וישלח ישראל מלאכים. ובמקום אחר תולה השליחות במשה, שנאמר ואשלח מלאכים ממדבר קדמות (דברים ב, כו.), וכן וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום (במדבר כ, יד.), וביפתח הוא אומר וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום וגו׳ (שופטים יא, יז.), הכתובים הללו צריכים זה לזה, זה נועל וזה פותח, שמשה הוא ישראל וישראל הם משה, לומר לך שנשיא הדור הוא ככל הדור, כי הנשיא הוא הכל:

אעברה בארצך. אף על פי שלא נצטוו לפתוח להם בשלום, בקשו מהם שלום:

ולא נתן סיחון וגו׳. לפי שכל מלכי כנען היו מעלין לו מס, שהיה שומרם שלא יעברו עליהם גייסות, כיון שאמרו לו ישראל אעברה בארצך, אמר להם, כל עצמי איני יושב כאן אלא לשמרם מפניכם, ואתם אומרים כך:

ויצא לקראת ישראל. אילו היתה חשבון מלאה יתושין אין כל בריה יכולה לכבשה, ואם היה סיחון בכפר חלש אין כל אדם יכול לכבשו, וכל שכן שהיה בחשבון. אמר הקב״ה מה אני מטריח על בני כל זאת לצור על כל עיר ועיר, נתן בלב כל אנשי המלחמה לצאת מן העיירות, ונתקבצו כולם למקום אחד ושם נפלו, ומשם הלכו ישראל אל הערים ואין עומד לנגדם, כי אין שם איש אלא נשים וטף:

כי עז. ומהו חזקו, התראתו של הקב״ה שאמר להם אל תצורם וגו׳ (דברים ב, יט.):

בנתיה. כפרים הסמוכים לה:

והוא נלחם. למה הוצרך להכתב, לפי שנאמר אל תצר את מואב (שם ט.), וחשבון משל מואב היתה, כתב לנו שסיחון לקחה מהם, ועל ידו טהרה לישראל:

מידו. מרשותו:

על כן. על אותה מלחמה שנלחם סיחון במואב:

יאמרו המושלים. בלעם, שנאמר בו וישא משלו (במדבר כג, ז.):

המושלים. בלעם ובעור, והם אמרו:

באו חשבון. שלא היה סיחון יכול לכבשה, והלך ושכר את בלעם לקללו, וזהו שאמר לו בלק כי ידעתי את אשר תברך מבורך וגו׳ (שם כב, ו.):

תבנה ותכונן. חשבון בשם סיחון להיות עירו:

כי אש יצאה מחשבון. משכבשה סיחון:

אכלה ער מואב. שם אותה המדינה קרוי ער בלשון עברי, ולחיית בלשון ארמי:

ער מואב. ער של מואב:

אוי לך מואב. שקללו את מואב שימסרו בידו:

כמוש. שם אלהי מואב:

נתן. הנותן את בניו של מואב:

פליטם. נסים ופליטים מחרב ואת בנותיו בשבית וגו׳:

ונירם אבד. מלכות שלהם:

אבד חשבון עד דיבון. מלכות ועול שהיה למואב בחשבון אבד משם, וכן עד דיבון, תרגום של סר עד, כלומר סר ניר מדיבון, ניר לשון מלכות ועול וממשלת איש, כמו למען היות ניר לדוד עבדי (מלכים א יא, לו.):

ונשים. שי״ן דגושה, לשון שממה, כך יאמרו המושלים:

ונשים. אותם:

עד נפח. השימונום עד נפח:

וישלח משה לרגל את יעזר. המרגלים לכדוה, אמרו לא נעשה כראשונים, בטוחים אנו בכח תפלתו של משה להלחם:

אל תירא אותו. שהיה משה ירא להלחם, שמא תעמוד לו זכותו של אברהם, שנאמר ויבא הפליט (בראשית יד, יג.), הוא עוג שפלט מן הרפאים שהכו כדרלעומר וחביריו בעשתרות קרנים, שנאמר כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים (דברים ג, יא. נדה סא.):

ויכו אותו. משה הרגו, כדאיתא בברכות בהרואה (נד:), עקר טורא בר תלתא פרסי וכו׳:

וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי. אמר, אלו שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם, לא עמדו בפניהם, אנו על אחת כמה וכמה, לפיכך ויגר מואב: