הלכות אישות פרק יד
א) עונה האמורה בתורה -- לכל איש ואיש כפי כוחו, וכפי מלאכתו. כיצד, בני אדם הבריאים הרכים והענוגים, שאין להם מלאכה שמכשלת כוחן, אלא אוכלין ושותין ויושבין בבתיהן -- עונותיהן בכל לילה.
ב) הפועלין, כגון החייטים, והאורגים, והבונים, וכיוצא בהן -- אם הייתה מלאכתן בעיר, עונותיהן פעמיים בכל שבת; ואם מלאכתן בעיר אחרת, עונתן פעם אחת בשבת.
ג) החמרים, פעם אחת בשבת; הגמלים, אחת לשלושים יום; המלחים, אחת לשישה חודשים.
ד) תלמידי חכמים -- עונתן פעם אחת בשבת, מפני שתלמוד תורה מתש כוחן; ודרך תלמידי חכמים, לשמש מיטתם מלילי שבת ללילי שבת.
ה) [ב] יש לאישה לעכב על בעלה, שלא ייצא לסחורה אלא למקום קרוב, שלא ימנע מעונתה, ולא ייצא אלא ברשותה; וכן יש לה למונעו לצאת ממלאכה שעונתה קרובה, למלאכה שעונתה רחוקה, כגון חמר שביקש ליעשות גמל, או גמל ליעשות מלח. ותלמידי חכמים יוצאין לתלמוד תורה, שלא ברשות נשותיהן, שתיים ושלוש שנים; וכן רך וענוג שנעשה תלמיד חכמים, אין אשתו יכולה לעכב.
ו) [ג] נושא אדם כמה נשים, אפילו מאה, בין בבת אחת, בין בזו אחר זו -- ואין אשתו יכולה לעכב: והוא שיהיה יכול ליתן שאר כסות ועונה, כראוי לכל אחת ואחת. ואינו יכול לכוף אותן לשכון בחצר אחת, אלא כל אחת ואחת לעצמה.
ז) [ד] וכמה היא עונתן, לפי מניינן. כיצד, פועל שהיו לו שתי נשים, יש לזו עונה אחת בשבת, ולזו עונה אחת בשבת; היו לו ארבע נשים, נמצא עונת כל אחת מהן, פעם אחת בשתי שבתות. וכן אם היה מלח ויש לו ארבע נשים, תהיה עונת כל אחת מהן פעם אחת בשתי שנים.
ח) לפיכך ציוו חכמים שלא יישא אדם יותר על ארבע נשים, אף על פי שיש לו ממון הרבה, כדי שתגיע להן עונה פעם אחת בחודש.
ט) [ה] המדיר את אשתו שתאמר לאחרים מה שאמר לה או מה שאמרה לו מדברי שחוק וקלות ראש שמדבר אדם עם אשתו על עסקי תשמיש -- הרי זה יוציא וייתן כתובה, שאין זו יכולה להעיז פניה, ולומר לאחרים דברי קלון; וכן אם הדירה שתהא מתהפכת בשעת תשמיש, כדי שלא תתעבר, או שהדירה שתעשה מעשה שוטים, ודברים שאינן אלא כשטייות -- הרי זה יוציא וייתן כתובה.
י) [ו] המדיר את אשתו מתשמיש המיטה -- שבת אחת, ממתינין לו; יתר על כן, יוציא וייתן כתובה, או יפר נדרו: ואפילו היה מלח שעונתו לשישה חודשים -- שכיון שנדר, הרי ציערה ונתייאשה. וכיצד מדירה, אם אמר לה תשמישי אסור עלייך, או שנשבע שלא ישמש מיטתו -- לא נדר כלום; ואם נשבע, נשבע לשוא, מפני שהוא משועבד לה. אמר לה, הנאת תשמישך אסורה עליי, הרי זה נדר, ואסור לשמש -- שאין מאכילין את האדם, דבר האסור לו.
יא) [ז] אסור לאדם למנוע את אשתו עונתה; ואם מנע כדי לצערה, עובר בלא תעשה שבתורה, שנאמר "שארה כסותה ועונתה, לא יגרע" (שמות כא,י). ואם חלה או תשש כוחו, ואינו יכול לבעול -- ימתין שישה חודשים, עד שיבריא: שאין לך עונה גדולה מזו. ואחר כך יבעול או ייטול ממנה רשות, או יוציא וייתן כתובה.
יב) [ח] האישה שמנעה בעלה משתמיש המיטה -- היא הנקראת מורדת, ושואלין אותה מפני מה מרדה: אם אמרה, מאסתיהו ואיני יכולה להיבעל לו מדעתי, כופין אותו להוציא לשעתו, לפי שאינה כשבויה שתיבעל לשנוי לה; ותצא בלא כתובה כלל, ותיטול בליותיה הקיימין, בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחייב באחריותן, בין מנכסים שלא נתחייב באחריותן. ואינה נוטלת משל בעל כלום, ואפילו מנעל שברגליה ומטפחת שבראשה שלקחן לה, פושטת, ונותנת לו. וכן כל שנתן לה מתנה, מחזרת אותן, שלא נתן לה, על מנת שתיטול ותצא.
יג) [ט] ואם מרדה מתחת בעלה, כדי לצערו ואמרה, הריני מצערת אותו בכך, מפני שעשה לי כך וכך, או מפני שקיללני, או מפני שעשה עימי מריבה, וכיוצא בדברים אלו -- שולחים לה מבית דין ואומרין לה, הוי יודעת שאם את עומדת במרדך, אפילו כתובתיך מאה מנה, הפסדת אותה; ואחר כך מכריזין עליה בבתי כנסייות ובבתי מדרשות בכל יום ארבע שבתות זו אחר זו, ואומרין פלונית מרדה על בעלה. [י] ואחר ההכרזה, שולחין לה פעם שנייה, ואומרין לה, אם את עומדת במרדך הפסדת כתובתיך.
יד) אם עמדה במרדה ולא חזרה, נמלכין בה, ותאבד כתובתה, ולא יהיה לה כתובה כלל; ואין נותנין לה גט, עד שנים עשר חודש, ואין לה מזונות, כל שנים עשר חודש. ואם מתה קודם הגט, בעלה יורשה.
טו) [יא] כסדר הזה עושין, אם מרדה כדי לצערו -- ואפילו הייתה נידה או חולה שאינה ראויה לתשמיש, ואפילו היה בעלה מלח שעונתו לשישה חודשים, ואפילו יש לו אישה אחרת. [יב] וכן ארוסה שהגיע זמנה להינשא, ומרדה כדי לצערו ולא נישאת -- הרי זו מורדת מתשמיש. וכן יבמה שלא רצת להתייבם, כדי לצערו -- כסדר הזה, עושין להן.
טז) [יג] המורדת הזאת, כשהיא יוצאת אחר שנים עשר חודש בלא כתובה, תחזיר כל דבר שהוא של בעל. אבל נכסים שהכניסה לו ובליותיהן קיימין -- אם תפשה, אין מוציאין מידה; ואם תפשן הבעל, אין מוציאין מידו. וכן כל מה שאבד מנכסיה שקיבל הבעל אחריותן עליו, אינו משלם לה כלום.
יז) זה הוא דין התלמוד, במורדת. [יד] ואמרו הגאונים שיש להן בבבל מנהגות אחרות, במורדת; ולא פשטו אותן המנהגות ברוב ישראל, ורבים וגדולים חולקין עליהן ברוב המקומות. ובדין התלמוד, ראוי לתפוש ולדון.
יח) [טו] המורד על אשתו ואמר, הריני זן ומפרנס, אבל איני בא עליה, מפני ששנאתיה -- מוסיפין לה על כתובתה, משקל שש ושלושים שעורה של כסף בכל שבת ושבת; ויישב ולא ישמש, כל זמן שתרצה היא לישב. ואף על פי שכתובתה הולכת ונוספת, הרי הוא עובר בלא תעשה, שנאמר "לא יגרע" (שמות כא,י): שאם שנא, ישלח; אבל לענות, אסור. ולמה לא ילקה על לאו זה, מפני שאין בו מעשה.
יט) [טז] איש ואשתו שבאו לבית דין, הוא אומר, זו מורדת מתשמיש, והיא אומרת, לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עימו -- וכן אם טענה ואמרה, שהוא מורד מתשמיש, והוא אומר, לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עימה -- מחרימין תחילה, על מי שהוא מורד ולא יודה בבית דין; ואחר כך, אם לא הודו, אומרין להן, התייחדו בפני עדים. נתייחדו ועדיין הן טוענין, מבקשים מן הנטען ועושין פשרה כפי כוח הדיין; אבל לבעול בפני בני אדם אי אפשר, לפי שאסור לבעול בפני כל בריה.
כ) [יז] האישה שחלתה -- חייב לרפא אותה, עד שתבריא. ראה שהחולי ארוך ויפסיד ממון הרבה לרפואה, ואמר לה, הרי כתובתיך מונחת, או רפאי עצמך מכתובתיך, או הריני מגרשך ונותן כתובה והולך -- שומעין לו; ואין ראוי לעשות כן, מפני דרך הארץ.
כא) [יח] נשבית, חייב לפדותה. ואם היה כוהן שכבר נאסרה עליו, פודה אותה ומחזירה לבית אביה; אפילו היו בעיר אחרת, מטפל בה עד שמחזירה למדינתה, ומגרשה, ונותן לה כל כתובתה. היה בעלה ישראל שהשבויה מותרת לו, מחזירה לו לאישה כמות שהייתה; ואם רצה אחר כך, מגרשה ונותן לה כתובתה.
כב) [יט] אין מחייבין את הבעל לפדות את אשתו, ביותר על דמיה, אלא כמה שהיא שווה, כשאר השבויות. היו דמיה יותר על כדי כתובתה ואמר, הרי אני מגרשה וזו כתובתה, ותלך ותפדה את עצמה -- אין שומעין לו; אלא כופין אותו ופודה אותה, אפילו היו דמיה עד עשרה בכתובתה, ואפילו אין לו אלא כדי פדיונה. במה דברים אמורים, בפעם ראשונה; אבל אם פדיה ונשבית פעם שנייה, ורצה לגרשה, הרי זה מגרש ונותן כתובה, והיא תפדה את עצמה.
כג) [כ] מי שנשבית אשתו, והוא במדינת הים, בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין בהכרזה, ופודין אותה כדרך שהבעל פודה.
כד) [כא] המדיר את אשתו נדר שהוא חייב בגללו לגרשה וליתן כתובה, ונשבית אחר שהדירה -- אינו חייב לפדותה: שמעת שהדירה, נתחייב לגרשה וליתן כתובתה.
כה) [כב] האישה שהייתה אסורה על בעלה מאיסורי לאוין, ונשבית -- אינו חייב לפדותה, אלא נותן לה כתובתה והיא תפדה את עצמה. והלא השבויה אסורה לכוהן, והרי הוא פודה אותה -- מפני שלא הייתה אסורה מקודם, ואיסור השביה הוא שגרם לה.
כו) [כג] מתה אשתו -- חייב בקבורתה, ולעשות לה הספד וקינים, כדרך כל המדינה; ואפילו עני שבישראל, לא יפחתו לו משני חלילין ומקוננת. ואם היה עשיר, הכול לפי כבודו; ואם כבודה יותר מכבודו, קוברין אותה לפי כבודה: שהאישה, עולה עם בעלה; ואינה יורדת, אפילו לאחר מיתה.
כז) [כד] לא רצה לקבור את אשתו, ועמד אחר מדעת עצמו וקברה -- מוציאין מבעלה על כורהו ונותנין לזה, כדי שלא תהיה זו מושלכת לכלבים. היה במדינה אחרת כשמתה אשתו, בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין בלא הכרזה, וקוברין אותה לפי ממון הבעל, ולפי כבודו או לפי כבודה.
הלכות אישות פרק טו
א) האישה שהרשת את בעלה, אחר הנישואין, שימנע עונתה -- הרי זה מותר. במה דברים אמורים, בשהיו לו בנים, שכבר קיים מצות פרייה ורבייה; אבל אם לא קיים, חייב לבעול בכל עונה עד שיהיו לו בנים, מפני שהיא מצות עשה של תורה, שנאמר "פרו ורבו" (בראשית א,כח; בראשית ט,א; בראשית ט,ז).
ב) האיש, מצווה על פרייה ורבייה; אבל לא האישה. ומאימתיי יתחייב האיש במצוה זו, מבן שש עשרה שנה מבן שבע עשרה שנה. וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אישה, הרי זה עובר ומבטל מצות עשה; ואם היה עוסק בתורה, וטרוד בה, והיה מתיירא מלישא אישה, כדי שלא יטרח במזונות וייבטל מן התורה -- הרי זה מותר להתאחר: שהעוסק במצוה, פטור מן המצוה; וכל שכן, בתלמוד תורה.
ג) מי שחשקה נפשו בתורה תמיד, ושגה בה כבן עזאי, ונדבק בה כל ימיו, ולא נשא אישה -- אין בידו עוון: והוא, שלא יהיה יצרו מתגבר עליו; אבל אם היה יצרו מתגבר עליו, חייב לישא אישה, ואפילו היו לו בנים -- שמא יבוא לידי הרהור.
ד) כמה בנים יהיו לאיש, ותתקיים מצוה זו בידו -- זכר ונקבה, שנאמר "זכר ונקבה, בראם" (בראשית ה,ב); היה הבן סריס, או שהייתה הבת איילונית, לא קיים מצוה זו.
ה) נולדו לו ומתו, והניחו בנים -- הרי זה קיים מצות פרייה ורבייה: בני בנים, הרי הם כבנים. במה דברים אמורים, בשהיו בני הבנים זכר ונקבה, והיו באים מזכר ונקבה, אף על פי שהזכר בן בתו והנקבה בת בנו, הואיל והם משני בניו -- הרי קיים מצות פרייה ורבייה; אבל אם היו לו בן ובת ומתו, והניח אחד מהן זכר ונקבה -- עדיין לא קיים מצוה.
ו) היו לו בנים בגיותו, ונתגייר הוא והם -- הרי זה קיים מצוה זו; היו לו בנים והוא עבד, ונשתחרר הוא והם -- לא קיים מצות פרייה ורבייה, עד שיוליד אחר שנשתחרר: שהעבד, אין לו ייחוס.
ז) לא יישא אדם עקרה, וזקנה, איילונית, וקטנה שאינה ראויה לוולד -- אלא אם כן קיים מצות פרייה ורבייה, או שהייתה לו אישה אחרת לפרות ולרבות ממנה.
ח) נשא אישה ושהת עימו עשר שנים, ולא ילדה -- הרי זה יוציא וייתן כתובה, או יישא אישה הראויה לוולד; ואם לא רצה להוציא, כופין אותו ומכין אותו בשוט עד שיוציא. ואם אמר איני בועלה, והרי אני שוכן עימה בפני עדים כדי שלא אתייחד עימה, בין שאמרה היא כן, בין שאמר הוא -- אין שומעין להן, אלא יוציא או יישא אישה הראויה לוולד.
ט) [ח] שהת עשר שנים ולא ילדה, והרי הוא יורה שכבת זרע כחץ -- חזקת החולי ממנה, ותצא שלא בכתובה. ויש לה תוספת -- לא תהיה זו פחותה מאיילונית שלא הכיר בה, שיש לה תוספת, כמו שיתבאר. ואם אינו יורה כחץ, חזקת החולי ממנו בלבד, וכשיוציא, ייתן הכתובה כולה עיקר ותוספת.
י) [ט] הוא אומר ממנה נמנע הוולד, והיא אומרת ממנו נמנע מפני שאינו יורה כחץ -- היא נאמנת; ויש לו להחרים על מי שטוענת דבר שאינה יודעת אותו בודאי, ואחר כך ייתן כתובתה. ואם אמרה איני יודעת, אם ממני אם ממנו -- אין לה עיקר כתובה, כמו שאמרנו: העמד ממון בחזקת בעליו, עד שתטעון בודאי שאינו יורה כחץ. ולמה היא נאמנת בטענה זו, מפני שהיא מרגשת אם יורה כחץ או לא יורה כחץ; והוא אינו מרגיש.
יא) [י] האישה שבאה לתבוע בעלה לגרשה אחר עשר שנים מפני שלא ילדה, והיא אומרת שאינו יורה כחץ -- שומעין לה; אף על פי שאינה מצווה על פרייה ורבייה, צריכה היא לבנים לזקנותה. וכופין אותו להוציא, וייתן עיקר כתובה בלבד -- שלא כתב לה התוספת, על מנת שתצא לרצונה ותיטול.
יב) [יא] הלך בסחורה בתוך עשר שנים, או שהיה חולה, או שהייתה היא חולה, או שהיו חבושין בבית האסורים -- אין עולה להם אותו זמן מן המניין. [יב] הפילה, מונה מיום שהפילה; אם הפילה, וחזרה והפילה שלושה פעמים, הוחזקה לנפלים, ושמא לא זכה להיבנות ממנה -- ויוציא, וייתן כתובה.
יג) הוא אומר הפילה בתוך עשר, כדי שישהה עימה, והיא אומרת, לא הפלתי -- נאמנת, שאינה מחזקת עצמה בעקרות; הוא אומר, הפילה שניים, והיא אומרת, שלושה -- נאמנת, שאינה מחזקת עצמה במפלת; ויוציא, וייתן כתובה. ובכל זה, משביעה שבועת הסת, שלא הפילה, או שהפילה שלושה -- שבטענה זו, יתחייב ליתן כתובה.
יד) נישאת לאחד, ושהת עימו עשר שנים ולא ילדה, והוציאה -- מותרת להינשא לשני. שהת עם השני עשר שנים ולא ילדה, לא תינשא לשלישי; ואם נישאת לשלישי, תצא בלא כתובה -- אלא אם כן יש לו אישה אחרת, או שקיים מצות פרייה ורבייה.
טו) האישה שבאה לבית דין ואמרה, בעלי אינו יכול לשמש כדרך כל הארץ שימוש שמוליד, או שאינו יורה כחץ -- יעשו הדיינין פשרה; ואומרין לה ראוי ליך שתנהגי עם בעליך, עד שתשהי עשר שנים, ולא תולידי, ואחר כך תתבעי. ומגלגלין עימה בדבר, ואין כופין אותה לישב, ולא דנין אותה דין מורדת, אלא מאריכין בדבר זה עד שיעשו פשרה.
טז) אף על פי שקיים אדם מצות פרייה ורבייה, הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא ייבטל מלפרות ולרבות, כל זמן שיש בו כוח -- שכל המוסיף נפש אחת בישראל, כאילו בנה עולם; וכן מצות חכמים היא שלא יישב אדם בלא אישה, שלא יבוא לידי הרהור, ולא תשב אישה בלא איש, שלא תיחשד.
יז) וחובה על כל איש, לקנאות לאשתו; אמרו חכמים, אין אדם מקנא לאשתו, אלא אם כן נכנסה בו רוח טהרה. ולא יקנא לה ביותר מדיי; ולא יאנוס אותה, ויבעול בעל כורחה, אלא לדעתה, ומתוך שיחה ושמחה.
יח) וכן ציוו חכמים על האישה שתהיה צנועה בתוך ביתה, ולא תרבה בשחוק וקלות ראש בפני בעלה, ולא תתבע תשמיש המיטה בפיה, ולא תהיה מדברת בעסק זה; ולא תמנע מבעלה, כדי לצערו עד שיוסיף באהבתה, אלא נשמעת לו, בכל עת שירצה. ותיזהר מקרוביו ובני ביתו, כדי שלא יעבור עליו רוח קנאה; ותתרחק מן הכיעור, ומן הדומה לכיעור.
יט) וכן ציוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו, ואוהבה כגופו; ואם יש לו ממון הרבה, יעשה בטובתה כפי הממון. ולא יטיל עליה אימה יתרה; ויהיה דיבורו עימה בנחת, ולא יהיה עצב ולא רוגז.
כ) וכן ציוו חכמים על האישה שתהא מכבדת את בעלה ביותר מדיי, ויהיה לו עליה מורא, ותעשה כל מעשיה על פיו, ויהיה בעיניה כמו שר או מלך: מהלכת בתאות ליבו, ומרחקת כל שישנא. וזה הוא דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים, הטהורים בזיווגן; ובדרכים אלו, יהיה יישובן נאה ומשובח.
הלכות אישות פרק טז
א) הנכסים שמכנסת האישה לבעלה, בין קרקע בין עבדים בין מיטלטלין, אף על פי שהן נכתבין בשטר כתובה, אינן נקראין כתובה -- אלא נדוניה שמם. ואם קיבל הבעל אחריות הנדוניה עליו, ונעשית ברשותו -- אם פחתה, פחתה לו, ואם הותירה, הותירה לו -- הרי זו נקראת נכסי צאן ברזל; ואם לא קיבל אחריות הנדוניה עליו, אלא הרי היא ברשות האישה -- אם פחתה, פחתה לה, ואם הותירה, הותירה לה -- הרי זו נקראת נכסי מלוג.
ב) וכן כל נכסים שיש לאישה שלא הכניסה אותן לבעלה, ולא כתבה אותן בכתובתה, אלא נשארו לה לעצמה, או נפלו לה בירושה אחר שנתארסה, או ניתנו לה במתנה -- הכול נקראין נכסי מלוג, שכולן ברשותה הן. ואין נקרא כתובה, אלא עיקר כתובה שהיא מאה או מאתיים עם התוספת בלבד.
ג) כבר הודענו שחכמים תיקנו כתובה לאישה, ודין התוספת כדין העיקר; ולא תיקנוה לגבותה כל זמן שתרצה, אלא הרי היא כחוב שקבוע לו זמן -- אין הכתובה נגבית, אלא לאחר מיתת הבעל, או אם גירשה.
ד) וכן התקינו שאם היו לבעל שדות טובות ורעות ובינונייות, ובאה האישה לגבות כתובתה ממנו, שלא תגבה אלא מן הרעה שבנכסיו, והיא הנקראת זיבורית.
ה) [ד] וכן התקינו שכשתבוא לגבות אחר מותו, לא תגבה עד שתישבע בנקיטת חפץ, שלא הניח אצלה כלום, ולא מכרה ולא מחלה אותה; ושמין לה כל שעליה, ופוחתין אותו מכתובתה. אבל אם גירשה לרצונו, גובה בלא שבועה; ואין שמין כסות שעליה -- שהרי לקחן לה, וזכת בהן, והוא רוצה להוציא, לא היא.
ו) [ה] וכן התקינו שלא תגבה האלמנה כתובתה, אלא מן הקרקע. ואינה גובה משבח ששבחו נכסים לאחר מיתת הבעל; ואין הבנות ניזונות לאחר מיתת אביהן משבח ששבחו נכסים לאחר מיתתו; ואינה טורפת בכתובתה משבח שהשביח הלוקח, אף על פי שבעל חוב גובה את השבח. ודברים אלו, מקולי כתובה הן.
ז) [ו] וכן מקולי כתובה, שתיטול האישה כתובתה מן הפחות שבמטבעות. כיצד, נשא אישה במקום, וגירשה במקום אחר -- אם היו מעות מקום הנישואין טובות ממעות מקום הגירושין, נותן לה ממעות מקום הגירושין; ואם היו מעות מקום הגירושין טובות ממעות מקום הנישואין, נותן לה ממעות מקום הנישואין. במה דברים אמורים, בשהיה בכתובתה מעות סתם; אבל אם פירש בה מטבע ידוע, בין בעיקר בין בתוספת -- הרי היא כדין המלווה את חברו מטבע ידוע, שנותן לו כמה שהלווהו, כמו שיתבאר בהלכות הלוואה.
ח) [ז] תיקנו הגאונים בכל הישיבות, שתהיה האישה גובה כתובתה אחרי מיתת בעלה, אף מן המיטלטלין, כדרך שהתקינו לבעל חוב לגבות מן המיטלטלין; ופשטה תקנה זו, בכל ישראל. וכן שאר תנאי כתובה כולם ככתובה הן, וישנן במיטלטלין כבקרקע -- חוץ מכתובת בנין דכרין, שלא מצאנו מנהג ירושתה פשוט בכל הישיבות. לפיכך אני אומר, מעמידין אותה על דין התלמוד, שאין יורשין כתובת אימן, אלא מן הקרקע.
ט) [ח] כבר נהגו בכל המקומות שידענו וששמענו שמעם, שיכתבו בכתובה, בין מקרקעי בין מיטלטלי; ודבר זה תיקון גדול הוא, ואנשים נבונים הנהיגו בו -- שהרי זה תנאי שבממון, ונמצאת האלמנה גובה מן המיטלטלין בתנאי זה, לא בתקנת אחרונים.
י) [ט] הרי שלא כתב כך בשטר הכתובה, אלא נשא סתם -- אם היה יודע בתקנה זו של גאונים, גובה; ואם לאו, או שנסתפק לנו הדבר, מתיישבין בדבר זה הרבה: שאין כוח בתקנת הגאונים לדון בה, אף על פי שלא נתפרשה, כדין תנאי כתובה, שהם תקנת הסנהדרין הגדולה -- עד שנוציא בה ממון מן היורשים.
יא) [י] ועוד תיקנו חכמים שיהיו כל נכסי הבעל, אחראין וערבאין לכתובה, אפילו כתובתה מנה ויש לו קרקע באלפים זהובים, הכול תחת שיעבוד הכתובה. וכל שימכור אחר הנישואין מנכסיו, אף על פי שממכרו קיים ויש לו למכור כל נכסיו אם ירצה -- יש לה לטרוף אותן בכתובתה כשיגרשנה או כשימות, אם לא תמצא נכסים בני חורין; וכשתטרוף, לא תטרוף אלא בשבועה בנקיטת חפץ כדין כל בעלי חובות. ותקנה זו, כדי שלא תהיה כתובתה קלה בעיניו.
יב) [יא] כשמשביעין בית דין או היורשין את האלמנה כשתבוא לגבות כתובתה, אין משביעין אותה אלא חוץ לבית דין, מפני שבתי דינין היו נמנעין מלהשביעה, שחוששין לה שמא לא תדקדק על עצמה בשבועה. ואם רצו היתומים להדירה, נודרת להן כל מה שירצו; ומדירין אותה בבית דין, ואחר כך נוטלת כתובתה.
יג) [יב] מתה האלמנה קודם שתישבע, אין יורשיה יורשין מכתובתה כלום, שאין לה כתובה, עד שתישבע. ואם נישאת קודם שתישבע, הרי זו נשבעת אחר הנישואין, ונוטלת כל זמן שתרצה; אבל אינה נודרת ונוטלת, שמא יפר הבעל.
יד) [יג] ייחד לה קרקע בכתובתה, בין שייחדה בארבעת המצרים, בין במצר אחד -- גובה את כתובתה ממנה, בלא שבועה. וכן אם כתב לה מיטלטלין, והן עצמן קיימין -- נוטלת אותן, בלא שבועה. וכן אם נמכרו, ונלקח בהן מיטלטלין אחרים, ונודע שאלו השניים מדמי המיטלטלין הראשונים -- נוטלת בלא שבועה.
טו) [יד] הפוגמת כתובתה, לא תפרע אלא בשבועה. כיצד, הוציאה שטר כתובה שיש בו אלף זוז, הבעל אומר, נתקבלה הכול, והיא אומרת, לא נתקבלתי אלא כך וכך -- ואפילו יש עליה עדים במקצת שנטלה, ואפילו דיקדקה בחשבון מה שנטלה בחצי חצי פרוטה -- לא תיטול השאר, אלא בשבועה.
טז) [טו] אמר הבעל, נתקבלה הכול, והיא אומרת, לא נתקבלתי כלום, ועד אחד מעיד עליה שנתקבלה הכול, או מקצת -- לא תפרע אלא בשבועה.
יז) [טז] הנפרעת שלא בפניו, לא תפרע אלא בשבועה. כיצד, הרי שגירש את אשתו והלך לו, בית דין יורדין לנכסיו אחר שתישבע, ומגבין אותה כתובתה: והוא שיהיה במקום רחוק, שיש להן טורח להודיעו; אבל אם היה קרוב הדרך להודיעו, שולחין לו ומודיעין אותו, ואם לא יבוא, תישבע ותיטול.
יח) [יז] הפוחתת כתובתה, נפרעת שלא בשבועה. כיצד, הוציאה שטר כתובה באלף זוז, הוא אומר, נתקבלה הכול, והיא אומרת, לא נתקבלתי כלום ואין לי אלא חמש מאות זוז, וזה שכתב לי אלף אמנה הייתה ביני לבינו -- הרי זו נפרעת, שלא בשבועה. אבל אם אמרה, אין בשטר כתובתי אלא חמש מאות -- אינה נפרעת בשטר זה שיש בו אלף כלום, שהרי ביטלה אותו וכאילו הודת שהוא שקר; לפיכך נשבע שבועת הסת, ונפטר.
יט) [יח] כל מקום שאמרנו, לא תפרע אלא בשבועה -- אומרין לה בית דין, הישבעי וטלי; ומקום שאמרנו, תפרע שלא בשבועה -- אומרין לבעל, עמוד ותן לה, ואין אתה נאמן בטענה זו, עד שתביא ראיה לדבריך. [יט] אמר הבעל מעצמו, תישבע לי על טענתי -- אומרין לה, הישבעי וטלי; ותישבע בנקיטת חפץ.
כ) התנה עימה שתגבה כתובתה בלא שבועה, או שהיא נאמנת בכל מה שתטעון -- גובה ממנו, בלא שבועה כלל; אבל אם באת לגבות מיורשיו, תישבע ותיטול. [כ] התנה עימה שתהא נוטלת מיורשיו בלא שבועה, או שתהא נאמנת על יורשיו -- הרי זו נוטלת מהן, בלא שבועה; אבל אם באה לטרוף מנכסים משועבדים, לא תטרוף אלא בשבועה, ואף על פי שהאמינה הבעל: שאין תנאי הבעל מועיל אלא עליו, ועל יורשיו; אבל להפסיד ממון אחרים, אינו מועיל.
כא) אלמנה שהיה שטר כתובה יוצא מתחת ידה, נשבעת וגובה כתובתה לעולם -- אפילו אחר מאה שנה, בין שהייתה בבית בעלה, בין שהייתה בבית אביה. ואם אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה, אין לה כלום, ואפילו עיקר כתובה, ואפילו תבעה ביום מיתת בעלה; וכן הגרושה, אפילו עיקר כתובה אין לה, עד שתוציא שטר כתובה.
כב) במה דברים אמורים, במקום שדרכן לכתוב כתובה; אבל במקום שאין דרכן לכתוב כתובה, אלא סומכין על תנאי בית בין -- הרי זו גובה עיקר כתובה, אף על פי שאין בידה שטר כתובה, בין נתגרשה בין נתאלמנה, בין שהייתה בבית בעלה בין שלא הייתה בבית בעלה. אבל תוספת, אין לה בכל מקום אלא בראיה ברורה.
כג) ועד כמה תגבה האלמנה העיקר, במקום שאין כותבין כתובה -- אם הייתה בבית בעלה, גובה לעולם; ואם הייתה בבית אביה, עד עשרים וחמש שנה.
כד) ואם באה לתבוע אחר עשרים וחמש שנה, אין לה כלום, שאילו לא מחלה, לא שתקה כל זמן זה; והרי אינה עם היורשין, כדי שתאמר נכלמתי מלתובען והן עימי בבית. [כד] לפיכך אם היה היורש עצמו מוליך לה מזונותיה לבית אביה, ומטפל בה, יש לה לתבוע כתובתה, ואפילו אחר עשרים וחמש שנה -- מפני שזה ששתקה ולא תבעה, מפני שהיא בושה מן היורש.
כה) היא אומרת, בתולה נישאתי ועיקר כתובתי מאתיים, והבעל או היורשין אומרין, בעולה נישאת ואין לה אלא מאה -- אם יש עדים שראו שעשו לה המנהגות שנהגו אנשי אותה העיר לעשותן לבתולה, כגון מיני שמחה או מלבוש ידוע או כתרים או שאר דברים שאין עושין כך אלא לבתולה, הרי זו נוטלת מאתיים; ואם אין לה עדים בזה, הרי זו נוטלת מנה. ואם היה הבעל קיים, יש לה להשביעו שבועת התורה -- שהרי הודה במקצת הטענה. ונאמן הקטן להעיד בגודלו ולומר, זכור אני כשהייתי קטן שנעשה לפלונית מנהג הבתולות. וכל הדברים האלו, במקום שאין כותבין כתובה, כמו שאמרנו.
כו) האישה שאמרה לבעלה, גירשתני -- נאמנת, שאינה מעיזה פניה בפני בעלה; לפיכך האישה שהוציאה שטר כתובה ואין עימה גט, ואמרה לבעלה, גירשתני ואבד גיטי, תן לי כתובתי, והוא אומר, לא גירשתיך -- חייב ליתן לה עיקר כתובה; אבל אינו נותן התוספת, עד שתביא ראיה שגירש, או שייצא גט עם הכתובה מתחת ידה.
כז) אמר לה הבעל, כן היה, גירשתי ונתתי כל הכתובה עיקר ותוספת, וכתבת לי שובר ואבד שוברי -- מתוך שיכול לומר, לא גירשתי ולא יתחייב בתוספת, הרי זה נאמן; ומשביעה בנקיטת חפץ, ונותן לה את העיקר, ונשבע הוא שבועת הסת, על התוספת.
כח) הוציאה גט, ואין בידה שטר כתובה -- אם דרך אותו מקום שלא יכתבו שטר כתובה, גובה עיקר כתובה בגט שבידה. ואם דרכן לכתוב כתובה, אפילו עיקר אין לה, עד שתוציא שטר כתובה, כמו שביארנו; ונשבע הבעל שבועת הסת על טענתה, ונפטר.
כט) הוציאה שני גיטין, ושתי כתובות -- גובה שתי כתובות. הוציאה שתי כתובות, וגט אחד -- אינה גובה אלא כתובה אחת: ואי זו מהן גובה -- אם שתיהן שוות, ביטלה האחרונה את הראשונה, ואינה טורפת אלא מזמן האחרונה; ואם היה באחת משתיהן תוספת על חברתה, גובה באיזה מהן שתרצה, ותיבטל השנייה.
ל) הוציאה שני גיטין, וכתובה אחת -- אין לה אלא כתובה אחת: שהמגרש את אשתו והחזירה, על כתובתה הראשונה החזירה. הוציאה גט וכתובה, אחר מיתת הבעל -- אם גט קודם לכתובה, גובה בגט זה עיקר כתובה, אם אין דרכן לכתוב כתובה, וגובה כל מה שיש בכתובה, שהרי זכת בה במיתתו; ואם כתובה קדמה את הגט, אין לה אלא כתובה אחת, שעל כתובתה הראשונה החזירה.
לא) האישה נאמנת לומר, מת בעלי -- כדי שתינשא, כמו שיתבאר בהלכות גירושין; ומתנאי הכתובה, שאם תינשא לאחר אחר מותו, תיטול מה שכתב לה בכתובתה. לפיכך אם באה לבית דין ואמרה, מת בעלי התירוני להינשא, ולא הזכירה שם כתובה בעולם -- מתירין אותה להינשא, ומשביעין אותה ונותנין לה כתובתה.
לב) באה ואמרה, מת בעלי, תנו לי כתובתי -- אף להינשא אין מתירין: שעל עסקי הכתובה באה, והרי זה בחזקת שלא מת; ואין דעתה להינשא, אלא ליטול כתובה מחיים בלבד.
לג) באה ואמרה, מת בעלי, התירוני להינשא, ותנו לי כתובתי -- מתירין אותה ונותנין לה כתובתה, מפני שעיקר דבריה על עסקי נישואין באה. אבל אם אמרה, תנו לי כתובתי, והתירוני להינשא -- מתירין אותה, ואין נותנין לה כתובה; ואם תפשה, אין מוציאין מידה.