איש איש כי תשטה אשתו. מה כתוב למעלה מן הענין, ואיש את קדשיו לו יהיו, אם אתה מעכב מתנות הכהן, חייך שתצטרך לבא אצלו להביא לו את הסוטה:

איש איש. ללמדך שמועלת בשנים, באיש מלחמה שלמעלה, ואישה מלמטה:

כי תשטה אשתו. שנו רבותינו, אין המנאפין נואפין עד שתכנס בהן רוח שטות, דכתיב כי תשטה, וכתוב בו נואף אשה חסר לב. (משלי ו, לב.) ופשוטו של מקרא, כי תשטה, תט מדרכי צניעות ותחשד בעיניו, כמו שטה מעליו ועבור, (שם ד, טו.) אל ישט אל דרכיה לבך (שם ז, כה.):

ומעלה בו מעל. ומהו המעל: ושכב איש אותה:

איש. פרט לקטן ומי שאינו איש (סוטה כו:):

אתה שכבת זרע. שכיבתה פוסלת אותה, ואין שכיבת אחותה פוסלת אותה (יבמות צה.), כמעשה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו:

ונעלם מעיני אישה. פרט לסומא, (סוטה כז.) הא אם היה רואה ומעמעם (ס"א ומעלים) אין המים בודקין אותה:

ונסתרה. שיעור שתראה לטומאת ביאה:

ועד אין בה. הא אם יש בה אפילו עד אחד שאמר נטמאת, לא היתה שותה:

ועד אין בה. בטומאה אבל יש עדים לסתירה:

נתפשה. נאנסה, כמו ותפשה ושכב עמה (דברים כב, כח.):

ועבר עליו. קודם לסתירה:

רוח קנאה וקנא. פירשו רבותינו לשון התראה, שמתרה בה אל תסתרי עם איש פלוני:

והיא נטמאה או עבר עליו וגו'. כלומר הוא התרה בה ועברה על התראתו, ואין ידוע אם נטמאה אם לאו:

קמח. שלא יהא מסלת:

שעורים. ולא חטים, היא עשתה מעשה בהמה, וקרבנה מאכל בהמה (סוטה יד.):

לא יצק עליו שמן. שלא יהא קרבנה מהודר, שהשמן קרוי אור והיא עשתה בחשך:

ולא יתן עליו לבונה. שהאמהות נקראות לבונה, שנאמר אל גבעת הלבונה, (שיר השירים ד, ו.) והיא פירשה מדרכיהן:

כי מנחת קנאות הוא. הקמח הזה, קמח לשון זכר:

מנחת קנאות. מעוררת עליה שתי קנאות, קנאת המקום וקנאת הבעל:

מים קדשים. שקדשו בכיור, לפי שנעשה הכיור מנחשת מראות הצובאות, וזו פירשה מדרכיהן, שהיו נבעלות לבעליהן במצרים תחת התפוח, וזו קלקלה לאחר, תבדק בו:

בכלי חרש. היא השקתה את הנואף יין משובח בכוסות משובחים, לפיכך תשתה מים המרים במקידה בזויה של חרס (סוטה ט.):

והעמיד הכהן וגו'. והלא כבר נאמר והעמידה לפי ה', אלא מסיעין היו אותה ממקום למקום, כדי ליגעה ותטרף דעתה ותודה:

ופרע. סותר את קליעת שערה, כדי לבזותה, (סוטה ח.) מכאן לבנות ישראל שגלוי הראש גנאי להן (כתובות עב. ספרי יא.):

לפני ה'. בשער נקנור, הוא שער העזרה המזרחי דרך כל הנכנסים (ספרי ט.):

ונתן על כפיה. ליגעה, אולי תטרף דעתה ותודה, ולא ימחה שם המיוחד על המים:

המרים. על שם סופן שהם מרים לה:

המאררים. המחסרים אותה מן העולם, לשון סלון ממאיר. (יחזקאל כח, כד.) ולא יתכן לפרש מים ארורים שהרי קדושים הן, ולא ארורים כתב הכתוב אלא מאררים את אחרים. ואף אונקלוס לא תרגם ליטיא אלא מלטטיא, שמראות קללה בגופה של זו:

והשביע וגו'. ומה היא השבועה, אם לא שכב הנקי, הא אם שכב חנקי (ס"א לא תנקי), שמכלל לאו אתה שומע הן, אלא שמצוה לפתוח בדיני נפשות תחלה לזכות:

ואת כי שטית. כי משמש בלשון אם:

בשבעת האלה. שבועה של קללה:

יתן ה' אותך לאלה וגו'. שיהיו הכל מקללין ביך, יבואך כדרך שבא לפלונית:

ולשבעה. שיהיו הכל נשבעין ביך, לא יארע לי כדרך שאירע לפלונית וכן הוא אומר והנחתם שמכם לשבועה לבחירי (ישעיה סה, טו.), שהצדיקים נשבעים בפורענותן של רשעים, וכן לענין הברכה ונברכו וגו' (בראשית יב, ג.) בך יברך ישראל לאמר (שם מח, כ.):

את ירכך. בקללה הקדים ירך לבטן, לפי שבה התחילה בעבירה תחלה:

צבה. כתרגומו נפוחה:

לצבות בטן. כמו להצבות בטן, זהו שמוש פתח שהלמד נקודה בו, וכן לנחותם הדרך (שמות יג, כא.), לראותכם בדרך אשר תלכו בה (דברים א, לג.), וכן לנפיל ירך להנפיל ירך, שהמים מצבים את הבטן ומפילים את הירך:

לצבות בטן ולנפל ירך. בטנו וירכו של בועל, או אינו אלא של נבעלת, כשהוא אומר את ירכך נופלת ואת בטנך צבה, הרי של נבעלת אמור:

אמן אמן. קבלת שבועה, אמן על האלה אמן על השבועה, אמן אם מאיש זה אמן אם מאיש אחר, אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה:

והשקה את האשה. אין זה סדר המעשה שהרי בתחלה הקריב מנחתה, אלא הכתוב מבשרך שכשישקנה יבואו בה למרים. לפי שנאמר בטן וירך מניין לשאר כל הגוף תלמוד לומר ובאו בה, בכולה, אם כן מה תלמוד לומר בטן וירך, לפי שהן התחילו בעבירה תחלה לפיכך התחיל מהם הפורענות:

למרים. להיות לה רעים ומרים:

והניף. מוליך ומביא מעלה ומוריד, ואף היא מניפה עמו, שידה למעלה מידו של כהן:

והקריב אותה. זו היא הגשתה בקרן דרומית מערבית של מזבח קודם קמיצה, כשאר מנחות:

אזכרתה. הוא הקומץ, שעל ידי הקטרתו, המנחה באה לזכרון לגבוה:

והשקה את המים. לרבות שאם אמרה איני שותה לאחר שנמחקה המגלה, מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה, אלא אם כן אמרה טמאה אני (סוטה כ.):

וצבתה בטנה וגו'. אף על פי שבקללה הזכיר ירך תחלה, המים אינן בודקין אלא כדרך כניסתן בה:

והיתה האשה לאלה. כמו שפירשתי, שיהיו הכל אלין בה:

בקרב עמה. הפרש יש בין אדם המתנוול במקום שניכר, לאדם המתנוול במקום שאינו ניכר:

ואם לא נטמאה האשה. בסתירה זו:

וטהרה הוא. ממקום אחר:

ונקתה. ממים המאררים, ולא עוד אלא ונזרעה זרע, אם היתה יולדת בצער תלד בריוח, אם היתה יולדת שחורים יולדת לבנים (סוטה כו.):

או איש. כמו או נודע (שמות כא, לו.), כלומר אם איש קנאי הוא לכך והעמיד את האשה:

ונקה האיש מעון. אם בדקוה המים אל ידאג לומר, חבתי במיתתה, נקי הוא מן העונש (ספרי כא.). דבר אחר, משישקנה תהא אצלו בהיתר ונקה מעון, שהסוטה אסורה לבעלה:

כי יפלא. יפריש. למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין (סוטה ב.), שהוא מביא לידי ניאוף:

נדר נזיר. אין נזירה בכל מקום אלא פרישה, אף כאן שפירש מן היין:

להזיר לה'. להבדיל עצמו מן היין לשם שמים:

מיין ושכר. כתרגומו מחמר חדת ועתיק, שהיין משכר כשהוא ישן:

וכל משרת. לשון צביעה במים או בכל משקה, ובלשון משנה יש הרבה, אין שורין דיו וסממנים, נזיר ששרה פתו ביין:

חרצנים. הם הגרעינין:

זג. הם הקליפות שמבחוץ, שהחרצנים בתוכן כענבל בזוג (נזיר לד:):

קדש יהיה. השער שלו, לגדל הפרע של שער ראשו (ספרי כה.):

פרע. נקוד פתח קטן (סגול) לפי שהוא דבוק לשער ראשו, פרע של שער ופירוש של פרע גידול של שער, וכן את ראשו לא יפרע (ויקרא כא, י.), ואין קרוי פרע פחות מל' יום:

כל ימי נזרו קדש הוא. זו קדושת הגוף מלהטמא למתים:

פתע. זה אונס:

פתאם. זה שוגג, ויש אומרים פתע פתאום דבר אחד הוא, מקרה של פתאום:

וכי ימות מת עליו. באהל שהוא בו:

ביום טהרתו. ביום הזייתו, או אינו אלא בשמיני שהוא טהור לגמרי, תלמוד לומר ביום השביעי, אי ביום השביעי יכול אפילו לא הזה, תלמוד לומר ביום טהרתו:

וביום השמיני יביא שתי תורים. להוציא את השביעי, או אינו אלא להוציא את התשיעי, קבע זמן, לקרבין וקבע זמן למקריבין, מה קרבין הכשיר שמיני ומשמיני והלאה, אף מקריבין שמיני ומשמיני והלאה:

מאשר חטא על הנפש. שלא נזהר מטומאת המת, רבי אלעזר הקפר אומר, שציער עצמו מן היין:

וקדש את ראשו. לחזור ולהתחיל מנין נזירותו:

והזיר לה' את ימי נזרו. יחזור וימנה נזירותו כבתחלה:

והימים הראשונים יפלו. לא יעלו מן המנין:

יביא אותו. יביא את עצמו, וזה אחד משלשה אתים שהיה רבי ישמעאל דורש כן. כיוצא בו והשיאו אותם עון אשמה, (ויקרא כב, טז.) את עצמם. כיוצא בו ויקבור אותו בגי (דברים לד, ו.), הוא קבר את עצמו:

ומנחתם ונסכיהם. של עולה ושלמים, לפי שהיו בכלל ויצאו לידון בדבר חדש שיטעינו לחם, החזירן לכללן שיטעינו נסכים, כדין עולה ושלמים:

חלות בלולות, ורקיקי מצות. עשר מכל מין (מנחות עח.):

זבח שלמים לה' על סל המצות. ישחט את השלמים על מנת לקדש את הלחם:

את מנחתו ואת נסכו. של איל:

וגלח הנזיר פתח אהל מועד. יכול יגלח בעזרה, הרי זה דרך בזיון, אלא וגלח הנזיר לאחר שחיטת השלמים, שכתוב בהן ושחטו פתח אהל מועד (ויקרא ג, ב. ספרי לה.):

אשר תחת זבח השלמים. תחת הדוד שהוא מבשלן בו, לפי ששלמי נזיר היו מתבשלין בעזרה, שצריך ליטול הכהן הזרוע אחר שנתבשל ולהניף לפני ה':

הזרע בשלה. לאחר שנתבשלה:

קדש הוא לכהן. החלה והרקיק והזרוע, תרומה הן לכהן:

על חזה התנופה. מלבד חזה ושוק הראוים לו מכל שלמים, מוסף על שלמי נזיר הזרוע הזה. לפי שהיו שלמי נזיר בכלל, ויצאו לידון בדבר החדש להפרשת זרוע, הוצרך להחזירן לכללן לידון אף בחזה ושוק:

מלבד אשר תשיג ידו. שאם אמר הריני נזיר על מנת לגלח על ק' עולות ועל ק' שלמים:

כפי נדרו אשר ידור כן יעשה. מוסף על תורת נזרו. על תורת הנזיר מוסף ולא יחסר. שאם אמר הריני נזיר חמש נזירות על מנת לגלח על ג' בהמות הללו, אין אני קורא בו כאשר ידור כן יעשה:

אמור להם. כמו זכור שמור בלע"ז דישנ"ט:

אמור להם. שיהיו כולם שומעים (ספרי לט.):

אמור. מלא, לא תברכם בחפזון ובבהלות, אלא בכוונה ובלב שלם (במ"ר יא, ד.):

יברכך. שיתברכו נכסיך:

וישמרך. שלא יבואו עליך שודדים ליטול ממונך, שהנותן מתנה לעבדו אינו יכול לשמרו מכל אדם, וכיון שבאים לסטים עליו ונוטלין אותה ממנו מה הנאה יש לו במתנה זו, אבל הקב"ה הוא הנותן הוא השומר. והרבה מדרשים דרשו בו בספרי:

יאר ה' פניו אליך. יראה לך פנים שוחקות, פנים צהובות. ויחנך. יתן לך חן (ספרי מא.):

ישא ה' פניו אליך. יכבוש כעסו:

ושמו את שמי. יברכום בשם המפורש (ספרי מג.):

ואני אברכם. לישראל, ואסכים עם הכהנים. דבר אחר, ואני אברכם, לכהנים: