הלכות מתנות עניים פרק ט
א) כל עיר שיש בה ישראל -- חייבין להעמיד גבאי צדקה, אנשים ידועים ונאמנים שיהיו מחזרין על העם מערב שבת לערב שבת, ולוקחין מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי ליתן, ודבר הקצוב עליו; והן מחלקין המעות מערב שבת לערב שבת, ונותנין לכל עני ועני מזונות המספיקין לשבעת ימים: וזו היא הנקראת קופה של צדקה.
ב) וכן מעמידין גבאין שלוקחין בכל יום ויום מכל חצר פת ומיני מאכל ופירות, או מעות ממי שהוא מתנדב לפי שעה; ומחלקין את הגבוי לערב בין העניים, ונותנין לכל עני ממנו פרנסת יומו: וזה הוא הנקרא תמחוי.
ג) מעולם לא ראינו ולא שמענו, בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה; אבל התמחוי, יש מקומות שנהגו בו ויש מקומות שלא נהגו בו. והמנהג הפשוט היום, שיהיו גבאי הקופה מחזרין בכל יום ומחלקין מערב שבת לערב שבת.
ד) בתענייות, מחלקין מזונות לעניים; וכל תענית שאכלו העם ולנו, ולא חילקו צדקה לעניים -- הרי אלו כשופכי דמים, ועליהם נאמר בקבלה "צדק ילין בה, ועתה מרצחים" (ישעיהו א,כא). במה דברים אמורים, בשלא חילקו הפת והפירות שאוכלין בהן הפת כגון תמרים או ענבים; אבל אם איחרו המעות או החיטים, אינן כשופכי דמים.
ה) הקופה אינה נגבית אלא בשניים, שאין עושין שררה על הציבור בממון בפחות משניים; ומותר להאמין אחד על המעות של קופה. ואינה נתחלקת אלא בשלושה, מפני שהוא כדיני ממונות שנותן לכל אחד די מחסורו לשבת. והתמחוי נגבה בשלושה, שאינו דבר קצוב; ומתחלק בשלושה. [ו] התמחוי נגבה בכל יום, והקופה מערב שבת לערב שבת; והתמחוי לעניי עולם, והקופה לעניי אותה העיר בלבד.
ו) [ז] רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי, ותמחוי קופה, ולשנותן לכל מה שירצו מצורכי ציבור, ואף על פי שלא התנו כן בשעה שגבו; ואם היה במדינה חכם גדול שהכול גובין על דעתו, והוא יחלק לעניים כפי מה שיראה -- הרי זה רשאי לשנותן לכל מה שיראה לו מצורכי ציבור.
ז) [ח] גבאי צדקה, אינן רשאין לפרוש זה מזה בשוק, אלא כדי שיהיה זה פורש לשער וזה פורש לחנות, וגובין. [ט] מצא הגבאי מעות בשוק -- לא ייתנם לתוך כיסו, אלא נותנן לתוך ארנקי של צדקה; ולכשיגיע לביתו, ייטלם. [י] היה הגבאי נושה בחברו מנה, ופרעו בשוק -- לא ייתנם לתוך כיסו, אלא ייתנם לתוך ארנקי של צדקה; ולכשיגיע לביתו, ייטלם. ולא ימנה מעות הקופה שניים שניים אלא אחד אחד, מפני החשד, שנאמר "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב,כב).
ח) [יא] גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק -- מצרפין המעות דינרין לאחרים, ואין מצרפין לעצמן; גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק -- מוכרין לאחרים, ואין מוכרין לעצמן. ואין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה, ולא בהקדש עם הגזברין -- שנאמר "אך לא ייחשב איתם, הכסף הניתן על ידם: כי באמונה, הם עושים" (מלכים ב כב,ז).
ט) [יב] מי שישב במדינה שלושים יום, כופין אותו ליתן צדקה לקופה עם בני המדינה; ישב שם שלושה חודשים, כופין אותו ליתן התמחוי; ישב שם שישה חודשים, כופין אותו ליתן צדקה בכסות שמכסים בה עניי העיר; ישב שם תשעה חודשים, כופין אותו ליתן צדקה לקבורה שקוברין בה את העניים ועושין להן כל צורכי קבורה.
י) [יג] מי שיש לו מזון שתי סעודות, אסור לו ליטול מן התמחוי; היה לו מזון ארבע עשרה סעודות, לא ייטול מן הקופה. היו לו מאתיים זוז, אף על פי שאינו נושא ונותן בהם, או שהיו לו חמישים זוז, והוא נושא ונותן בהן -- הרי זה לא ייטול לקט שכחה ופיאה ומעשר עני; היו לו מאתיים חסר דינר -- אפילו אלף נותנין לו כאחד, הרי זה מותר ליקח. היו בידו מעות, והרי הן עליו חוב, או שהיו ממושכנין לכתובת אשתו -- הרי זה מותר ליקח.
יא) [יד] עני שצרך ויש לו חצר וכלי בית, אפילו היו כלי כסף וכלי זהב -- אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו, אלא מותר ליקח; ומצוה ליתן לו. במה דברים אמורים, בכלי אכילה ושתייה ומצעות ומלבוש וכיוצא בהן; אבל אם היו כלי כסף או כלי זהב כגון מגרדה או עלי וכיוצא בהן, מוכרן ולוקח פחות מהן. במה דברים אמורים, קודם שיגיע לגבות מן העם; אבל אחר שגבה הצדקה, מחייבין אותו למכור כליו וליקח אחרים פחותין מהן, ואחר כך ייטול.
יב) [טו] בעל הבית שהיה מהלך מעיר לעיר, ותמו לו המעות בדרך, ואין לו מה יאכל עתה -- הרי זה מותר ליקח לקט שכחה ופיאה ומעשר עני, וליהנות מן הצדקה; ולכשיגיע לביתו, אינו חייב לשלם -- שהרי עני היה באותה שעה: הא למה זה דומה -- לעני שהעשיר, שאינו חייב לשלם.
יג) [טז] מי שהיו לו בתים ושדות וכרמים, ואם מכרן עתה בימי הגשמים מוכר בזול, ואם הניחן עד ימות החמה מוכרן בשווייהם -- אין מחייבין אותו למכור, אלא מאכילין אותו מעשר עני עד חצי דמיהן; ולא ידחוק עצמו, וימכור שלא בזמן מכירה.
יד) [יז] היו שאר האדם מוכרין ביוקר, והוא אינו מוצא מי שייקח ממנו אלא בזול מפני שהוא דחוק וטרוד -- אין מחייבין אותו למכור; אלא אוכל מעשר עני והולך, עד שימכור בשווה -- ויידעו הכול שאינו דחוק למכור.
טו) [יח] עני שגבו לו כדי להשלים מחסורו, והותירו על מה שהוא צריך -- הרי המותר שלו; ומותר עניים, לעניים. ומותר שבויים, לשבויים; ומותר שבוי, לאותו שבוי. מותר מתים, למתים; מותר המת, ליורשיו.
טז) [יט] עני שנתן פרוסה לתמחוי, או פרוטה לקופה -- מקבלין ממנו; ואם לא נתן, אין מחייבין אותו ליתן. נתנו לו בגדים חדשים, והחזיר להן את השחקין -- מקבלין ממנו; ואם לא נתן, אין מחייבין אותו ליתן.