הלכות ביכורים פרק יב
א) מצות עשה לפדות כל אדם מישראל, פטר חמור בשה; ואם לא רצה לפדותו, מצות עשה לעורפו: שנאמר "ופטר חמור, תפדה בשה, ואם לא תפדה, וערפתו" (שמות לד,כ). ושתי מצוות אלו נוהגות בכל מקום, ובכל זמן; ומצות פדייה קודמת למצות עריפה.
ב) השה שפודין בו, נותנו לכוהן, שנאמר "כל פטר רחם... [ג] ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה" (במדבר יח,טו). בהמה טמאה האמורה כאן, היא החמור בלבד.
ג) [ד] פטר חמור אסור בהנאה, עד שייפדה; ואם מכרו קודם פדיון, דמיו אסורים. ואם מת קודם פדיון, או שערפו -- ייקבר: מפני שהוא אסור בהנאה אף לאחר עריפה, הואיל ולא נפדה.
ד) לפיכך אם לא פדהו, ונתן פטר החמור בעצמו לכוהן -- אסור לכוהן להשתמש בו, עד שיפדהו בשה; וייקח השה לעצמו, או יערוף אותו וייקבר. והכוהנים חשודים על דבר זה; לפיכך אסור לישראל ליתן פטר חמור לכוהן, אלא אם כן פדהו הכוהן בפניו.
ה) הפריש פדיון פטר חמור, ומת השה קודם שייתננו לכוהן -- אינו חייב באחריותו; וייתן הנבילה לכוהן, ליהנות בה. מת פטר החמור אחר שפדהו, ייתן הטלה לכוהן; ומותר בהניתו, שכבר נפדה.
ו) מאימתיי יתחייב לפדותו, משייוולד ועד שלושים יום. ומאחר שלושים יום -- אם רצה לעורפו, עורפו; אם רצה לפדותו, פודה: ואין כאן אלא עיכוב מצוה בלבד.
ז) לא רצה לפדותו, עורפו בקופיס מאחוריו, שנאמר "ואם לא תפדה, וערפתו" (שמות לד,כ). ואין ממיתין אותו לא במקל, ולא בקנה, ולא בקורדום, ולא במגירה -- אלא בקופיס; ולא יכניסנו לחדר, וינעול הדלת בפניו עד שימות: שנאמר "וערפתו".
ח) אין פודין לא בעגל, ולא בחיה, ולא בשה שחוט, ולא בטריפה, ולא בכלאיים, ולא בכוי -- שנאמר "תפדה בשה" (שמות לד,כ); ואין קרוי שה, אלא כבשים ועיזים חיים בלבד. [ט] אין פודין בשה הדומה למין אחר; ואם פדה, פדוי. ופודין בבן פקועה; ואין פודין בפסולי המוקדשין, שהרי נאמר בהן "כצבי וכאייל" (דברים יב,טו; דברים טו,כב), מה צבי ואייל אין פודין בו, אף הן אין פודין בהן.
ט) [י] פודין בשה -- בין זכרים בין נקבות, בין תמימים בין בעלי מומין, בין קטנים בין גדולים. [יא] שה שלקחו מדמי שביעית, אין פודין בו את הודאי; אבל פודין בו את הספק.
י) אם אין לו שה לפדותו -- פודהו בשווייו, ונותן דמיו לכוהן: לא אמרה תורה שה להחמיר עליו, אלא להקל עליו -- שאם היה לו פטר חמור ששווה עשר סלעים, יש לו לפדותו בשה שווה דינר; ולא יהיה זה חמור מן ההקדש, שנפדה בכסף.
יא) [יב] במה דברים אמורים, בשהיו דמי פטר חמור משלושה זוזים ולמעלה; אבל אם היו דמיו פחות משלושה זוזים, אין פודין אותו אלא בשה או בשלושה זוזים. ועין יפה, לא יפחות מסלע; ועין רעה, בחצי סלע; ובינונית, בשלושה זוזים. [יג] והפודה פטר חמור של חברו -- הרי זה פדוי, והחמור לבעליו.
יב) [יד] כוהנים ולויים פטורין מפטר חמור, שנאמר "בכור האדם, ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה" (במדבר יח,טו): כל שישנו בבכור אדם, ישנו בבכור בהמה טמאה; והפטור מבכור אדם, פטור מבכור בהמה טמאה.
יג) [טו] הלוקח עובר חמורו של נוכרי, או המוכר עובר חמורו לנוכרי -- אף על פי שאינו רשאי, הרי זה פטור מן הבכורה; ואין קונסין אותו על דבר זה. היה נוכרי שותף באם או בבכור, אפילו לא היה לו אלא אחד מאלף בו -- הרי זה פטור. היה לו בו או באימו אבר אחד, כגון ידו או רגלו אפילו אוזנו -- כל שאילו ייחתך יהיה בעל מום, הרי זה פטור מן הבכורה; ואם כשייחתך חלק הנוכרי לא יהיה בעל מום למזבח, הרי זה חייב.
יד) וכן המקבל חמור מן הגוי להיות מיטפל בה, והוולד ביניהם, או נוכרי שקיבל מישראל -- הכול פטור מן הבכורה, שנאמר "פטר כל רחם בבני ישראל, באדם ובבהמה" (שמות יג,ב), עד שיהיה הכול בישראל.
טו) [טז] גר שנתגייר, ואין ידוע אם עד שלא נתגייר ילדה חמורו או אחר שנתגייר -- הרי זה חייב לערוף או לפדות; ואם פדה בשה, השה של גר -- שהמוציא מחברו עליו הראיה.
טז) [יז] גוי שהפריש פטר חמור, מודיעין אותו שאינו חייב; והרי הוא מותר בגיזה, ועבודה.
יז) [יח] פרה שילדה כמין חמור, או חמור שילדה כמין סוס -- פטור, שנאמר "ופטר חמור, תפדה בשה" (שמות לד,כ) ו"פטר חמור" (שמות יג,יג), שני פעמים: עד שיהיה היולד חמור והנולד חמור. ואם יש בו מקצת סימני חמור, חייב בבכורה.
יח) [יט] חמורו שלא ביכרה, וילדה שני זכרים -- נותן טלה לכוהן. ילדה זכר ונקבה -- מפריש טלה אחד כדי להפקיע קדושה ממנו עד שיהיה מותר בהניה, שמא הזכר נולד תחילה; וטלה זה שהפריש לבעלים, ואינו לכוהן -- שהמוציא מחברו עליו הראיה.
יט) [כ] שתי חמוריו שלא ביכרו, וילדו שני זכרים -- נותן שני טלאים לכוהן; זכר ונקבה, או שני זכרים ונקבה -- נותן טלה אחד לכוהן.
כ) [כא] ילדו שתי נקבות וזכר, או שני זכרים ושתי נקבות -- אין כאן לכוהן כלום. ואינו צריך להפריש טלה לעצמו, לפי שיש כאן ספקות הרבה -- שמא האחת ילדה זכר והשנייה ילדה שתי נקבות, או שמא זו ילדה נקבה והאחרת זכר ואחריו נקבה, או נקבה ואחריה זכר; וכן ספקות הרבה יש בשני זכרים ושתי נקבות.
כא) אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה, וילדו שני זכרים ונתערבו -- נותן טלה אחד לכוהן; זכר ונקבה, מפריש טלה אחד לעצמו ואינו לכוהן -- מפני שהוא ספק, והמוציא מחברו עליו הראיה. [כב] וכן הלוקח חמור מן הנוכרי, ואין ידוע אם ביכרה או לא ביכרה, וילדה זכר -- פודה אותו בשה, והוא לבעלים: מפני שהוא ספק.
כב) [כג] מי שהיו לו עשרה טלאים, כל אחד מהן הפרישו על ספק פטר חמור -- הרי כולן חולין לכל דבר, ומתעשרין כשאר הבהמה; ומפריש אחד מהן מעשר, והשאר שלו כשהיו.
כג) [כד] ישראל שהיו לו עשרה פטרי חמורים ודאין בתוך ביתו, שנפלו לו מבית אבי אימו כוהן, ואותו אבי אימו הכוהן נפלו לו מבית אבי אימו ישראל -- הרי זה מפריש עליהם עשרה שיין, והם שלו; וחייבין במעשר.