהחיינו. קצבו של דבר, שכל טובה שהיא לו ולאחרים, מברך הטוב והמטיב; וטובה שהיא לו לבדו, מברך שהחיינו.
ח) ארבעה צריכין להודות -- חולה שנתרפא, וחבוש שיצא מבית האסורים, ויורדי הים כשיעלו, והולכי דרכים כשיגיעו ליישוב; וצריכין להודות בפני עשרה, ושניים מהם חכמים, שנאמר "וירוממוהו, בקהל עם; ובמושב זקנים, יהללוהו" (תהילים קז,לב). וכיצד מודה, עומד ביניהן ומברך, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב; וכל השומעין אומרים, שגמלך טוב, הוא יגמולך, סלה.
ט) הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל, כגון ים סוף ומעברות הירדן, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה; וכן כל מקום שנעשה בו נס, לרבים. אבל מקום שנעשה בו נס ליחיד, אותו היחיד ובנו ובן בנו, מברך כשיראה אותו המקום, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שעשה לי נס במקום הזה; או, שעשה נס לאבי במקום הזה.
י) הרואה גוב אריות, וכבשן האש, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שעשה נס לצדיקים במקום הזה. הרואה מקום שעובדין בו עבודה זרה, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שנתן ארך אפיים לעוברי רצונו; מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה -- אם בארץ ישראל, הוא מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שעקר עבודה זרה מארצנו; ואם בחוצה לארץ, הוא מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שעקר עבודה זרה מן המקום הזה; ואומר בשתיהן, כשם שעקרת מן המקום הזה, כך תעקור מכל המקומות ותשיב לב עובדיהן לעובדך.
יא) [י] הרואה בתי ישראל ביישובן, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, מציב גבול אלמנה; בחורבנן, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, דיין האמת.
יב) הרואה קברי ישראל, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר יצר אתכם בדין, וזן אתכם בדין, וכילכל אתכם בדין, והחיה אתכם בדין, והמית אתכם בדין, והוא עתיד להקים אתכם לחיי העולם הבא בדין; ברוך אתה ה', מחיה המתים.
יג) [יא] הרואה שש מאות אלף בני אדם כאחד, אם גויים הן, אומר "בושה אימכם מאוד, חפרה יולדתכם: הנה אחרית גויים, מדבר צייה וערבה" (ירמיהו נ,יב); ואם ישראל הן ובארץ ישראל, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, חכם הרזים.
יד) הרואה מחכמי אומות העולם, אומר ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שנתן מחכמתו לבשר ודם; חכמי ישראל, מברך שנתן מחכמתו ליראיו; מלכי אומות העולם, מברך שנתן מכבודו לבשר ודם; מלכי ישראל, מברך שנתן מכבודו ליראיו.
טו) [יב] הרואה את הכושי, ואת המשונין בצורת פניהן או באבריהן, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, משנה הברייות. הרואה סומה, או קיטע, ומוכי שחין, ובהקנין, וכיוצא בהן -- מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, דיין האמת; ואם נולדו כן ממעי אימן, מברך משנה הברייות. הרואה פיל וקוף וקיפוף, אומר ברוך משנה הברייות.
טז) [יג] הרואה ברייות טובות ומתוקנות ביותר, ואילנות טובות, מברך שככה לו בעולמו. היוצא לשדות או לגינות בימי ניסן, וראה אילנות פורחות וניצנים עולים, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו ברייות טובות ונאות, כדי להתנאות בהן בני אדם.
יז) [יד] על הרוחות שנשבו בזעף, ועל הברקים, ועל הרעמים, ועל קול ההברה שתשמע בארץ כמו ריחיים גדולים, ועל האור שבאוויר שייראו כאילו הן כוכבים נופלים ורצים ממקום למקום, או כמו כוכבים שיש להן זנב -- על כל אחד מאלו, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שכוחו מלא עולם; ואם רצה, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, עושה בראשית.
יח) [טו] על ההרים, ועל הגבעות, על המדברות, ועל הימים, ועל הנהרות -- אם ראה אחד מהן משלושים יום לשלושים יום, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, עושה בראשית. הרואה את הים הגדול, משלושים יום לשלושים יום או יותר, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שעשה את הים הגדול.
יט) [טז] הרואה קשת בענן, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, זוכר הברית, נאמן בבריתו, וקיים במאמרו. הרואה לבנה בחידושה, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר במאמרו ברא שחקים, וברוח פיו כל צבאם, חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידתם, ששים ושמחים לעשות רצון קוניהם, פועלי אמת ופעולתם אמת; וללבנה אמר שתתחדש להיות עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהם עתידין להתחדש כמותה, ולפאר ליוצרם על כבוד מלכותו; ברוך אתה ה', מחדש חודשים.
כ) [יז] וצריך לברך ברכה זו מעומד, שכל המברך על החודש בזמנו, כאילו הקביל פני השכינה. אם לא בירך עליו בלילה הראשון, יש לו לברך עליו עד שישה עשר יום בחודש, עד שתימלא פגימתו.
כא) [יח] הרואה את החמה ביום תקופת ניסן של תחילת המחזור של שמונה ועשרים, שהתקופה בתחילת ליל רביעי, כשרואה אותה ביום רביעי בבוקר -- מברך ברוך עושה בראשית. וכן כשתחזור הלבנה לתחילת מזל טלה בתחילת החודש, ולא תהיה נוטה לא לצפון ולא לדרום; וכן כשיחזור כל כוכב וכוכב מחמשת הכוכבים הנשארים לתחילת מזל טלה, ולא יהיה נוטה לא לצפון ולא לדרום; וכן בכל עת שייראה מזל טלה עולה מקצה המזרח -- על כל אחד מאלו, מברך עושה בראשית.
כב) [יט] הרואה בתי אומות העולם ביישובן, אומר "בית גאים, ייסח ה'" (משלי טו,כה); בחורבנן, אומר "אל נקמות, ה', אל נקמות, הופיע" (תהילים צד,א). וכן אם ראה קברי אומות העולם, אומר "בושה אימכם מאוד, חפרה יולדתכם" (ירמיהו נ,יב).
כג) [כ] הנכנס למרחץ, אומר יהי רצון מלפניך ה' אלוהיי, שתכניסני לשלום, ותוציאני לשלום; ותצילני מזה ומכיוצא בזה, לעתיד לבוא. וכשיצא מן המרחץ, אומר מודה אני לפניך ה' אלוהיי, שהצלתני מן האור.
כד) [כא] הנכנס להקיז דם, אומר יהי רצון מלפניך ה' אלוהיי, שיהא עסק זה לי לרפואה, כי רופא של חינם אתה; וכשיצא, אומר ברוך רופא חולים.
כה) [כב] ההולך למוד גורנו, אומר יהי רצון מלפניך ה' אלוהיי, שתשלח ברכה במעשה ידיי; התחיל למוד, אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה. מדד ואחר כך ביקש רחמים, הרי זו תפילת שוא; וכל הצועק לשעבר, הרי זו תפילת שוא.
כו) [כג] הנכנס לבית המדרש, אומר יהי רצון מלפניך ה' אלוהיי, שלא איכשל בדבר הלכה -- שלא אומר על טמא טהור, ועל טהור טמא, על מותר אסור, ועל אסור מותר; ואל איכשל בדבר הלכה, וישמחו בי חבריי; ואל ייכשלו חבריי, ואשמח בהם.
כז) [כד] וביציאתו מבית המדרש, אומר מודה אני לפניך ה' אלוהיי, ששמת חלקי מיושבי בית המדרש, ולא שמת חלקי מיושבי קרנות: שאני משכים, והם משכימין -- אני משכים לדברי תורה, והם משכימין לדברים בטילים; אני עמל, והם עמלין -- אני עמל ומקבל שכר, והם עמלין ואינן מקבלין שכר; אני רץ, והם רצים -- אני רץ לחיי העולם הבא, והן רצין לבאר שחת.
כח) [כה] הנכנס לכרך, אומר יהי רצון מלפניך ה' אלוהיי, שתכניסני לכרך זה לשלום; ואם נכנס בשלום, אומר מודה אני לפניך ה' אלוהיי, שהכנסתני לשלום. וכשיבקש לצאת, אומר יהי רצון מלפניך ה' אלוהיי, שתוציאני מכרך זה לשלום; יצא בשלום, אומר מודה אני לפניך ה' אלוהיי, שהוצאתני מכרך זה בשלום -- וכשם שהוצאתני בשלום, כך תוליכני לשלום, ותסמכני לשלום, ותצעידני לשלום, ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך.
כט) [כו] כללו של דבר, לעולם יצעק אדם על העתיד לבוא, ויבקש רחמים; וייתן הודיה על שעבר, ויודה וישבח כפי כוחו. וכל המרבה להודות את ה' ולשבחו תמיד, הרי זה משובח.
הלכות ברכות פרק יא
א) כל הברכות כולן -- פותח בהם בברוך, וחותם בהם בברוך: חוץ מברכה אחרונה של קרית שמע, וברכה הסמוכה לחברתה, וברכת הפירות והדומה לה, וברכת עשיית המצוות.
ב) ואלו הברכות שאמרנו שהן דרך שבח והודיה, יש מהן שהוא פותח בברוך, ואינו חותם בברוך; ויש מהן שהוא חותם בברוך, ואינו פותח. אלא מעט מברכת המצוות כגון ברכת ספר תורה, ורואה קברי ישראל, מאלו שהן דרך שבח והודיה. אבל שאר ברכות המצוות כולן, פותח בהן בברוך, ואינו חותם.
ג) [ב] יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה, כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר; ואלו הן הנקראין חובה, לפי שאדם חייב על כל פנים לעשותן.
ד) ויש מצוות שאינן חובה אלא דומין לרשות, כגון מזוזה ומעקה -- שאין אדם חייב לשכון בבית החייב מזוזה, כדי שיעשה מזוזה, אלא אם רצה לשכון כל ימיו באוהל או בספינה, יישב; וכן אינו חייב לבנות בית, כדי לעשות מעקה. וכל מצות עשה שבין אדם להקדוש ברוך הוא, בין מצוה שאינה חובה, בין מצוה שהיא חובה -- מברך עליה, קודם לעשייתה.
ה) [ג] וכן כל המצוות שהן מדברי סופרים, בין מצוות שהן חובה מדבריהם כגון מקרא מגילה והדלקת נר שבת והדלקת נר חנוכה, בין מצוות שאינן חובה כגון עירוב ונטילת ידיים -- מברך על הכול קודם לעשייתן, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות. והיכן ציוונו, בתורה שכתוב בה "אשר יאמרו לך, תעשה" (דברים יז,יא). נמצא עניין הדברים והיצען, כך הוא -- אשר קידשנו במצוותיו, שציווה בהן לשמוע מאלו שציוונו להדליק נר של חנוכה, או לקרות את המגילה; וכן שאר כל המצוות שמדברי סופרים.
ו) [ד] ולמה אין מברכין על נטילת ידיים באחרונה, מפני שלא חייבו בדבר זה אלא מפני הסכנה, ודברים שהן משום סכנה, אין מברכין על עשייתן. הא למה זה דומה, למי שסינן את המים ואחר כך שתה בלילה, מפני סכנת עלוקה, שאינו מברך וציוונו לסנן את המים; וכן כל כיוצא בזה.
ז) [ה] העושה מצוה, ולא בירך -- אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת, מברך אחר עשייה; ואם דבר שעבר הוא, אינו מברך. כיצד, הרי שנתעטף בציצית, או שלבש תפילין, או שישב בסוכה, ולא בירך תחילה -- חוזר ומברך אחר שנתעטף, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להתעטף בציצית; וכן מברך אחר שלבש תפילין, להניח תפילין, ואחר שישב בסוכה, לישב בסוכה. וכן כל כיוצא באלו.
ח) [ו] אבל אם שחט בלא ברכה, אינו חוזר אחר שחיטה ומברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על השחיטה; וכן אם כיסה הדם בלא ברכה, או הפריש תרומה ומעשרות, או שטבל, ולא בירך -- אינו חוזר ומברך אחר עשייה. וכן כל כיוצא בזה.
ט) [ז] אין לך מצוה שמברכין אחר עשייתה לעולם, אלא טבילת הגר בלבד -- שאינו יכול לומר, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו, ועדיין לא נתקדש ולא נצטווה, עד שיטבול; לפיכך אחר שיטבול, מברך על הטבילה, מפני שהיה דחוי מעיקרו, ולא היה ראוי לברכה.
י) [ח] כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה, מברך בשעת עשייה; וכל מצוה שיש אחר עשייתה ציווי אחר, אינו מברך אלא בשעה שעושה הציווי האחרון. כיצד, העושה סוכה, או לולב, או שופר, או ציצית, או תפילין, או מזוזה -- אינו מברך בשעת עשייה אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות סוכה, או לולב, או לכתוב תפילין, מפני שיש אחר עשייתן ציווי אחר. ואימתיי מברך, בשעה שישב בסוכה, או כשינענע הלולב, או כשישמע קול השופר, או כשיתעטף בציצית, ובשעת לבישת תפילין, ובשעת קביעת מזוזה. אבל אם עשה מעקה, מברך בשעת עשייה, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות מעקה; וכן כל כיוצא בזה.
יא) [ט] כל מצוה שהיא מזמן לזמן, כגון שופר וסוכה ולולב ומקרא מגילה ונר חנוכה, וכן כל מצוה שהיא קניין לו, כגון ציצית ותפילין ומזוזה ומעקה, וכן מצוה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת, שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן, כגון מילת בנו ופדיון הבן -- מברך עליה בשעת עשייתה, שהחיינו. ואם לא בירך על סוכה ולולב וכיוצא בהן שהחיינו בשעת עשייה, מברך עליהן שהחיינו בשעה שייצא ידי חובתו בהן; וכן כל כיוצא בהן.
יב) [י] אחד העושה מצוה לעצמו, ואחד העושה אותה לאחרים, מברך קודם עשייתה, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות; אבל אינו מברך שהחיינו, אלא על מצוה שעשה לעצמו. היו לפניו מצוות הרבה, אינו מברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על המצוות -- אלא מברך על כל אחת ואחת, בפני עצמה.
יג) [יא] כל העושה מצוה, בין שהייתה חובה עליו בין שאינה -- אם עשה אותה לעצמו, מברך לעשות; עשה אותה לאחרים, מברך על העשייה.
יד) [יב] כיצד, לבש תפילין, מברך להניח תפילין; נתעטף בציצית, מברך להתעטף בציצית; ישב בסוכה, מברך לישב בסוכה. וכן הוא מברך להדליק נר של שבת, ולגמור את הלל. וכן אם קבע מזוזה לביתו, מברך לקבוע מזוזה; עשה מעקה לגגו, מברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות מעקה; הפריש תרומה ומעשרות לעצמו, מברך להפריש; מל את בנו, מברך למול את הבן; שחט פסחו וחגיגתו, מברך לשחוט.
טו) [יג] אבל אם קבע מזוזה לאחרים, מברך על קביעת מזוזה; עשה להן מעקה, מברך על עשיית מעקה; הפריש להם תרומה ומעשרות, מברך על הפרשת תרומה; מל את בן חברו, מברך על המילה. וכן כל כיוצא באלו.
טז) [יד] עשה המצוה לו ולאחרים כאחד, אם הייתה מצוה שאינה חובה, מברך על העשייה; לפיכך הוא מברך על מצות עירוב. הייתה חובה ונתכוון להוציא עצמו מידי חובה, ולהוציא אחרים, מברך לעשות; לפיכך הוא מברך לשמוע קול שופר.
יז) [טו] נטל את הלולב, מברך על נטילת לולב, שכיון שהגביהו, יצא ידי חובתו; אבל אם בירך קודם שייטול, מברך ליטול לולב, כמו לישב בסוכה. מכאן אתה למד, שהמברך אחר שעשה, מברך על העשייה. אבל נטילת ידיים ושחיטה, הואיל ובדברי הרשות הן, אפילו שחט לעצמו, מברך על השחיטה; ועל כיסוי הדם, ועל נטילת ידיים. וכך הוא מברך על ביעור חמץ, בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים -- שמעת שגמר בליבו לבטל, נעשת מצות הביעור, קודם שיבדוק, כמו שיתבאר במקומו.
יח) [טז] כל דבר שהוא מנהג, אף על פי שמנהג נביאים הוא, כגון נטילת ערבה בשביעי של חג, ואין צריך לומר מנהג חכמים, כגון קריאת הלל בראשי חודשים ובחולו של מועד של פסח -- אין מברכין עליו. וכן כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו, עושין אותו בלא ברכה. ולעולם, ייזהר אדם מברכה שאינה צריכה; וירבה בברכות הצריכות; וכן דויד אומר "בכל יום, אברכך" (תהילים קמה,ב).
הלכות מילה
הלכות מילה. מצות עשה אחת, והיא למול את הזכרים ביום השמיני. וביאור מצוה זו בפרקים אלו.
הלכות מילה פרק א
א) מילה -- מצות עשה שחייבין עליה כרת, שנאמר "וערל זכר אשר לא יימול את בשר עורלתו, ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (בראשית יז,יד). ומצוה על האב למול את בנו, ועל הרב למול את עבדיו "יליד בית, ומקנת כסף" (בראשית יז,יב).
ב) עבר האב או האדון ולא מל אותן, ביטל מצות עשה; ואינו חייב כרת, שאין הכרת תלוי אלא בערל עצמו. ובית דין מצווין למול אותו הבן או העבד, בזמנו; ולא יניחו ערל לא בישראל, ולא בעבדיהן.
ג) [ב] אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו, אלא אם כן עבר ונמנע למולו, שבית דין מלין אותו, על כורחו. נתעלם מבית דין, ולא מלו אותו, כשיגדל, הוא חייב למול את עצמו: וכל יום ויום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול את עצמו, הרי הוא מבטל מצות עשה; אבל אינו חייב כרת, עד שימות והוא ערל, במזיד.
ד) [ג] אחד עבד שנולד ברשות ישראל, ואחד עבד הנלקח מן הגויים -- הכול, חייב הרב למולן: אלא שיליד בית, נימול לשמונה; ומקנת כסף, נימול ביום שנלקח -- אפילו לקחו ביום שנולד, נימול ביומו.
ה) [ד] יש מקנת כסף, שנימול לשמונה; ויש יליד בית, שנימול ביום שנולד. כיצד, לקח שפחה ולקח עוברה עימה וילדה, הרי זה נימול לשמונה: ואף על פי שלקח העובר בפני עצמו, והרי העובר עצמו מקנת כסף, הואיל וקנה אימו קודם שתלד, נימול לשמונה.
ו) [ה] לקח שפחה לעובריה, או שלקח שפחה על מנת שלא להטבילה לשם עבדות, אף על פי שנולד ברשותו, נימול ביום שנולד: שהרי הנולד הזה כאילו הוא מקנת כסף לבדו, וכאילו היום קנהו, שאין אימו בכלל שפחות ישראל, כדי שיהיה הבן יליד בית. ואם טבלה אימו אחר שילדה, הרי זה נימול לשמונה.
ז) [ו] לקח עבד גדול מן הגויים, ולא רצה העבד לימול, מגלגלין עימו, כל שנים עשר חודש; יתר על כן אסור לקיימו כשהוא ערל, אלא חוזר ומוכרו לגויים. ואם התנה עליו מתחילה, והוא אצל רבו הגוי, שלא ימול אותו -- מותר לקיימו והוא ערל: ובלבד שיקבל עליו שבע מצוות שנצטוו בני נח, ויהיה כגר תושב; אבל אם לא קיבל עליו שבע מצוות, ייהרג מיד. ואין מקבלין גר תושב, אלא בזמן שהיובל נוהג.
ח) [ז] גוי שנכנס לקהל ישראל, חייב מילה תחילה; ואם מל כשהיה גוי, צריך להטיף ממנו דם ברית כשיתגייר. וכן קטן שנולד כשהוא מהול, צריך להטיף ממנו דם ברית ביום השמיני. אנדרוגינוס, והוא היילוד שיש לו זכרות כזכר ונקבות כנקבה, צריך למול אותו בשמיני; וכן יוצא דופן. ומי שיש לו שתי ערלות, מלין את שתיהן בשמיני.
ט) [ח] אין מלין לעולם אלא ביום, אחר עלות השמש -- בין ביום השמיני, שהוא זמנה, בין שלא בזמנה, שהוא מתשיעי והלאה: שנאמר "ביום, השמיני" (ויקרא יב,ג), ביום ולא בלילה. ואם מל משעלה עמוד השחר, כשר; וכל היום, כשר למילה. ואף על פי כן מצוה להקדים בתחילת היום, שזריזין מקדימין למצוות.
י) [ט] מילה בזמנה, דוחה את השבת; ושלא בזמנה, אינה דוחה לא את השבת, ולא את יום טוב. ובין בזמנה ובין שלא בזמנה, דוחה את הצרעת. כיצד, שאם הייתה בהרת בעור העורלה, חותכה עם העורלה: אף על פי שקציצת נגע הצרעת, בלא תעשה, יבוא עשה, וידחה את לא תעשה.
יא) [י] כשם שמילת הבנים, דוחה את השבת; כך מילת העבדים שהן נימולים לשמונה, דוחה את השבת, אם חל שמיני שלהן בשבת -- חוץ מיליד בית שלא טבלה אימו עד שילדה, שאף על פי שנימול לשמונה, אינו דוחה את השבת.
יב) [יא] קטן שנולד כשהוא מהול, ומי שנולד בחודש השמיני לעיבורו קודם שתיגמר ברייתו שהוא כנפל מפני שאינו חי, ויוצא דופן, ואנדרוגינוס, ומי שיש לו שתי ערלות -- אין דוחין את השבת, אלא נימולין באחד בשבת, שהוא יום תשיעי להן.
יג) [יב] מי שנולד בין השמשות, ספק ביום ספק בלילה, מונין מן הלילה, ונימול לתשיעי שהוא ספק שמיני; ואם נולד ערב שבת בין השמשות, אינו דוחה את השבת, אלא נימול באחד בשבת, שאין דוחין את השבת מספק.
יד) [יג] מי שנולד בחודש השמיני, אם היה שלם בשיערו ובציפורניו, הרי זה ולד שלם ובן שבעה הוא, אלא שנשתהה; ומותר לטלטלו בשבת ואינו כאבן, ומלין אותו בשבת. אבל אם נולד ושיערו לקוי, ואין ציפורניו שלמין בברייתן, הרי זה בן שמונה ודאי -- שלא היה ראוי להיוולד אלא בתשעה, ויצא קודם שייגמר; ולפיכך הוא חשוב כאבן, ואסור לטלטלו בשבת. ואף על פי כן, אם שהה שלושים יום, הרי הוא ולד של קיימה, והרי הוא כשאר הנולדין לכל דבר -- שכל ששהה שלושים יום באדם, אינו נפל.
טו) [יד] מי שנולד בחודש השביעי לעיבורו, אם נולד שלם, הרי זה ולד של קיימה, ומלין אותו בשבת. ספק בן שבעה ספק בן שמונה, נימול בשבת מכל פנים: אם בן שבעה הוא ושלם הוא, בדין שידחה שבת; ואם בן שמונה הוא, הרי זה שמל כמחתך בשר הוא, לפי שזה נפל, אם הוא בן שמונה.
טז) [טו] הוציא העובר ראשו חוץ למעי אימו בין השמשות, אף על פי שלא יצא כולו אלא בלילי שבת, אין מלין אותו בשבת. וכל מי שאינו דוחה את השבת, אינו דוחה את יום טוב ראשון, ודוחה את יום טוב שני. ובשני ימים טובים של ראש השנה, אינו דוחה לא את הראשון, ולא את השני; וכן מילה שלא בזמנה, אינה דוחה שני של ראש השנה.
יז) [טז] חולה, אין מלין אותו עד שיבריא; ומונין לו מעת שיחיה מחולייו, שבעה ימים מעת לעת, ואחר כך מלין אותו. במה דברים אמורים, בשחלצתו חמה, וכיוצא בחולי זה; אבל אם כאבו לו עיניו, בעת שייפתחו עיניו ויירפאו, מלין אותו מיד. וכן כל כיוצא בזה.
יח) [יז] קטן שנמצא בשמיני שלו, ירוק ביותר, אין מלין אותו, עד שייפול בו דם ויחזרו מראיו כמראה הקטנים הבריאים; וכן אם היה אדום ביותר, כמי שצבעו, אין מלין אותו, עד שייבלע בו דמו ויחזרו מראיו כשאר הקטנים -- מפני שזה חולי הוא. וצריך להיזהר בדברים אלו הרבה, ואין מלין אלא ולד שאין בו שם חולי: שסכנת נפשות דוחה את הכול, ואפשר למול לאחר זמן; ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל, לעולם.
יט) [יח] אישה שמלה בנה ראשון ומת מחמת מילה שהכשילה את כוחו, וכן מלה את השני ומת מחמת מילה, בין מבעל זה, בין מבעל אחר -- הרי זו לא תמול את השלישי בזמנו, אלא ממתינין לו עד שיגדיל מעט ויתחזק כוחו.