הלכות אישות פרק ח
א) האומר לאישה, התקדשי לי בכוס זה של יין ונמצא של דבש, של דבש ונמצא של יין, בדינר זה של כסף ונמצא של זהב, של זהב ונמצא של כסף, על מנת שאני כוהן ונמצא לוי, לוי ונמצא כוהן, נתין ונמצא ממזר, ממזר ונמצא נתין, בן עיר ונמצא בן כרך, בן כרך ונמצא בן עיר, על מנת שאני עשיר ונמצא עני, עני ונמצא עשיר, על מנת שביתי קרוב למרחץ ונמצא רחוק, רחוק ונמצא קרוב, על מנת שיש לי בת או שפחה גדלת או אופה ואין לו, על מנת שאין לו ויש לו, על מנת שיש לי אישה ובנים ואין לו, על מנת שאין לו ויש לו -- בכל אלו והדומין להן, אינה מקודשת; וכן, היא שהטעתו.
ב) ובכולם, אף על פי שאמרה בליבי היה להתקדש לו, אף על פי שהטעני ואין הדבר כמו שאמר, וכן אם אמר הוא בליבי היה לקדשה, אף על פי שהטעתני -- אינה מקודשת: דברים שבלב, אינן דברים.
ג) הרי את מקודשת לי, על מנת שאני בסם, ונמצא בסם ובורסי, על מנת שאני בן עיר, ונמצא בן עיר ובן כרך, על מנת ששמי יוסף, ונמצא שמו יוסף ושמעון -- הרי זו מקודשת; אבל אם אמר לה, על מנת שאין שמי אלא יוסף, ונמצא שמו יוסף ושמעון, שאיני אלא בסם, ונמצא בסם ובורסי, שאיני אלא בן עיר, ונמצא בן עיר ובן כרך -- אין זו מקודשת.
ד) האומר לאישה, הרי את מקודשת לי בזה, על מנת שאני יודע לקרות -- צריך שיקרא התורה ויתרגם אותה תרגום אונקלוס הגר; ואם אמר לה, על מנת שאני קראה -- צריך להיות יודע לקרות תורה נביאים וכתובים, בדקדוק יפה.
ה) על מנת שאני יודע לשנות -- צריך להיות יודע לקרות המשנה; על מנת שאני תנאה -- צריך להיות יודע לקרות המשנה וספרא וספרי ותוספתא של רבי חייא.
ו) [ה] על מנת שאני תלמיד -- אין אומרין כבן עזאי וכבן זומא, אלא כל ששואלין אותו דבר אחד בתלמודו ואומרו, ואפילו בהלכות החג שמלמדין אותן ברבים מדברים הקלים סמוך לחג, כדי שיהיו כל העם בקיאין בהן.
ז) על מנת שאני חכם -- אין אומרין כרבי עקיבה וחבריו, אלא כל ששואלין אותו דבר חכמה בכל מקום ואומר. על מנת שאני גיבור -- אין אומרין כאבנר בן נר וכיואב, אלא כל שחבריו מתייראים ממנו מפני גבורתו.
ח) על מנת שאני עשיר -- אין אומרין כרבי אלעזר בן עזריה, אלא כל שבני עירו מכבדין אותו מפני עושרו.
ט) על מנת שאני צדיק -- אפילו רשע גמור, הרי זו מקודשת מספק, שמא הירהר תשובה בדעתו. על מנת שהוא רשע -- אפילו צדיק גמור, הרי זו מקודשת מספק, שמא הירהר בעבודה זרה בדעתו: שעוון עבודה זרה גדול הוא, ומשיהרהר לעבוד בליבו ייעשה רשע, שנאמר "פן יפתה לבבכם" (דברים יא,טז), וכתוב "למען תפוש את בית ישראל, בליבם" (יחזקאל יד,ה).
י) [ו] המקדש את האישה ואמר, סבור הייתי שהיא כוהנת והרי היא לוייה, לוייה והרי היא כוהנת, ענייה והרי היא עשירה, עשירה והרי היא ענייה -- הרי זו מקודשת, מפני שלא הטעתו; וכן היא שאמרה, סבורה הייתי שהוא כוהן והרי הוא לוי, לוי והרי הוא כוהן, עשיר והרי הוא עני, עני והרי הוא עשיר -- הרי זו מקודשת, מפני שלא הטעה אותה.
הלכות אישות פרק ט
א) המקדש שתי נשים שאסור לישא שתיהן משום ערווה, כאחת -- אינן מקודשות. כיצד, כגון שקידש אישה ובתה, או שתי אחיות כאחת -- אין אחת מהן מקודשת.
ב) קידש נשים רבות כאחת ואמר, הרי כולכן מקודשות לי, והיו בהן שתי אחיות, או אישה ובתה, וכיוצא בהן -- אין אחת מכולן מקודשת; ואם אמר להן, הראויה מכן לביאה מקודשת לי -- הרי כולן מקודשות לו, חוץ מאחיות, או אישה ובתה, וכיוצא בהן.
ג) וכן אם אמר להן, הרי כולכן מקודשות לי, והייתה בהן שפחה, או גויה, או אישה אחת ערווה, כגון אשת איש או בתו או אחותו וכיוצא בהן -- אין אחת מכולן מקודשת; ואם אמר הראויה מכם לביאה מקודשת, הרי כולן מקודשות לו, חוץ מאישה שאין הקידושין תופסין בה.
ד) [ג] אמר לשתי אחיות, הרי אחת מכם מקודשת לי בזה, ונתן להן פרוטה, או שקיבלתה אחת על יד חברתה, וכן האומר לאב, אחת מבנותיך מקודשת לי, וקיבל האב קידושיה -- כולן צריכות גט ממנו; ואסור לו לבוא על אחת מהן, מפני שהקידושין תופסין בהן -- ואף על פי שאי אפשר לבוא על אחת מהן.
ה) [ד] העושה שליח לקדש לו אישה פלונית, והלך וקידשה לו, וקידש המשלח בעצמו לאימה או לבתה או לאחותה, ואין ידוע אי זו מהן נתקדשה ראשונה -- שתיהן צריכות גט, ואסורות עליו.
ו) וכן אישה שעשתה שליח לקדשה, והלכה וקידשה היא עצמה לאחר, ואין ידוע איזה מהם קדם -- שניהן נותנין לה גט; ואם רצו, אחד נותן גט ואחד כונס. [ה] במה דברים אמורים, ברחוקין; אבל אם קידשה השליח לאב וקידשה היא עצמה לבן, או לאח, וכיוצא בהן -- שניהן נותנין גט, והיא אסורה לשניהן.
ז) [ו] האומר לשלוחו, צא וקדש לי אישה, ומת השליח, ואינו יודע אם קידש לו אישה אם לא קידש -- הרי זה בחזקת שקידש, שחזקת שליח לעשות שליחותו; והואיל ואין ידוע איזו אישה קידש לו, הרי זה אסור בכל אישה שיש לה קרובות שהן ערווה עליו, כגון אישה שיש לה בת או אם או אחות וכיוצא בהן: שאם תאמר יישא זו -- שמא אימה קידש לו שלוחו, או אחותה, או בתה. ומותר באישה שאין לה קרובות כגון אלו.
ח) הייתה לה קרובה, אחות או אם וכיוצא בהן, והייתה הקרובה אשת איש בשעה שעשהו שליח, אף על פי שנתגרשה קודם שימות השליח -- הרי זה מותר בה; ואין אומרין -- שמא קידש השליח את קרובתה אחר שנתגרשה, מפני שלא הייתה ראויה בשעה שעשה השליח, ואין אדם עושה שליח לקדש לו, אלא אישה שיכול הוא לקדשה בשעת השליחות.
ט) [ז] מי שהיו לו חמישה בנים, ועשו כולן את אביהם שליח לקדש להם נשים, ואמר אבי הבנים לאיש שהיו לו חמש בנות, אחת מבנותיך מקודשת לאחד מבניי, וקיבל האב הקידושין -- כל אחת מהן צריכה חמישה גיטין מכל האחין, הואיל וכולן נתנו רשות לאב לקדש להם; מת אחד מהן, כל אחת מהן צריכה ארבעה גיטין, וחליצה מאחד מהם.
י) [ח] האב שהייתה לו בת קטנה, או נערה שהיא ברשותו, ובת בוגרת, ונתנה לו הבוגרת רשות לקדשה, וקידש בתו סתם לאחד -- אין הבוגרת בכלל, עד שיפרש ויאמר, בתי הבוגרת, שעשת אותי שליח; לפיכך אין הבוגרת מקודשת, ואחותה מקודשת.
יא) [ט] מי שיש לו שתי כיתי בנות משתי נשים, וכולן ברשותו, וקידש אחת מהן ובשעת הקידושין אמר לבעל, קידשתי לך את בתי הגדולה -- אף על פי שיש לומר, שמא גדולה שבגדולות קידש לו, או גדולה שבקטנות, או קטנה שבגדולות שהיא גדולה מן הגדולה שבקטנות -- הרי כולן מותרות, חוץ מן הגדולה שבגדולות; והיא לבדה המקודשת.
יב) וכן אם קידש בתו הקטנה -- אף על פי שיש לומר, שמא קטנה שבקטנות, או קטנה שבגדולות, או גדולה שבקטנות שהיא קטנה מן הקטנה שבגדולות -- הרי כולן מותרות, חוץ מן הקטנה שבקטנות; והיא לבדה המקודשת: שמשמע בתי הגדולה, שאין בבנותיו גדולה ממנה; ומשמע הקטנה, שאין בהן קטנה ממנה.
יג) [י] נאמן האב לומר על בתו קודם שתבגור, שהיא מקודשת; ואוסרה על הכול.
יד) [יא] האב שאמר, קידשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה -- הרי זו אסורה לעולם על כל אדם, עד שיאמר נודע לי שלפלוני קידשתיה; ותהיה צריכה ממנו גט בלבד, ואף על פי שנודע לו אחר שבגרה.
טו) [יב] אמר האב, איני יודע למי קידשתיה, ובא אחד ואמר, אני הוא שקידשתיה -- נאמן אף לכנוס, ואינו צריך קידושין אחרים.
טז) [יג] באו שניים, זה אומר, אני קידשתיה, וזה אומר, אני קידשתיה -- שניהם נותנין גט; ואם רצו, אחד נותן גט ואחד כונס. כנסה, ואחר כך בא אחר ואמר, אני הוא שקידשתיה -- אינו נאמן, ואינו אוסרה על בעלה.
יז) [יד] האישה שאמרה, נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי, ובא אחד ואמר, אני הוא שקידשתיך -- נאמן ליתן לה גט, ותהיה מותרת לכל אדם חוץ ממנו; אבל אינו נאמן לכנוס, שמא יצרו תקפו והיא תרגיל לו כדי להתירה.
יח) [טו] האומר לאישה, קידשתיך, והיא אומרת, לא קידשתני -- הוא אסור בקרובותיה, והיא מותרת בקרוביו.
יט) היא אומרת, קידשתני, והוא אומר, לא קידשתיך -- הוא מותר בקרובותיה, והיא אסורה בקרוביו. קידשתיך, והיא אומרת, לא קידשת אלא בתי -- הוא אסור בקרובות גדולה, וגדולה מותרת בקרוביו; ומותר בקרובות הבת, והבת מותרת בקרוביו.
כ) קידשתי את בתך, והיא אומרת, לא קידשת אלא אותי -- הוא אסור בקרובות הבת, והבת מותרת בקרוביו; ומותר בקרובות האם, והאם אסורה בקרוביו.
כא) [טז] וכל אלו שטוענין הקידושין, בשטען הטוען שהיו שם קידושין בפני עדים, והלכו למדינה אחרת או מתו; אבל אם הודו שהיו הקידושין בלא עדים, אין כאן קידושין, כמו שביארנו.
כב) וכל מקום שתאמר האישה לאיש קידשתני, והוא אומר לא קידשתיך -- מבקשים ממנו שיכתוב לה גט להתירה לשאר העם, שאין לו בזה הפסד; ואם נתן לה גט מעצמו, כופין אותו ליתן כתובה.
כג) [יז] העושה שליח לקדש לו אישה, והלך וקידשה לעצמו -- הרי זו מקודשת לשליח; ואסור לעשות כן. וכל העושה דבר זה וכיוצא בו בשאר דברי מקח וממכר, נקרא רשע.
כד) [יח] העושה שליח לקדש לו אישה, והלך וקידשה, השליח אומר, לעצמי קידשתיה, והאישה אומרת, לראשון ששילחו נתקדשתי -- אם לא עשה השליח בעדים, הרי השליח אסור בקרובותיה, והיא מותרת בקרוביו; והאישה אסורה בקרובי המשלח, והמשלח מותר בקרובותיה. ואם הוחזק השליח בעדים, הרי זו מקודשת לראשון.
כה) [יט] אמרה, איני יודעת למי נתקדשתי, אם לשולח או לשלוחו -- אם לא הוחזק השליח בעדים, הרי זו מקודשת לשני; ואם הוחזק שהוא שלוחו, שניהם כותבין גט. ואם רצו, אחד כותב גט ואחד כונס.
כו) [כ] האישה שעשת שליח לקדשה, והלך וקידשה, ובעת הליכתו ביטלה השליחות וחזרה בה, ואין ידוע אם קודם שקיבל לה הקידושין חזרה או אחר הקידושין -- הרי זו מקודשת מספק; וכן האיש שעשה שליח, וחזר בו.
כז) [כא] המקדש אחת מחמש נשים, ואינו יודע איזו מהן קידש, וכל אחת ואחת אומרת, אותי קידש -- אסור בקרובות כולן; ונותן גט לכל אחת ואחת, ומניח כתובה אחת ביניהן ומסתלק. ואם קידש בביאה, קנסו אותו חכמים שייתן כתובה לכל אחת ואחת. והדבר ידוע שהכתובה שכתב לאחת מהן, אבדה, וכל אחת ואחת אומרת, אני היא שקידשתני וכתבת לי כתובה ואבדה כתובתי.
כח) [כב] האישה שיצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני -- הרי זו בחזקת מקודשת, אף על פי שאין שם ראיה ברורה; וכל קול שלא הוחזק בבית דין, אין חוששין לו. וכיצד הוא הקול שתוחזק זו בו שהיא מקודשת, כגון שבאו שניים והעידו שראו הנרות דולקים ומיטות מוצעות, ובני אדם נכנסין ויוצאין, ונשים שמחות לה ואומרות, נתקדשה פלונית היום נתקדשה פלונית היום; שמעו אותן אומרות, פלונית תתקדש היום -- אין חוששין לה: שמא נזדמנו לקדש, ולא נתקדשה -- עד שישמעו שנתקדשה.
כט) וכן אם באו שניים ואמרו, ראינו כמו שמחת אירוסין ושמענו הברה, ושמענו מפלוני ששמע מפלוני שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני, והלכו להם העדים למדינה אחרת, או מתו -- הרי זה קול שמחזיק אותה מקודשת.
ל) [כג] במה דברים אמורים, שלא הייתה שם אמתלה; אבל אם הייתה שם אמתלה, ושמעו האמתלה ושמעו שנתקדשה -- לא הוחזקה מקודשת. כיצד היא האמתלה, פלונית נתקדשה על תנאי, או קידושי ספק -- לא הוחזקה; אלא שואלין אותה, וסומכין על דבריה, הואיל ואין שם ראיה ברורה, ולא קול חזק.
לא) [כד] יצא עליה קול שנתקדשה לפלוני, ולאחר ימים אמרו אמתלה -- אם מראין הדברים לבית דין שהוא כן, סומכין על האמתלה ולא תוחזק מקודשת; ואם לאו, הואיל ולא נשמעה האמתלה בעת שנשמעו הקידושין, אין חוששין לאמתלה.
לב) [כה] מעשה באחת שיצא עליה קול שנתקדשה לבנו של פלוני, ולאחר זמן שאלו לאביו ואמר, על תנאי כך נתקדשה לו, ולא נתקיים התנאי -- ולא סמכו חכמים על דבריו; אלא אמרו, הרי זו ספק מקודשת, וכאילו אין שם אמתלה.
לג) [כו] יצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני, ובא שני וקידשה בפנינו -- בודקין על קידושי ראשון, שהם בקול: אם באו עדים בראיה ברורה שהיא מקודשת לראשון, אין קידושי שני כלום; ואם לאו, מגרש ראשון שקידושיו בקול, ונושא השני שקידושיו ודאי. ואם גירש השני, לא יכנוס הראשון -- שמא יאמרו החזיר גרושתו מן האירוסין, אחר שנתארסה לאחר.
לד) [כז] יצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני, ויצא קול אחר כמותו שהיא מקודשת לאחר -- אחד כותב גט ואחד כונס, בין ראשון בין אחרון.
לה) [כח] מקום שנהגו לשלח סבלונות לארוסה אחר שתתארס, ובאו עדים שראו סבלונות הובלו לה -- חוששין לה, שמא נתקדשה; וצריכה גט מספק, אף על פי שרוב אנשי העיר אין משלחין אלא קודם האירוסין. ומקום שנהגו כולם לשלח הסבלונות תחילה, ואחר כך מקדשין, וראו סבלונות -- אין חוששין לה.
לו) [כט] הוחזק שטר כתובתה -- אם דרך מקצת אנשי המקום שמקדשין ואחר כך כותבין, חוששין לה: אף על פי שאין שם סופר, אין אומרין שמא מפני הסופר שמצא הקדים וכתב. ואם דרך כל אנשי המקום שכותבין הכתובה קודם הקידושין, אין חוששין לה.
לז) [ל] שניים אומרים ראינוה שנתקדשה ביום פלוני, ושניים אומרים לא ראינוה, אף על פי שכולם שוכנים בחצר אחת -- הרי זו מקודשת: שאין לא ראינוה ראיה, שדרך העם לקדש בצנעה.
לח) [לא] אמר עד אחד מקודשת היא, והיא אומרת לא נתקדשתי -- הרי זו מותרת; אחד אומר מקודשת, ואחד אומר אינה מקודשת -- לא תינשא; ואם נישאת, לא תצא, שהרי היא אומרת, לא נתקדשתי.
לט) אמרה מקודשת אני, ולאחר זמן עמדה וקידשה עצמה -- אם נתנה אמתלה לדבריה, ואמרה מפני כך וכך אמרתי בתחילה שאני מקודשת, וראינו בדבריה ממש, הרי זו מותרת לשני; ואם לא נתנה אמתלה לדבריה, או שנתנה ואין בה ממש, הרי זו אסורה, וקידושי שני קידושי ספק. לפיכך נותן לה גט, ותהיה אסורה עליו, ועל הכול, עד שיבוא ארוסה.
מ) וכן האישה שבאת ואמרה אשת איש אני, וחזרה ואמרה פנויה אני -- אם נתנה אמתלה לדבריה, ויש בדבריה ממש, הרי זו נאמנת.
הלכות אישות פרק י
א) הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים, כל זמן שהיא בבית אביה; והבא על ארוסתו בבית חמיו, מכין אותו מכת מרדות. ואפילו קידשה בביאה, אסור לו לבוא עליה ביאה שנייה בבית אביה, עד שיביא אותה לתוך ביתו, ויתייחד עימה ויפרישנה לו; וייחוד זה, הוא הנקרא כניסה לחופה, והוא הנקרא נישואין בכל מקום. והבא על ארוסתו לשם נישואין אחר שקידשה -- משיערה בה, קנאה; ונעשית נשואה, והרי היא אשתו לכל דבר.
ב) כיון שנכנסה הארוסה לחופה, הרי זה מותר לו לבוא עליה, בכל עת שירצה; והרי היא אשתו גמורה, לכל דבר. ומשתיכנס לחופה, נקראת נשואה, אף על פי שלא נבעלה -- והוא, שתהיה ראויה לבעילה; אבל אם הייתה נידה, אף על פי שנכנסה לחופה ונתייחד עימה, לא גמרו הנישואין, והרי היא כארוסה עדיין.
ג) וצריך לברך ברכת חתנים בבית החתן, קודם הנישואין; והן שש ברכות, ואלו הן: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שהכול ברא לכבודו; ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, יוצר האדם; ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בניין עדי עד, ברוך אתה ה' יוצר האדם; שוש תשיש ותגל עקרה בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה, ברוך ה' משמח ציון בבניה; שמח תשמח ריעים אהובים כשמחך יצירך מקדם בגן עדן, ברוך אתה ה' משמח עמו ובונה ירושלים; ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה ורינה אהבה ואחווה שלום וריעות, מהרה ה' אלוהינו יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול מצהלות חתנים ממשתה ונערים מנגינתם, ברוך אתה ה' משמח חתן עם הכלה.
ד) ואם יהיה שם יין, מביא כוס של יין, ומברך על היין תחילה, ומסדר את כולן על הכוס -- ונמצא מברך שבע ברכות; ויש מקומות שנהגו להביא הדס עם היין, ומברך על ההדס אחר היין, ואחר כך מברך השש. [ה] ואין מברכין ברכת חתנים, אלא בעשרה גדולים ובני חורין, וחתן מן המניין.
ה) [ו] המארס את האישה, ובירך ברכת חתנים, ולא נתייחד עימה בביתו -- עדיין ארוסה היא: שאין ברכת חתנים עושה הנישואין, אלא כניסה לחופה. אירס וכנס לחופה, ולא בירך ברכת חתנים -- הרי זו נשואה גמורה; וחוזר ומברך, אפילו אחר כמה ימים. ולא תינשא נידה, עד שתטהר; ואין מברכין לה ברכת חתנים, עד שתטהר. ואם עבר ונשא ובירך, אינו חוזר ומברך.
ו) [ז] וצריך לכתוב כתובה, קודם כניסה לחופה -- ואחר כך, יהיה מותר באשתו; והחתן, נותן שכר הסופר. וכמה הוא כותב לה, אם הייתה בתולה, אין כותבין לה פחות ממאתיים דינר; ואם הייתה בעולה, אין כותבין לה פחות ממאה דינר: וזה הוא הנקרא עיקר כתובה. ואם רצה להוסיף לה אפילו כיכר זהב, מוסיף. ודין התוספת ודין העיקר, אחד הוא לרוב הדברים; לפיכך כל מקום שנאמר בו כתובה סתם, הוא העיקר והתוספת כאחד. וחכמים הם שתיקנו כתובה לאישה, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.
ז) [ח] דינרים אלו, לא תיקנו אותן מן הכסף הטהור, אלא ממטבע שהיה באותן הימים, שהיה שבעה חלקים נחושת וחלק אחד כסף -- עד שיהיה בסלע, חצי זוז כסף; ונמצאו מאתיים דינרים של בתולה, חמישה ועשרים דינר של כסף, ומאה של בעולה, שנים עשר דינר ומחצה. ומשקל כל דינר, שש ותשעים שעורות, כמו שביארנו בתחילת עירובין. והדינר, הוא הנקרא זוז בכל מקום, בין שיהיה מן הכסף הטהור, בין שיהיה ממטבע אותן הימים.
ח) [ט] אין פוחתין לבתולה ממאתיים, ולבעולה ממאה; וכל הפוחת, בעילתו בעילת זנות. אחד הכותב את הכתובה בשטר, ואחד שהעידו עליו עדים וקנו מידו שהוא חייב לה מאה או מאתיים -- הרי זה מותר; וכן אם נתן לה מיטלטלין כנגד כתובתה, הרי זה מותר לבעול, עד שיהיה לו פנאי לכתוב.
ט) [י] הכונס את האישה, ולא כתב לה כתובה, או שכתב ואבד שטר הכתובה, או שמחלה כתובתה לבעלה, או שמכרה לו כתובתה -- חוזר וכותב לה כתובה עיקר, אם רצה לקיימה: לפי שאסור לו לאדם לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת, בלא כתובה.
י) אבל המוכרת כתובתה לאחרים בטובת הניה, אינו צריך לכתוב לה כתובה אחרת: שלא תיקנו כתובה, אלא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה; ואם הוציא זה, משלם כתובתה ללוקח כדרך שהיה משלם לה אם לא מכרה.
יא) המארס את האישה, וכתב לה כתובה, ולא נכנסה לחופה -- עדיין ארוסה היא, ואינה נשואה: שאין הכתובה עושה הנישואין. ואם מת או גירשה, גובה עיקר כתובתה מבני חורין; ואינה גובה תוספת כלל, הואיל ולא נכנסה. אבל אם אירס ולא כתב כתובה, ומת או גירשה והיא ארוסה -- אין לה כלום, ואפילו העיקר: שלא תיקנו לה עיקר כתובה, עד שתינשא או עד שיכתוב. והמארס את בתו, וכתב לה המארס כתובה, ומת או גירשה, כשהיא נערה -- כתובתה לאביה, כמו שביארנו.
יב) וכן תיקנו חכמים, שכל הנושא בתולה, יהיה שמח עימה שבעת ימים -- אינו עוסק במלאכתו, ולא נושא ונותן בשוק, אלא אוכל ושותה ושמח, בין שהיה בחור בין שהיה אלמון; ואם הייתה בעולה, אין פחות משלושה ימים: שתקנת חכמים היא לבנות ישראל, שיהיה שמח עם הבתולה שבעה ימים, ועם הבעולה שלושה ימים, בין בחור בין אלמון.
יג) יש לו לאדם לישא נשים רבות כאחת, ביום אחד, ומברך ברכת חתנים לכול, כאחת. אבל לשמחה, צריך לשמוח עם כל אחת ואחת שמחה הראויה לה -- אם בתולה, שבעה, ואם בעולה, שלושה; ואין מערבין שמחה בשמחה.
יד) מותר לאדם לישא בכל יום חול, אפילו בתשעה באב, בין ביום, בין בלילה. אבל אין נושאין נשים, לא בערב שבת ולא באחד בשבת -- גזירה, שמא יבוא לידי חילול שבת בתיקון הסעודה, שהחתן טרוד בסעודתו; ואין צריך לומר, שאסור לישא בשבת. ואפילו בחולו של מועד, אין נושאין נשים, כמו שביארנו -- לפי שאין מערבין שמחה בשמחה, שנאמר "מלא, שבוע זאת; וניתנה לך גם את זאת" (בראשית כט,כז). ושאר הימים, מותר לישא אישה בכל יום שירצה -- והוא שיטרח בסעודת נישואין, שלושה ימים קודם יום הנישואין.
טו) מקום שאין בית דין יושבין בו אלא בשני ובחמישי בלבד, בתולה נישאת ביום רביעי -- שאם הייתה לו טענת בתולים, ישכים לבית דין; ומנהג חכמים הוא, שהנושא את הבעולה יישאנה בחמישי, כדי שיהיה שמח עימה חמישי וערב שבת ושבת, וייצא למלאכתו יום ראשון.
טז) המארס בתו קטנה, ותבעה הבעל לנישואין, בין היא בין אביה יכולין לעכב, שלא תינשא עד שתגדיל ותיעשה נערה; ואם רצו לכונסה כונס, ואין ראוי לעשות כן. [יז] אירסה ושהה כמה שנים ותבעה לנישואין, והרי היא נערה -- נותנין לה שנים עשר חודש מיום התביעה לפרנס את עצמה ולתקן מה שהיא צריכה לו, ואחר כך תינשא.
יז) תבעה אחר שבגרה, נותנין לה שנים עשר חודש מיום הבגר; וכן אם קידשה ביום הבגר, נותנין לה שנים עשר חודש מיום הקידושין, שהוא יום הבגר.
יח) קידשה אחר שבגרה, אם עברו עליה שנים עשר חודש בבגרותה ואחר כך נתקדשה, אין נותנין לה אלא שלושים יום מיום שתבעה; וכן המארס את הבעולה, נותנין לה שלושים יום מיום התביעה.
יט) [יח] כשם שנותנין זמן לאישה משתבעה הבעל, לפרנס את עצמה ואחר כך תינשא -- כך נותנין זמן לאיש לפרנס את עצמו, משתבעה אותו האישה. וכמה נותנין לו, כמו שנותנין לה -- אם שנים עשר חודש, שנים עשר חודש, ואם שלושים יום, שלושים יום.
כ) [יט] הגיע זמן שנתנו לאיש, ולא נשאה -- נתחייב במזונותיה, אף על פי שלא כנס; ואם הגיע הזמן באחד בשבת, או בערב שבת, אינו מעלה לה מזונות לאותו היום, מפני שאינו יכול לכנוס. וכן אם חלה הוא, או היא, או שפרסה נידה כשהגיע הזמן -- אינו מעלה לה מזונות: שהרי אינה ראויה להינשא עד שתטהר, או עד שתבריא; וכן הוא אינו יכול לישא אישה, עד שיבריא.