הלכות נערה בתולה
הלכות נערה בתולה. יש בכללן חמש מצוות -- שלוש מצוות עשה, ושתי מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) לקנוס המפתה; (ב) שיישא האונס אנוסתו; (ג) שלא יגרש האונס; (ד) שתשב אשת מוציא שם רע תחת בעלה לעולם; (ה) שלא יגרש מוציא שם רע את אשתו. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
הלכות נערה בתולה פרק א
א) מי שפיתה בתולה, קונסין אותו משקל חמישים סלעים של כסף מזוקק -- וזה הוא הנקרא קנס; וכן אם אנס אותה. וקנס זה, מצות עשה של תורה, שנאמר "ונתן האיש השוכב עימה לאבי הנערה, חמישים כסף" (דברים כב,כט). [ב] ואיזה הוא מפתה ואיזה הוא אונס -- מפתה, לרצונה; ואונס, שבא עליה בעל כורהה.
ב) כל הנבעלת בשדה -- הרי זו בחזקת אנוסה, ודנין בו דין אונס: עד שיעידו העדים שברצונה נבעלה. וכל הנבעלת בעיר -- הרי זו בחזקת מפותה, מפני שלא זעקה: עד שיעידו עדים שהיא אנוסה; כגון ששלף חרב ואמר לה, אם תזעקי אהרוג אותך.
ג) המפותה שלא רצת להינשא למפתה, או שלא רצה אביה ליתנה לו, או שלא רצה הוא לכנוס -- הרי זה נותן קנסה, והולך; ואין כופין אותו לכנוס. ואם רצו וכנסה -- אינו משלם קנס, אלא כותב לה כתובה כשאר הבתולות.
ד) אבל האנוסה שלא רצת היא, או אביה, להינשא לאונס -- הרשות בידם, ונותן קנס. רצת היא ואביה, ולא רצה הוא -- כופין אותו, וכונס ונותן קנס, שנאמר "ולו תהיה לאישה" (דברים כב,כט), הרי זו מצות עשה: אפילו היא חיגרת או סומה או מצורעת, כופין אותו לכנוס. ואינו מוציא לרצונו לעולם, שנאמר "לא יוכל שלחה כל ימיו" (דברים כב,כט) -- הרי זו מצות לא תעשה. [ד] ואין לה כתובה -- שלא תיקנו חכמים כתובה לאישה אלא כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, וזה אינו יכול להוציא.
ה) הייתה אנוסה זו אסורה עליו, אפילו מחייבי עשה, ואפילו שנייה -- הרי זה לא יישאנה; וכן אם נמצא בה דבר זימה אחר שכנסה -- הרי זה יגרשנה, שנאמר "ולו תהיה לאישה" (דברים כב,כט), אישה הראויה לו. [ו] כוהן גדול שאנס בתולה, או שפיתה אותה -- הרי זה לא יכנוס, מפני שהוא מצווה לישא את הבתולה, ובשעה שיישא זו, אינה בתולה; ואם כנס, יוציא בגט.
ו) [ז] אף על פי שנאמר באונס "לא יוכל שלחה" (דברים כב,כט), כיון שקדמו עשה, שנאמר "ולו תהיה לאישה" (שם) -- הרי נתקו לעשה; ונמצאת זו מצות לא תעשה שניתקה לעשה, שאין לוקין עליה, אלא אם לא קיים עשה שבה, כמו שיתבאר בהלכות סנהדרין.
ז) לפיכך אונס שעבר וגירש -- כופין אותו להחזיר, ואינו לוקה; מתה גרושתו קודם שיחזירנה, או שנתקדשה לאחר, או שהיה כוהן שאסור בגרושה -- הרי זה לוקה: שהרי עבר על לא תעשה, ואינו יכול לקיים עשה שבה.
ח) אין האונס או המפתה חייב בקנס, עד שיבוא עליה כדרכה, ובעדים; ואינו צריך התראה. ומאימתיי יהיה לבת קנס, מאחר שלוש שנים גמורות עד שתבגור: נבעלה בתוך שלוש שנים, אין ביאתה ביאה; בא עליה משבגרה, אין לה קנס, שנאמר "נערה בתולה" (דברים כב,כח), לא הבוגרת. [ט] ואחת שיש לה אב, או שאין לה אב -- יש לה קנס.
ט) ואלו שאין להן קנס -- הבוגרת, והממאנת, והאיילונית, והשוטה, והחירשת, ומי שיצא עליה שם רע בילדותה ובאו שניים והעידו שתבעה אותן לזנות עימה, והמתגרשת מן הנישואין ועדיין היא נערה בתולה. אבל המתגרשת מן האירוסין -- אם נאנסה, יש לה קנס; ואם נתפתתה, אין לה קנס.
י) הגיורת, והשבויה, והמשוחררת -- אם נתגיירה ונפדית ונשתחררה והיא בת שלוש שנים או פחות, יש לה קנס; ואם הייתה בת שלוש שנים ויום אחד כשנתגיירה או כשנפדית או כשנשתחררה, אין לה קנס: הואיל וביאתן ביאה, הרי הן כבעולות.
יא) הייתה בתולה זו אסורה על האונס, או המפתה -- אם הייתה מחייבי כרתות, כגון אחותו ודודתו והנידה וכיוצא בהן, או שהייתה מחייבי לאוין -- אם התרו בו, הרי זה לוקה ואינו משלם קנס: שאין אדם לוקה ומשלם. ואם לא הייתה שם התראה -- הואיל ואינו חייב מלקות, הרי זה משלם קנס.
יב) הייתה מחייבי עשה, או שנייה וכיוצא בה שאסורה מדברי סופרים -- בין התרו בו בין לא התרו בו, חייב בקנס: שאין כאן מלקות. [יג] הייתה מחייבי מיתת בית דין, כגון בתו ואשת בנו וכיוצא בהן -- בין התרו בו בין לא התרו בו, פטור מן הקנס, שנאמר "ולא יהיה אסון, ענוש ייענש" (שמות כא,כב): הא אם היה שם אסון, אין שם עונש; ואף על פי שהריגת האישה בשגגה, שהרי לא נתכוונו לה, שנאמר "כי יינצו אנשים ונגפו אישה הרה" (שם) -- הא למדת שלא חלק באסון בין שוגג למזיד, לפוטרו מן התשלומין.
יג) והרי הוא אומר "מכה נפש בהמה, ישלמנה... ומכה אדם, יומת" (ויקרא כד,יח; ויקרא כד,כא) -- מה מכה נפש בהמה, לא חלק בו בין שוגג למזיד לחייבו בתשלומין; אף מכה נפש אדם, לא חלק בו בין שוגג למזיד לפוטרו מן התשלומין. [יד] והוא הדין לכל עבירה שיש בה מיתת בית דין, שאין בה תשלומין.
יד) [טו] בא עליה, ומתה -- הרי זה פטור מן הקנס, שנאמר "ונתן האיש השוכב עימה לאבי הנערה" (דברים כב,כט), לא לאבי המתה: והוא, שתמות קודם שתעמוד בדין.
הלכות נערה בתולה פרק ב
א) חמישים כסף של קנס, הם דמי הנאת שכיבה בלבד. וחייב המפתה ליתן בושת ופגם, יתר על הקנס הקצוב בתורה; יתר עליו האונס, שהוא נותן את הצער: שהנבעלת ברצונה, אין לה צער; ואנוסה, יש לה צער -- וכן הוא אומר באנוסה "תחת אשר עינה" (דברים כב,כט). [ב] נמצא המפתה משלם שלושה דברים -- קנס, ובושת, ופגם; והאונס, ארבעה -- קנס, ובושת, ופגם, וצער.
ב) [ג] קנס, שווה בכול -- אחד הבא על בת כוהן גדול, ואחד הבא על בת גר או ממזרת, קנסה חמישים כסף; אבל הבושת והפגם והצער -- אינן שווין בכול, וצריכין שומה.
ג) [ד] כיצד שמין הבושת, הכול לפי המבייש והמתבייש -- שאינו דומה המבייש נערה חשובה וממשפחה מיוחסה, למבייש קטנה ענייה בזויה; ואינו דומה המתבייש מאדם חשוב וגדול, למי שמביישו אחד מן הנבלים וקל מן הקלים. [ה] ולפי זה, רואין הדיינין מעלתה ומעלתו; ושמין כמה ממון ראוי לאביה ולמשפחתה ליתן ולא יארע להן דבר זה מאדם זה, וכמוהו חייב לשלם.
ד) [ו] פגם, לפי יופייה -- רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת בשוק, כמה היא שווה בעולה וכמה הייתה שווה בתולה, כשאדם רוצה לקנות שפחה בתולה ליתנה לעבדו, שהוא רוצה בהניתו וטובתו; ורואין כמה פחתה, וישלם.
ה) צער, לפי קטנותה, ובניין גופה, ולפי שניו וגופו -- אומדין כמה האב רוצה ליתן ולא תצטער זו מזה, וייתן.
ו) [ז] המפתה -- נותן בושת ופגם, מיד; ואינו נותן את הקנס, אלא אם כן לא נשאה, שנאמר "ואם מאן ימאן אביה, לתיתה לו -- כסף ישקול, כמוהר הבתולות" (שמות כב,טז). אבל האונס -- נותן הארבעה דברים מיד, וכונס; לפיכך כשתרצה להתגרש, או אם מת -- אין לה כלום.
ז) [ח] באו עליה שניים, אחד כדרכה ואחד שלא כדרכה -- זה שבא עליה שלא כדרכה -- אם הוא ראשון, חייב בבושת ופגם; ואם הוא אחרון, חייב בבושת בלבד, שכבר נפגמה. וזה שבא עליה כדרכה -- בין ראשון בין אחרון, חייב בקנס ובשאר הדברים; אבל אין בושת ופגם של בת שלא נבעלה כלל, כבושת ופגם זו שנבעלה שלא כדרכה.
ח) [ט] כבר הודענו הבנות שאין להן קנס, ועשר הן -- הבוגרת, והממאנת, והמתגרשת, והאיילונית, והשוטה, והחירשת, והגיורת, והשבויה, והמשוחררת, והיוצא עליה שם רע; ושאר הבנות, יש להן קנס.
ט) [י] כל בת שיש לה קנס -- יש לה בושת ופגם; ואם הייתה אנוסה, צער. וכל בת שאין לה קנס -- כך אין לה לא בושת ולא פגם, אם נתפתתה; וכן אם נאנסה, חוץ מבוגרת וממאנת ושוטה וחירשת. [יא] כיצד, האונס את הבוגרת ואת הממאנת -- אף על פי שאין להן קנס, יש להן בושת ופגם וצער; והאונס שוטה או חירשת -- משלם צער בלבד. אבל המפתה את כולן, פטור מכלום.
י) [יב] אין אדם משלם קנס בכל מקום, בהודאת פיו -- אלא על פי עדים. לפיכך האומר, אנסתי או פיתיתי בתו של פלוני, אינו משלם קנס; אבל משלם בושת ופגם, בהודאת פיו. וכן בת שתבעה איש בדין ואמרה לו, אנסת או פיתית אותי, והוא אומר, לא היו דברים מעולם -- הרי זה נשבע שבועת הסת: שאילו הודה, היה משלם לה בושת ופגם וצער על פי עצמו.
יא) [יג] אמרה לו, אנסת אותי, והוא אומר, לא כי אלא פיתיתי -- הרי זה נשבע שבועת התורה על דמי הצער, ומשלם בושת ופגם: שהרי הודה במקצת הטענה, כמו שיתבאר במקומו.
יב) [יד] שלושה דברים של מפתה, וארבעה של אונס -- הרי הן של אב, שכל שבח נעורים לאב; ואם אין לה אב, הרי הן של עצמה. [טו] מפותה או אנוסה שלא תבעה עד שבגרה, או עד שנישאת, או עד שמת האב -- הרי הארבעה דברים או השלושה, שלה. עמדה בדין ותבעה אותו, ואחר כך בגרה, או נישאת -- הרי הן של אב; ואם מת האב אחר עמידתה בדין -- הרי הן של אחים, שהן יורשי האב: מעת שעמדה בדין, זכה בהן האב.
יג) [טז] הבת שנתארסה ונתגרשה, קנסה לבדו לעצמה; נאנסה או נתפתתה ואחר כך נתקדשה לאחר, קנסה ושאר הדברים לאביה -- שאין האירוסין מוציאין מרשות האב.
יד) [יז] אני אומר, שזה שנאמר בתורה "אל תחלל את בתך, להזנותה" (ויקרא יט,כט) -- שלא יאמר האב, הואיל ולא חייבה תורה מפתה ואונס אלא שייתן ממון לאב, הריני שוכר בתי הבתולה לזה לבוא עליה בכל ממון שארצה; או אניח זה לבוא עליה בחינם, שיש לאדם למחול וליתן ממונו לכל מי שירצה: לכך נאמר "אל תחלל את בתך, להזנותה".
טו) שזה שחייבה תורה לאונס ולמפתה ממון, לא מלקות -- בשאירע הדבר מקרה, שלא מדעת אביה ולא הכינה עצמה לכך, שדבר זה אינו הווה תמיד, ואינו מצוי; אבל אם הניח זה בתו הבתולה מוכנת לכל מי שיבוא עליה, גורם שתימלא הארץ זימה, ונמצא האב נושא בתו והאח נושא אחותו, שאם תתעבר ותלד לא ייוודע בן מי הוא.
טז) והמכין בתו לכך, הרי היא קדשה. ולוקה הבועל והנבעלת, משום "לא תהיה קדשה" (דברים כג,יח); ואין קונסין אותו, שלא חייבה תורה קנס אלא לאונס ומפתה. אבל זו שהכינה עצמה לכך, בין מדעתה בין מדעת אביה -- הרי זו קדשה; ואיסור קדשה אחד הוא, בין בבתולה בין בבעולה. לפיכך אמרו חכמים שהיוצא עליה שם רע בילדותה, אין לה קנס, כמו שביארנו -- שהרי זו בחזקת שהפקירה עצמה לדבר זה, ברצונה.
הלכות נערה בתולה פרק ג
א) המוציא שם רע על בת ישראל, ונמצא הדבר שקר -- לוקה, שנאמר "וייסרו, אותו" (דברים כב,יח); ואזהרה שלו, מ"לא תלך רכיל בעמך" (ויקרא יט,טז). ונותן לאביה, משקל מאה סלעים כסף מזוקק; ואם הייתה יתומה, הרי הן של עצמה. [ב] והמוציא שם רע על הקטנה, או על הבוגרת -- פטור מן הקנס, ומן המלקות; ואינו חייב עד שיוציא על הנערה, שנאמר "והוציאו את בתולי הנערה" (דברים כב,טו), נערה מלא דיבר הכתוב.
ב) [ג] אין דנין דין זה אלא בפני הבית, ובבית דין של עשרים ושלושה -- מפני שיש בדין מוציא שם רע דיני נפשות: שאם נמצא הדבר כמו שאמר, הרי זו נהרגת. אבל האונס והמפתה, דנין בהן בכל זמן בשלושה, כמו שיתבאר בהלכות סנהדרין.
ג) [ד] ומצות עשה של תורה, שתשב אשת מוציא שם רע תחתיו לעולם, שנאמר "ולו תהיה לאישה" (דברים כב,יט), אפילו עיוורת או מוכת שחין. ואם גירשה -- עבר על לא תעשה, שנאמר "לא יוכל לשלחה כל ימיו" (שם). וכופין אותו ומחזיר, ואינו לוקה, כמו שביארנו באונס; ואם קדם אחר וקידשה, או שמתה, או שהיה כוהן שאסור בגרושה -- לוקה על גירושיה.
ד) [ה] נמצא בה דבר זימה, או שנמצאת אסורה עליו מחייבי לאוין, או מחייבי עשה, ואפילו שנייה -- הרי זה יגרשנה בגט, שנאמר "ולו תהיה לאישה" (דברים כב,יט), אישה הראויה לו. ולמה לא יבוא עשה וידחה את לא תעשה, בין במוציא שם רע בין באונס, ויישא זו האסורה לו -- שהרי אפשר שלא תרצה היא לישב, ונמצא עשה ולא תעשה קיימין.
ה) [ו] כיצד הוצאת שם רע, הוא שיבוא לבית דין ויאמר, נערה זו בעלתי אותה ולא מצאתי לה בתולים, וכשביקשתי על הדבר, נודע לי שזינתה תחתיי אחר שאירסתיה, ואלו הן עדיי שזינתה בפניהם; ובית דין שומעין דברי העדים, וחוקרין עדותן: אם נמצא הדבר אמת, נסקלת; ואם הביא האב עדים והזימו העדים שהביא הבעל, ונמצא שהעידו שקר -- ייסקלו, וילקה הוא, וייתן מאה סלע.
ו) ועל זה נאמר "ואלה בתולי בתי" (דברים כב,יז), אלו העדים שיזימו עדי הבעל. חזר הבעל והביא עדים אחרים, והזים עדי האב -- הרי הנערה ועדי אביה נסקלין; ועל זה נאמר "ואם אמת היה, הדבר הזה" (דברים כב,כ), מפי השמועה למדו שפרשה זו, יש בה עדים וזוממין וזוממי זוממין.
ז) הוציא עליה שם רע, והיא בוגרת -- אף על פי שהביא עדים שזינת תחתיו כשהייתה נערה, הרי זה פטור מן המלקות ומן הקנס; ואם נמצא הדבר אמת, הרי זו תיסקל, אף על פי שהיא בוגרת, הואיל ובעת שזינתה נערה הייתה.
ח) כל נערה שאין לה קנס, אם נאנסה או נתפתתה, כך המוציא עליה שם רע, פטור מן המלקות ומן התשלומין; וכן הנוכרית שנתגיירה והשפחה שנשתחררה, פחותה מבת שלוש שנים, אפילו הייתה הורתה שלא בקדושה, ולידתה בקדושה -- המוציא עליה שם רע, פטור מן הקנס ומן המלקות, שנאמר "כי הוציא שם רע על בתולת ישראל" (דברים כב,יט), עד שתהיה הורתה ולידתה בקדושה.
ט) קידש נערה וגירשה, וחזר וקידשה והוציא עליה שם רע, והביא עדים שזינתה תחתיו בקידושין הראשונים, ונמצאו זוממין -- הרי זה פטור. וכן אם הייתה יבמתו שכנסה, והוציא עליה שם רע, והביא עדים שזינתה תחת קידושי אחיו, ונמצאו זוממין -- הרי זה פטור מן המלקות ומן התשלומין. וכל הפטור -- אם רצה לגרש, יגרש.
י) אינו חייב עד שיבעול אותה כדרכה, ויוציא שם רע כדרכה. בעלה שלא כדרכה, ואמר, לא מצאתיה בתולה -- פטור; ומכין אותו מכת מרדות. [יא] וכן אם אמר, לא מצאתיה בתולה, ולא אמר, שזינתה תחתיי, או שאמר, זינתה תחתיי, ולא הביא עדים אלא באו מאליהן -- הרי זה פטור, אף על פי שהעדים נהרגין אם הוזמו.
יא) [יב] זה שנאמר בתורה "ופרשו השמלה" (דברים כב,יז) -- לשון כבוד, שנושאין ונותנין בסתרי הדבר; וכן זה שיאמר האב "ואלה בתולי בתי" (שם) -- הם זוממי עדי הבעל. וזה שנאמר "ואם אמת היה, הדבר" (דברים כב,כ) -- תיהרג בשזינת אחר האירוסין בעדים, שנאמר "לזנות בית אביה" (דברים כב,כא); אבל קודם האירוסין, כבר דנה תורה בה שהיא פטורה מכלום, ובועלה חייב בתשלומי ממון בלבד, בין פיתה בין אנס.