לחם אלהיו. מאכל אלהיו, כל סעודה קרויה לחם, כמו עבד לחם רב (דניאל ה, א.):

כי כל איש אשר בו מום לא יקרב. אינו דין שיקרב, כמו הקריבהו נא לפחתך (מלאכי א, ח.):

חרם. שחוטמו שקוע בין שתי העינים, שכוחל שתי עיניו כאחת (בכורות מג:):

שרוע. שאחד מאיבריו גדול מחבירו, עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה, או שוקו אחת ארוכה מחברתה:

או גבן. שוריציול"ש בלע"ז, שגביני עיניו שערן ארוך ושוכב:

או דק. שיש לו בעיניו דוק שקורין טיל"א (שם לח.), כמו הנוטה כדוק (ישעיה מ, כב.):

או תבלל. דבר המבלבל את העין, כגון חוט לבן הנמשך מן הלבן ופוסק בסירא, שהוא עוגל המקיף את השחור שקוראים פרוניל"א, והחוט הזה פוסק את העוגל ונכנס בשחור. ותרגום תבלול חיליז, לשון חלזון, שהוא דומה לתולעת אותו החוט, וכן כינוהו חכמי ישראל במומי הבכור חלזון נחש עינב (שם):

גרב וילפת. מיני שחין הם:

גרב. זו החרס, שחין היבש מבפנים ומבחוץ:

ילפת. היא חזזית המצרית, ולמה נקראת ילפת, שמלפפת והולכת עד יום המיתה, והוא לח מבחוץ ויבש מבפנים. ובמקום אחר קורא לגרב שחין הלח מבחוץ ויבש מבפנים, שנאמר ובגרב ובחרס (דברים כח, כז.), כשסמוך גרב אצל חרס קורא לילפת גרב, וכשהוא סמוך אצל ילפת קורא לחרס גרב, כך מפורש בבכורות (בכורות מא.):

מרוח אשך. לפי התרגום מריס פחדין, שפחדיו מרוססים, שביצים שלו כתותין. פחדין כמו גידי פחדיו ישורגו (איוב מ, יז.):

כל איש אשר בו מום. לרבות שאר מומין (ת"כ פרק ג, א.):

מום בו. בעוד מומו בו פסול, הא אם עבר מומו כשר:

לחם אלהיו. כל מאכל קרוי לחם:

מקדשי הקדשים. אלו קדשי הקדשים:

ומן הקדשים יאכל. אלו קדשים קלים, ואם נאמרו קדשי הקדשים, למה נאמרו קדשים קלים, אם לא נאמר הייתי אומר בקדשי הקדשים יאכל בעל מום, שמצינו שהותרו לזר, שאכל משה בשר המלואים, אבל בחזה ושוק של קדשים קלים לא יאכל, שלא מצינו זר חולק בהן, לכך נאמרו קדשים קלים (ת"כ פרק ג, ח.), כך מפורש בזבחים (קא:):

אך אל הפרכת. להזות שבע הזאות שעל הפרכת:

ואל המזבח. החיצון. ושניהם הוצרכו להכתב, ומפורש בת"כ (שם י.):

ולא יחלל את מקדשי. שאם עבד, עבודתו מחוללת להפסל:

וידבר משה. המצוה הזאת:

אל אהרן וגו' ואל כל בני ישראל. להזהיר בית דין על הכהנים (שם יב.).:

וינזרו. אין נזירה אלא פרישה, וכן הוא אומר וינזר מאחרי (יחזקאל יד, ז.), נזורו אחור (ישעיה א, ד.), יפרשו מן הקדשים בימי טומאתן. דבר אחר וינזרו מקדשי בני ישראל, אשר הם מקדישים לי ולא יחללו את שם קדשי, סרס המקרא ודרשהו:

אשר הם מקדישים לי. לרבות קדשי כהנים עצמן:

כל איש אשר יקרב. אין קריבה זו אלא אכילה, וכן מצינו שנאמרה אזהרה אכילת קדשים בטומאה בלשון נגיעה, בכל קדש לא תגע, (ויקרא יב, ד.) אזהרה לאוכל, ולמדוה רבותינו (זבחים לג:) מגזירה שוה. ואי אפשר לומר שחייב על הנגיעה, שהרי נאמר כרת על האכילה בצו את אהרן שתי כריתות זו אצל זו, ואם על הנגיעה חייב לא הוצרך לחייבו על האכילה, וכן נדרש בת"כ (פרשתא ד, ז.), וכי יש נוגע חייב, אם כן מה תלמוד לומר יקרב, משיכשר להקרב, שאין חייבין עליו משום טומאה, אלא אם כן קרבו מתיריו, ואם תאמר שלש כריתות בטומאת כהנים למה, כבר נדרשו במס' שבועות (ז.) אחת לכלל, ואחת לפרט וכו':

וטמאתו עליו. וטומאת האדם עליו. יכול בבשר הכתוב מדבר וטומאתו של בשר עליו, ובטהור שאכל את הטמא הכתוב מדבר, על כרחך ממשמעו אתה למד, במי שטומאתו פורחת ממנו הכתוב מדבר, וזהו האדם שיש לו טהרה בטבילה:

ונכרתה וגו'. יכול מצד זה לצד זה, יכרת ממקומו ויתיישב במקום אחר, תלמוד לומר אני ה', בכל מקום אני:

בכל טמא נפש. במי שנטמא במת:

בכל שרץ אשר יטמא לו. בשיעור הראוי לטמא (ת"כ פרק ד, ד.), בכעדשה (ת"כ):

או באדם. במת:

אשר יטמא לו. כשיעורו לטמא, וזהו כזית:

לכל טומאתו. לרבות נוגע בזב, וזבה, נדה, ויולדת:

נפש אשר תגע בו. באחד מן הטמאים הללו:

ואחר יאכל מן הקדשים. נדרש ביבמות (עד:) בתרומה, שמותר לאכלה בהערב השמש:

מן הקדשים. ולא כל הקדשים:

נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה. לענין הטומאה הזהיר כאן, שאם אכל נבלת עוף טהור שאין לה טומאת מגע ומשא, אלא טומאת אכילה בבית הבליעה, אסור לאכול בקדשים, וצריך לומר וטרפה, מי שיש במינו טרפה, יצא נבלת עוף טמא שאין במינו טרפה:

ושמרו את משמרתי. מלאכול תרומה בטומאת הגוף:

ומתו בו. למדנו שהיא מיתה בידי שמים (סנהדרין פג.):

לא יאכל קדש. בתרומה הכתוב מדבר, שכל הענין דבר בה (שם פג:):

תושב כהן ושכיר. תושבו של כהן ושכירו, לפיכך תושב זה נקוד פתח, לפי שהוא דבוק, ואיזהו תושב, זה נרצע שהוא קנוי לו עד היובל, ואיזהו שכיר, זה קנוי קנין שנים שיוצא בשש, בא הכתוב ולמדך כאן, שאין גופו קנוי לאדוניו לאכול בתרומתו:

וכהן כי יקנה נפש. עבד כנעני שקנוי לגופו:

ויליד ביתו. אלו בני השפחות, ואשת כהן אוכלת בתרומה מן המקרא הזה, שאף הוא קנין כספו, ועוד למד ממקרא אחר כל טהור בביתך וגו' בספרי (קרח יז.):

לאיש זר. ללוי וישראל:

אלמנה וגרושה. מן האיש הזר:

וזרע אין לה. ממנו:

ושבה. הא אם יש לה זרע ממנו, אסורה בתרומה כל זמן שהזרע קיים (יבמות פז.):

וכל זר לא יאכל בו. לא בא אלא להוציא את האונן שמותר בתרומה, זרות אמרתי לך, ולא אנינות:

כי יאכל קדש. תרומה:

ונתן לכהן את הקדש. דבר הראוי להיות קדש, שאינו פורע לו מעות, אלא פירות של חולין, והן נעשין תרומה:

ולא יחללו וגו'. להאכילם לזרים:

והשיאו אותם. את עצמם יטענו עון באכלם את קדשיהם, שהובדלו לשם תרומה וקדשו, ונאסרו עליהם. ואונקלוס שתרגם במיכלהון בסואבא, שלא לצורך תרגמו כן:

והשיאו אותם. זה אחד מג' אתים שהיה רבי ישמעאל דורש בתורה שמדברים באדם עצמו, וכן ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו (במדבר ו, יג.), הוא יביא את עצמו, וכן ויקבור אותו בגיא (דברים לד, ו.), הוא קבר את עצמו, כך נדרש בספרי (נשא לב.):