בעיי העברים. לא ידעתי למה נקרא שמם עיים, ועי לשון חורבה הוא, דבר הטאוט במטאטא, והעי״ן בו יסוד לבדה, והוא מלשון יעים ויעה ברד (ישעיה כח, יז.):

העברים. דרך מעבר העוברים שם את הר נבו אל ארץ כנען, שהוא מפסיק בין ארץ מואב לארץ אמורי:

על פני מואב ממזרח השמש. במזרחה של ארץ מואב:

מגבול האמורי. תחום סוף מצר שלהם, וכן גבול מואב (דברים ב, יח.), לשון קצה וסוף:

מעבר ארנון. הקיפו ארץ מואב כל דרומה ומזרחה, עד שבאו מעבר השני לארנון, בתוך ארץ האמורי בצפונה של ארץ מואב:

היוצא מגבול האמורי. רצועה יוצאה מגבול האמורי והיא של אמוריים, ונכנסת לגבול מואב עד ארנון שהוא גבול מואב, ושם חנו ישראל ולא באו לגבול מואב, (כי ארנון גבול מואב והם לא נתנו להם רשות לעבור בארצם, ואף על פי שלא פירשה משה, פירשה יפתח), כמו שאמר יפתח וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה (שופטים יא, יז.), ומשה רמזה כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער (דברים ב, כט.), מה אלו לא נתנום לעבור בתוך ארצם אלא הקיפום סביב, אף מואב כן:

על כן יאמר. על חניה זו ונסים שנעשו בה, יאמר בספר מלחמות ה׳, כשמספרים נסים שנעשו לאבותינו יספרו את והב וגו׳:

את והב. כמו את יהב, כמו שיאמר מן יעד ועד, כן יאמר מן יהב והב, והוי״ו יסוד הוא, כלומר את אשר יהב להם והרבה נסים בים סוף:

ואת הנחלים ארנון. כשם שמספרים בנסי ים סוף, כך יש לספר בנסי נחלי ארנון, שאף כאן נעשו נסים גדולים. ומה הם הנסים:

ואשד הנחלים. תרגום של שפך אשד, שפך הנחלים, שנשפך שם דם אמוריים שהיו נחבאים שם, לפי שהיו ההרים גבוהים והנחל עמוק וקצר, וההרים סמוכים זה לזה, אדם עומד על ההר מזה ומדבר עם חבירו בהר מזה, והדרך עובר בתוך הנחל, אמרו אמוריים, כשיכנסו ישראל (לארץ) לתוך הנחל לעבור, נצא מן המערות בהרים שלמעלה מהם, ונהרגם בחצים ואבני בליסטראות, והיו אותן הנקעים בהר של צד מואב, ובהר של צד אמוריים היו כנגד אותן נקעים כמין קרנות ושדים בולטין לחוץ, כיון שבאו ישראל לעבור, נזדעזע ההר של ארץ ישראל כשפחה היוצאת להקביל פני גבירתה, ונתקרב לצד הר של מואב, ונכנסו אותן השדים לתוך אותן נקעים והרגום. וזהו אשר נטה לשבת ער, שההר נטה ממקומו ונתקרב לצד גבול מואב ונדבק בו, וזהו ונשען לגבול מואב. (בס״א אינו). (ועברו ישראל על ההרים ולא ידעו הנסים האלו אלא על ידי הבאר שנכנס לשם):

ומשם בארה. משם בא האשד אל הבאר. כיצד, אמר הקב״ה מי מודיע לבני הנסים הללו המשל אומר נתת פת לתינוק הודיע לאמו, לאחר שעברו חזרו ההרים למקומם, והבאר ירדה לתוך הנחל והעלתה משם דם ההרוגים וזרועות ואיברים, ומוליכתן סביב המחנה, וישראל ראו ואמרו שירה:

עלי באר. מתוך הנחל, והעלי מה שאת מעלה, ומנין שהבאר הודיעה להם, שנאמר ומשם בארה, וכי משם היתה והלא מתחלת ארבעים שנה היתה עמהם, אלא שירדה לפרסם את הנסים (במ״ר יט, כה.), וכן אז ישיר ישראל, השירה הזאת נאמרה בסוף ארבעים, והבאר נתנה להם מתחלת ארבעים, מה ראה להכתב כאן, אלא הענין הזה נדרש למעלה הימנו:

באר חפרוה. זאת היא הבאר אשר חפרוה שרים, משה ואהרן:

במשענותם. במטה:

וממדבר. נתנה להם:

וממתנה נחליאל. כתרגומו:

ומבמות הגיא אשר בשדה מואב. כי שם מת משה ושם בטלה הבאר. דבר אחר, כרוה נדיבי העם, כל נשיא ונשיא כשהיו חונים, נוטל מקלו ומושך אצל דגלו ומחנהו, ומי הבאר נמשכין דרך אותו סימן ובאין לפני חניית כל שבט ושבט:

במחקק. על פי משה שנקרא מחוקק, שנאמר כי שם חלקת מחוקק ספון (דברים לג, כא.). ולמה לא נזכר משה בשירה זו, לפי שלקה על ידי הבאר, וכיון שלא נזכר שמו של משה לא נזכר שמו של הקב״ה, משל למלך שהיו מזמנין אותו לסעודה, אמר אם אוהבי שם אני שם ואם לאו איני הולך:

ראש הפסגה. כתרגומו ריש רמתא:

פסגה. לשון גובה, וכן פסגו ארמנותיה (תהלים מח, יד.), הגביהו ארמנותיה:

ונשקפה. אותה הפסגה, על פני המקום ששמו ישימון, והוא לשון מדבר שהוא שמם. דבר אחר ונשקפה הבאר על פני הישימון, שנגנזה בימה של טבריא, והעומד על הישימון מביט ורואה כמין כברה בים, והיא הבאר. כך דרש רבי תנחומא (תנחומא כא.):