כא | וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל־ |
ובמקום אחר תולה השליחות במשה, שנאמר ואשלח מלאכים ממדבר קדמות (דברים ב, כו.), וכן וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום (במדבר כ, יד.), וביפתח הוא אומר וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום וגו׳ (שופטים יא, יז.), הכתובים הללו צריכים זה לזה, זה נועל וזה פותח, שמשה הוא ישראל וישראל הם משה, לומר לך שנשיא הדור הוא ככל הדור, כי הנשיא הוא הכל: | |
כב | אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר־ |
אף על פי שלא נצטוו לפתוח להם בשלום, בקשו מהם שלום: | |
כג | וְלֹא־ |
לפי שכל מלכי כנען היו מעלין לו מס, שהיה שומרם שלא יעברו עליהם גייסות, כיון שאמרו לו ישראל אעברה בארצך, אמר להם, כל עצמי איני יושב כאן אלא לשמרם מפניכם, ואתם אומרים כך: אילו היתה חשבון מלאה יתושין אין כל בריה יכולה לכבשה, ואם היה סיחון בכפר חלש אין כל אדם יכול לכבשו, וכל שכן שהיה בחשבון. אמר הקב״ה מה אני מטריח על בני כל זאת לצור על כל עיר ועיר, נתן בלב כל אנשי המלחמה לצאת מן העיירות, ונתקבצו כולם למקום אחד ושם נפלו, ומשם הלכו ישראל אל הערים ואין עומד לנגדם, כי אין שם איש אלא נשים וטף: | |
כד | וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי־ |
ומהו חזקו, התראתו של הקב״ה שאמר להם אל תצורם וגו׳ (דברים ב, יט.): | |
כה | וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל־ |
כפרים הסמוכים לה: | |
כו | כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת־ |
למה הוצרך להכתב, לפי שנאמר אל תצר את מואב (שם ט.), וחשבון משל מואב היתה, כתב לנו שסיחון לקחה מהם, ועל ידו טהרה לישראל: מרשותו: | |
כז | עַל־ |
על אותה מלחמה שנלחם סיחון במואב: בלעם, שנאמר בו וישא משלו (במדבר כג, ז.): בלעם ובעור, והם אמרו: שלא היה סיחון יכול לכבשה, והלך ושכר את בלעם לקללו, וזהו שאמר לו בלק כי ידעתי את אשר תברך מבורך וגו׳ (שם כב, ו.): חשבון בשם סיחון להיות עירו: | |
כח | כִּי־ |
משכבשה סיחון: שם אותה המדינה קרוי ער בלשון עברי, ולחיית בלשון ארמי: ער של מואב: | |
כט | אוֹי־ |
שקללו את מואב שימסרו בידו: שם אלהי מואב: הנותן את בניו של מואב: נסים ופליטים מחרב ואת בנותיו בשבית וגו׳: | |
ל | וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן עַד־ |
מלכות שלהם: מלכות ועול שהיה למואב בחשבון אבד משם, וכן עד דיבון, תרגום של סר עד, כלומר סר ניר מדיבון, ניר לשון מלכות ועול וממשלת איש, כמו למען היות ניר לדוד עבדי (מלכים א יא, לו.): שי״ן דגושה, לשון שממה, כך יאמרו המושלים: אותם: השימונום עד נפח: | |
לא | וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ הָאֱמֹרִי: |
לב | וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לְרַגֵּל אֶת־ |
המרגלים לכדוה, אמרו לא נעשה כראשונים, בטוחים אנו בכח תפלתו של משה להלחם: | |
לג | וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ־ |
לד | וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל־ |
שהיה משה ירא להלחם, שמא תעמוד לו זכותו של אברהם, שנאמר ויבא הפליט (בראשית יד, יג.), הוא עוג שפלט מן הרפאים שהכו כדרלעומר וחביריו בעשתרות קרנים, שנאמר כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים (דברים ג, יא. נדה סא.): | |
לה | וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת־ |
משה הרגו, כדאיתא בברכות בהרואה (נד:), עקר טורא בר תלתא פרסי וכו׳: | |
פרק כב | |
א | וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ: |
אמר, אלו שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם, לא עמדו בפניהם, אנו על אחת כמה וכמה, לפיכך ויגר מואב: |