הלכות כלי המקדש פרק י
א) כיצד סדר לבישת הבגדים -- לובש המכנסיים תחילה, וחוגר את המכנסיים למעלה מטבורו מעל מותניו; ואחר כך לובש הכותונת, ואחר כך חוגר את האבנט כנגד אצילי ידיו, ומקיפו כרך על כרך עד שגומר, וקושר. [ב] על האבנט מפורש בקבלה, "ולא יחגרו, ביזע" (יחזקאל מד,יח) -- במקום שמזיעין; וכך קיבל יונתן בן עוזיאל מפי הנביאים, ותירגם על ליבהון יסרון. ואחר כך צונף במצנפת כמין כובע.
ב) [ג] כוהן גדול -- אחר שחוגר באבנט, לובש המעיל, ועל המעיל האיפוד והחושן; וחוגר בחשב האיפוד על המעיל מתחת החושן, ולפיכך נקרא "מעיל האיפוד" (שמות כח,לא). ואחר כך צונף במצנפת, וקושר הציץ למעלה מן המצנפת; ושיערו היה נראה בין ציץ למצנפת, ושם היה מניח תפילין בין ציץ למצנפת.
ג) [ד] מצות עשה לעשות בגדים אלו, ולהיות הכוהן עובד בהן, שנאמר "ועשית בגדי קודש" (שמות כח,ב), "ואת בניו, תקריב; והלבשתם, כותונות" (שמות כט,ח). וכוהן גדול ששימש בפחות משמונה בגדים אלו, או כוהן הדיוט ששימש בפחות מארבעה בגדים אלו -- הוא הנקרא מחוסר בגדים, ועבודתו פסולה; וחייב מיתה בידי שמיים, כזר ששימש, שנאמר "וחגרת אותם אבנט... והייתה להם כהונה" (שמות כט,ט): בזמן שבגדיהם עליהם, כהונתם עליהם; אין בגדיהם עליהם, אין כהונתם עליהם -- אלא הרי הם כזרים, ונאמר "והזר הקרב, יומת" (במדבר א,נא).
ד) [ה] כשם שמחוסר בגדים חייב מיתה ופוסל העבודה, כך יתר בגדים, כגון שלבש שתי כותונות או שני אבנטים, או כוהן הדיוט שלבש בגדי כוהן גדול ועבד -- הרי זה מחלל העבודה, וחייב מיתה בידי שמיים.
ה) [ו] נאמר בבגדי כהונה "על בשרו ולבשם" (ראה ויקרא ו,ג; ויקרא טז,ד), מלמד שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו לבגדים; אפילו נימה אחת, או עפר, או כינה מתה, אם הייתה בין בשרו לבגד -- הרי זו חציצה, ועבודתו פסולה. לפיכך אין הכוהן יכול לעבוד בתפילין של יד, שהרי חוצצת; אבל של ראש, אינה חוצצת, ואם רצה להניחן בשעת העבודה, מניח.
ו) [ז] וצריך להיזהר בשעה שלובש, שלא יהיה אבק בין בגדו לבשרו, ולא כינה, אף על פי שהיא בחיים; ושלא תיכנס הרוח בשעת העבודה בין בשרו לבגדו, עד שיתרחק הבגד מעליו; ולא יכניס ידו תחת חלוקו לחוך, ולא ייצא שיערו מן הבגד, ולא יהיה בבגד נימה מדולדלת. ואם היה שם אחד מכל אלו בשעת עבודה, עבודתו כשרה.
ז) [ח] כרך על בשרו בגד שלא במקום בגדים, כגון שכרכו על אצבעו או על עקבו -- אם היה בו שלוש אצבעות על שלוש אצבעות, הרי זה חוצץ ופוסל; פחות מכן, אינו חוצץ. ואם היה צלצול קטן, הואיל והוא חשוב בגד בפני עצמו, הרי זה פוסל, ואף על פי שאין בו שלוש על שלוש.
ח) [ט] כוהן שלקה באצבעו, מותר לכרוך עליה גמי בשבת, או בגד שאין בו שלוש על שלוש, ועובד; ואם נתכוון להוציא דם, אסור. והוא שלא יחוץ הגמי או הבגד בין בשרו לבגד, בשעת עבודה.
ט) [י] עשו בבית שני אורים ותומים, כדי להשלים שמונה בגדים -- ואף על פי שלא היו נשאלין בהן. ומפני מה לא היו שואלין בהן, מפני שלא הייתה שם רוח הקודש, וכל כוהן שאינו מדבר ברוח הקודש ואין שכינה שורה עליו, אין נשאלין בו.
י) [יא] וכיצד שואלין, עומד הכוהן ופניו לפני הארון, והשואל מאחריו, פניו לאחורי הכוהן. ואומר השואל, אעלה או לא אעלה; ואינו שואל בקול רם, ולא מהרהר בליבו, אלא בקול נמוך, כמו שמתפלל בינו לבין עצמו.
יא) ומיד רוח הקודש לובשת את הכוהן, ומביט בחושן, ורואה במראה הנבואה, עלה או לא תעלה -- באותייות שבולטות מן החושן כנגד פניו. ואומר לו עלה, או לא תעלה.
יב) ואין שואלין על שני דברים כאחד; ואם נשאל, משיבין על הראשון בלבד. ואין נשאלין בהן להדיוט, אלא למלך, או לאב בית דין, או למי שצורך הציבור בו -- שנאמר "ולפני אלעזר הכוהן יעמוד..." (במדבר כז,כא), זה הוא המלך; "וכל בני ישראל" (שם), זה הוא משוח מלחמה או מי שצורך הציבור בשאילתו; "וכל העדה" (שם), אלו בית דין הגדול.
יג) זה שאתה מוצא בדברי נביאים שכוהנים רבים היו חוגרין איפוד בד -- לא היו כוהנים גדולים, שאין האיפוד של כוהן איפוד בד; אף הלויים היו חוגרין אותו, שהרי שמואל הנביא לוי היה, ונאמר בו "נער, חגור איפוד בד" (שמואל א ב,יח). אלא איפוד זה -- היו חוגרים אותו בני הנביאים, ומי שהוא ראוי שתשרה עליו רוח הקודש, להודיע כי הגיע זה למעלת כוהן גדול, שמדבר על פי האיפוד והחושן ברוח הקודש.