הלכות מתנות עניים פרק ב
א) כל אוכל, שגידוליו מן הארץ, ונשמר, ולקיטתו כולו כאחת, ומכניסין אותו לקיום -- חייב בפיאה, שנאמר "ובקוצרכם את קציר ארצכם" (ויקרא יט,ט). [ב] כל הדומה לקציר בחמש דרכים האלו, הוא שחייב בפיאה -- כגון התבואה והקטנייות והחרובין והאגוזין והשקדים והרימונים והענבים והזיתים והתמרים בין רטובים בין יבשים, וכל כיוצא באלו.
ב) אבל איסטיס ופואה וכיוצא בהן פטורין, מפני שאינן אוכל; וכן כמהין ופטרייות פטורין, מפני שאין גידוליהן מן הארץ כשאר פירות הארץ; וכן ההפקר פטור, שאין לו מי שישמרנו שהרי הוא מופקר לכול; וכן התאנים אינן חייבין בפיאה, שאין לקיטתן כאחד אלא יש באילן זה מה שייגמר היום ויש בו מה שייגמר לאחר כמה ימים; וכן הירק פטור, שאין מכניסין אותו לקיום.
ג) השומים והבצלים חייבין בפיאה, שהרי מייבשין אותן ומכניסין אותן לקיום; וכן האימהות של בצלים שמניחין אותן בארץ ליקח מהן הזרע, חייבות בפיאה. וכן כל כיוצא בהן. [ג] קרקע כל שהוא חייב בפיאה, אפילו הייתה של שותפין -- שנאמר "קציר ארצכם" (ויקרא יט,ט), אפילו של רבים.
ד) שדה שקצרוה גויים לעצמן, או קצרוה ליסטים, או קירסמוה נמלים, או שיברתה הרוח או בהמה -- הרי זו פטורה מן הפיאה, שחובת הפיאה בקמה. [ה] קצר חצייה וקצרו הליסטים חצייה שנשאר -- הרי זו פטורה, שהחיוב בחצי שקצרו הליסטים.
ה) אבל אם קצרו הליסטים חצייה, וחזר הוא וקצר השאר -- נותן פיאה לשיעור מה שקצר; קצר חצייה, ומכר חצייה -- הלוקח נותן פיאה לכול. קצר חצייה, והקדיש חצייה -- הפודה מיד הגזבר נותן פיאה לכול; קצר חצייה, והקדישו -- הרי זה מניח מן הנשאר פיאה הראויה לכול.
ו) כרם שהיה בוצר ממנו ענבים למכור בשוק, ובדעתו שיניח השאר לגת לדרוך אותו -- אם היה בוצר לשוק מכאן ומכאן, הרי זה נותן פיאה למה שבוצר לגת כפי הנשאר; ואם היה בוצר לשוק מרוח אחת בלבד, הרי זה נותן פיאה מן הנשאר כפי הראוי לכל הכרם: הואיל ובצר מרוח אחת -- אינו כבוצר עראי מעט מכאן ומעט מכאן, שהוא פטור.
ז) וכן הקוטף מלילות מעט מעט ומכניס לביתו, אפילו קטף כל שדהו -- פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפיאה. [ז] הקוצר כל שדהו, קודם שתיגמר ועדיין לא הביאה שליש -- הרי זו פטורה; ואם הגיעה לשליש -- חייבת. וכן בפירות האילן, אם נגמרו שליש גמירתן -- חייבין.
ח) המקדיש את שדהו והיא קמה, ופדיה והיא קמה -- חייבת בפיאה; קצרה הגזבר, ואחר כך פדיה -- פטורה: שבשעת חיוב הפיאה, הייתה קודש שאינו חייב בפיאה.
ט) גוי שקצר שדהו, ואחר כך נתגייר -- הרי זו פטורה מן הפיאה ומן הלקט ומן השכחה, אף על פי שאין השכחה אלא בשעת העימור.
י) אין שוכרין פועלים גויים לקצור, מפני שאינן בקיאין בלקט ופיאה; ואם שכר וקצרו את כולה, הרי זו חייבת בפיאה.
יא) בעל הבית שקצר כל שדהו, ולא הניח פיאה -- הרי זה נותן מן השיבולים פיאה לעניים, ואינו צריך לעשר; ואפילו נתן להן רוב הקציר משום פיאה, הרי זה פטור מן המעשרות. וכן אם דש ועדיין לא זרה, נותן להן הפיאה קודם שיעשר; אבל אם דש וזרה ברחת ובמזרה, וגמר מלאכתו -- מעשר ואחר כך נותן להן מן הפירות המעושרין, שיעור הפיאה הראויה לאותה שדה. וכן באילנות.
יב) אין מניחין את הפיאה אלא בסוף השדה -- כדי שיהיו העניים יודעין מקום שיבואו לו, וכדי שתהיה ניכרת לעוברים ולשבים ולא ייחשד; ומפני הרמאין, שלא יתכוון לקצור הכול ואומר לאלו שרואין אותו קוצר סוף השדה, בתחילת השדה הנחתי. ועוד, שלא ישמר שעה שאין שם אדם, ויניחנה, וייתננה לעני הקרוב לו.
יג) עבר והניח הפיאה בתחילת השדה, או באמצעה -- הרי זו פיאה; וצריך שיניח בסוף השדה, כשיעור הפיאה הראויה למה שנשאר בשדה אחר שהפריש את הראשונה. [יג] בעל הבית שנתן פיאה לעניים, ואמרו לו, תן לנו מצד זה, ונתן להם -- זו וזו פיאה; וכן בעל השדה שהפריש פיאה, ואמר הרי זו פיאה, וגם זו, או שאמר הרי זו פיאה, וזו -- הרי שתיהן פיאה.
יד) אסור לפועלים לקצור את כל השדה, אלא מניחין בסוף השדה כשיעור הפיאה; ואין לעניים בה כלום, עד שיפרישנה בעל הבית מדעתו. לפיכך עני שראה פיאה בסוף שדה -- אסור לו ליגע בה משום גזל, עד שייוודע לו שהיא מדעת בעל הבית.
טו) הפיאה של תבואה וקטנייות וכיוצא בהן מזרעים הנקצרין, וכן פיאת הכרם והאילנות -- ניתנת במחובר לקרקע, והעניים בוזזין אותה בידם; ואין קוצרין אותה במגלות, ואין עוקרין אותה בקורדומות -- כדי שלא יכו איש את ריעהו. רצו אותן העניים לחלק אותה ביניהן, הרי אלו מחלקין; אפילו תשעים ותשעה אומרין לחלק, ואחד אומר לבוז -- לזה האחד שומעין, שאמר כהלכה.
טז) פיאה של דלית ושל דקל, שאין עניים מגיעין לבוז אותה אלא בסכנה גדולה -- בעל הבית מוריד אותה, ומחלק בין העניים: ואם רצו כולן לבוז אותה לעצמן, בוזזין; ואפילו תשעים ותשעה אומרין לבוז, ואחד אומר לחלק -- שומעין לאחד שאמר כהלכה, ומחייבין בעל הבית להוריד ולחלק ביניהן.
יז) בשלוש עיתות ביום מחלקין את הפיאה לעניים בשדה, או מניחין אותן לבוז אותה -- בשחר, ובחצות היום, ובמנחה; ועני שבא שלא בזמן זה, אין מניחין אותו ליטול -- כדי שיהיה עת קבוע לעניים שיתקבצו בו כולן ליטול.
יח) ולמה לא קבעו לה עת אחת ביום, מפני שיש שם ענייות מניקות שצריכין לאכול בתחילת היום, ויש שם עניים קטנים שאין נעורין בבוקר ולא יגיעו לשדה עד חצי היום, ויש שם זקנים שאינן מגיעין עד המנחה.
יט) [יח] עני שנטל מקצת הפיאה וזרק על השאר, או שנפל עליה, או שפירס טליתו עליה -- קונסין אותו, ומעבירין אותו ממנה; ואפילו מה שנטל, לוקחין אותו מידו ויינתן לעני אחר.
כ) [יט] מי שלקח את הפיאה ואמר, הרי זה לאיש פלוני העני -- אם עני הוא זה שלקח, מתוך שזוכה בו לעצמו זכה בו לאותו פלוני; ואם עשיר הוא לא זכה לו, אלא ייתננה לעני שנמצא ראשון.
כא) [כ] בעל הבית שהניח פיאה לעניים אלו העומדין לפניו, ובא עני אחר ונטלה -- זכה בה: שאין אדם זוכה בלקט שכחה ופיאה וסלע של מציאה, עד שיגיעו לידו.
הלכות מתנות עניים פרק ג
א) אין מניחין את הפיאה משדה, על חברתה. כיצד, היו לו שתי שדות -- לא יקצור את האחת כולה, ויניח בשנייה פיאה הראויה לשתיהן, שנאמר "לא תכלה פיאת שדך בקוצרך" (ויקרא כג,כב), שיניח בכל אחת ואחת פיאה הראויה לה; ואם הניח משדה על חברתה, אינה פיאה.
ב) הייתה שדהו זרועה כולה מין אחד, והיה נחל בתוך השדה, אף על פי שאינו מושך, או אמת המים שאינו יכול לקצור מה שבשני צדדיה כאחת, והוא שתהיה מושכת וקבועה -- הרי זו כשתי שדות, ונותן פיאה מצד זה לעצמו ומצד זה לעצמו.
ג) וכן אם היה מפסיק בה דרך היחיד שהוא רחב ארבע אמות, או דרך הרבים הרחב שש עשרה אמה. אבל שביל היחיד והוא הפחות מארבע, או שביל הרבים הפחות משש עשרה אמה -- אם היה קבוע בימות החמה ובימות הגשמים, מפסיק; ואם אינו קבוע בימות הגשמים, אינו מפסיק, אלא הרי היא כשדה אחת.
ד) היה מפסיק בה ארץ בורה שאינה זרועה ולא חרושה, או ארץ נירה והיא שנחרשה ולא נזרעה, או שהפסיק בה זרע אחר כגון שהיה חיטים מכאן וחיטים מכאן ושעורים באמצע, או שקצר באמצעה אפילו קודם שתביא שליש וחרש מקום שקצר -- הרי זו נפסקת לשתי שדות: והוא שיהיה רוחב כל אחד מאלו, כשלושה תלמים של פתיח -- והוא פחות מבית רובע.
ה) במה דברים אמורים, בשדה קטנה שהיא חמישים אמה על שתי אמות או פחות; אבל אם הייתה יתרה על זו, אין הבור או הניר מפסיקה לשניים אלא אם כן הייתה בו רוחב בית רובע. אבל זרע אחר כל שהוא, מפסיק בה. [ה] אכלה גובאי, או קירסמוה נמלים באמצעה -- אם חרש מקום שאכלו, הרי זה מפסיק.
ו) הזורע בהר שאינו כולו שווה, אלא יש בו תילים תילים גבוהין ומקומות מקומות עמוקות -- אף על פי שאינו יכול לחרוש אותו כולו ולזרוע אותו כאחד, אלא נחרש המקום הגבוה בפני עצמו -- הרי זה כשדה אחת, ומניח פיאה אחת בסוף ההר על כל ההר.
ז) מדרגיות שהן גבוהות עשרה טפחים, נותן פיאה מכל אחת ואחת; ואם היו ראשי שורות מעורבין, נותן מאחת על הכול. היו פחות מעשרה -- אף על פי שאין ראשי השורות מעורבין, נותן מאחת על הכול. היה סלע על פני כל השדה -- אם עוקר הוא את המחרשה מצד זה ונותנה מצד זה, מפסיק; ואם לאו, אינו מפסיק.
ח) הזורע שדה שיש בה אילנות -- אף על פי שהיא מלבנות מלבנות בין האילנות, ואין כל הזרע מעורב -- נותן פיאה אחת לכל השדה: שהדבר ידוע ששדה אחת היא, ומפני מקום האילנות נחלק הזרע.
ט) במה דברים אמורים, בשהיו האילנות כל עשרה בתוך בית סאה; אבל אם היו כל עשרה אילנות ביתר מבית סאה, הרי זה נותן פיאה מכל מלבן ומלבן -- שהרי האילנות מרוחקין הרבה, ולא מפני האילנות זרע מלבנות מלבנות.
י) וכן מלבנות הבצלים שבין הירק, נותן פיאה אחת לכל הבצלים, ואף על פי שהירק מבדיל ביניהן, ומשימן מלבנות מלבנות.
יא) שדה שהיא כולה זרועה מין אחד, וכיון שהתחילו בה מקומות ליבש קצר או תלש מה שיבש מכאן ומכאן, עד שנשאר הלח מפורד מלבנות מלבנות מרוחקות זו מזו -- אם היה דרך בני אדם שם לזרוע מאותו המין ערוגות ערוגות, כגון שבת או חרדל -- הרי זה מניח פיאה מכל מלבן ומלבן: שהרואה אומר, ערוגות ערוגות נזרעו. ואם היה מין שזורעין אותו שדות, כגון תבואה וקטנייות -- נותן פיאה אחת לכול.
יב) במה דברים אמורים, בשהיה יבש מכאן ויבש מכאן ולח באמצע; אבל לח מכאן ולח מכאן ויבש באמצע, מניח מן היבש בפני עצמו ומן הלח בפני עצמו.
יג) שדה שזרעה בצלים או אפונים או פולים וכיוצא בהן, והיה בדעתו למכור מקצתן לחין בשוק ומניח מקצת השדה ייבש ויעשה ממנו גורן -- חייב להניח פיאה לזה שמוכר אותו לח בפני עצמו, ולזה שקוצר אותו יבש בפני עצמו: שהשוק והגורן, כשני מינין הן.
יד) הזורע את שדהו מין אחד -- אף על פי שהוא עושהו שני גרנות, מניח פיאה אחת; זרעה שני מינין -- אף על פי שהוא עושה אותן גורן אחד, נותן פיאה למין זה בפני עצמו ופיאה למין זה בפני עצמו. [טו] זרע שני גוונים ממין אחד, כגון שזרעה שני מיני חיטים או שני מיני שעורים -- אם עשיין גורן אחד, נותן פיאה אחת; שני גרנות, נותן שתי פיאות: ודבר זה, הלכה למשה מסיניי.
טו) [טז] האחין שחלקו, נותנין שתי פיאות; חזרו ונשתתפו, נותנין פיאה אחת. השותפין שקצרו חצי השדה, ואחר כך חלקו -- זה שלקח הקצור, אינו מפריש כלום; וזה שלקח הקמה, מפריש על החצי שלקח בלבד. חזרו ונשתתפו, וקצרו החצי האחר בשותפות -- כל אחד מהן מפריש מחלקו שבקמה על חלק חברו שבקמה, אבל לא על החצי שנקצר.
טז) [יז] שדה שהגיע חצייה עד שליש וחצייה לא הגיע, והתחיל וקצר בחצי שהגיע חצייו, ואחר כך הביאה כולה שליש, ואחר כך גמר החצי הראשון שהגיע בתחילה -- מפריש מן הראשון על האמצעיים, ומן האמצעיים על הראשון ועל האחרון; אבל לא מן הראשון, על האחרון.
יז) [יח] המוכר מקומות מקומות משדהו לאנשים הרבה -- אם מכר כל השדה, כל אחד ואחד נותן פיאה מחלקו שלקח. ואם התחיל בעל השדה לקצור, ומכר מקצת ושייר מקצת -- בעל השדה נותן פיאה הראויה לכול: שכיון שהתחיל לקצור, נתחייב בכול. ואם מכר תחילה -- מפריש הלוקח על מה שלקח, ובעל השדה על מה ששייר.
יח) [יט] שדה אילן, אין מפסיק בה אלא גדר גבוה המבדיל בין האילנות; אבל אם היה הגדר מבדיל מלמטה, והבדים והפארות מעורבין מלמעלן ונוגעין בגדר על גבו -- הרי זה כשדה אחת, ונותנין פיאה אחת לכול.
יט) [כ] שניים שלקחו אילן אחד, נותנין ממנו פיאה אחת; לקח זה צפונו וזה דרומו, זה נותן פיאה לעצמו וזה נותן פיאה לעצמו.
כ) [כא] החרובין -- כל שאדם עומד בצד חרוב זה וחברו עומד בצד חרוב אחר, ורואין זה את זה -- הרי הן כולן כשדה אחת, ופיאה אחת לכולן; היו שני הצדדין רואין את האמצעיים, ואין הצדדין רואין זה את זה -- מפריש מצד אחד מן הראשונים על האמצעיים ומן האמצעיים על הראשונים, אבל לא יפריש מצד ראשון זה על צד האחר.
כא) [כב] הזיתים -- כל שיש מהן ברוח אחת מרוחות העיר, כגון זיתים שיש במערב העיר כולן, או במזרחה -- הרי הן כשדה אחת, ופיאה אחת לכולן.
כב) [כג] הבוצר את מקצת כרמו מכאן ומכאן, כדי להקל מעל הגפן עד שימצאו שאר האשכולות ריוח ויוסיפו -- הוא הנקרא מדל; וכבר ביארנו שהבוצר מרוח אחת אינו מדל, ולפיכך נותן מן הנשאר פיאה הראויה לכול -- ואף על פי שבצר לשוק. אבל אם הדל למכור בשוק, אינו נותן פיאה לזה שהדל; הדל להביא לביתו -- נותן מן השאר שהניח לדרוך, פיאה הראויה לכול.
הלכות מתנות עניים פרק ד
א) איזה הוא לקט -- זה הנופל מתוך המגל בשעת הקצירה, או הנופל מתוך ידו כשיקבץ השיבולים ויקצור: והוא, שיהיה הנופל שיבולת אחת או שתיים; אבל אם נפלו שלוש כאחת, הרי שלושתן לבעל השדה. והנופל מאחר המגל, או מאחר היד -- אפילו שיבולת אחת, אינה לקט.
ב) היה קוצר בידו בלא מגל, הנופל מתוך ידו אינו לקט; אבל התולש דברים שתולשין אותן, הנופל מתחת ידו לקט. היה קוצר או תולש דבר שדרכו להיתלש, ואחר שקצר מלוא זרועו או תלש מלוא קומצו, הכהו קוץ ונפל מידו על הארץ -- הרי זה של בעל הבית.
ג) היה קוצר ונשארה שיבולת אחת לא נקצרה, ונקצר כל סביבותיה -- אם היה ראשה מגיע לקמה שבצידה ויכולה להיקצר עם הקמה, הרי היא של בעל השדה; ואם לאו, הרי היא של עניים.
ד) היו שתי שיבולות זו בצד זו, הפנימית יכולה להיקצר עם הקמה, והחיצונה יכולה להיקצר עם הפנימית ואינה יכולה להיקצר עם הקמה -- הפנימית ניצלת ומצלת את החיצונה: שהרי היא כנופלת מתוך המגל, ואף על פי שעדיין לא נקצרה. והשיבולים שבקש, הרי הן של בעל השדה.
ה) הרוח שפיזרה את העומרים, ונתערב קציר של בעל הבית עם הלקט -- אומדין את השדה כמה לקט היא ראויה לעשות, ונותן לעניים: מפני שזה אונס. וכמה הוא שיעור זה, ארבעת קבין תבואה לכל בית כור.
ו) לקט שנפל לארץ, ולא ליקטוהו עניים, ובא בעל הבית והגדיש את הקציר שלו על הארץ, כיצד הוא עושה -- מפנה הגדיש שלו כולו למקום אחר, וכל השיבולים הנוגעות בארץ כולן לעניים: מפני שאין אנו יודעין איזו היא מהן שהייתה לקט, וספק מתנות עניים לעניים, שנאמר "תעזוב" (ויקרא כג,כב), הנח לפניהן משלך.
ז) ולמה אין אומדין אותה, וייתן לעניים מה שראויה לעשות לקט, מפני שעבר והגדיש על הלקט, קנסוהו: ואפילו היה שוגג, ואפילו היה הלקט שעורים והגדיש עליו חיטים, ואפילו קרא לעניים ולא באו, ואפילו הגדישוהו אחרים שלא מדעתו -- כל הנוגעות בארץ, הרי הן לעניים.
ח) הוצרך לרבץ את שדהו קודם שילקטו העניים לקט שבה -- אם היזקו מרובה על הפסד הלקט, מותר לרבץ; ואם הפסד הלקט מרובה על הפסדו, אסור לרבץ. ואם קבץ את כל הלקט, והניחו על הגדר עד שיבוא העני וייטלנו -- הרי זו מידת חסידות.
ט) זרעים הנמצאים בחוררי הנמלים -- אם היו החורים בתוך הקמה, הרי הוא של בעל השדה: שאין לעניים מתנה בתוך הקמה. ואם היו במקום שנקצר, הרי זה של עניים: שמא מן הלקט גררוהו; ואף על פי שנמצא שחור, אין אומרין הרי זה משנה שעברה -- שספק הלקט, לקט.
י) שיבולת של לקט שנתערבה בגדיש -- הרי זה מפריש שתי שיבולות ואומר על אחת מהן, אם הלקט היא זו הרי היא לעניים, ואם אינה לקט הרי המעשרות שהיא שחייבת בהן שיבולת זו קבועים בשיבולת שנייה; וחוזר ומתנה כן, על שיבולת שנייה, ונותן את אחת מהן לעני, והאחרת תהיה מעשר.
יא) לא ישכור אדם את הפועל, על מנת שילקט בנו אחריו; אבל האריסין והחכורות והמוכר קמתו לחברו לקצור, ילקט בנו אחריו. ויש לפועל להביא את אשתו ובניו ללקט אחריו, ואפילו שכרו ליטול חצי הקציר או שלישו או רביעו בשכרו.
יב) מי שאינו מניח את העניים ללקט, או שהוא מניח את אחד ומונע את אחד, או שסייע את אחד מהן על חברו -- הרי זה גוזל את העניים. [יג] ואסור לאדם להרביץ ארי וכיוצא בו בתוך שדהו, כדי שייראו העניים ויברחו.
יג) היו שם עניים שאינן ראויין ליטול לקט -- אם יכול בעל הבית למחות בידן, ממחה; ואם לאו, מניחן מפני דרכי שלום. [יד] המפקיר את הלקט עם נפילת רובו, אינו הפקר -- מאחר שנשר רובו, אין לו בו רשות.
יד) [טו] איזה הוא פרט -- זה גרגר אחד או שני גרגרין, הנפרטין מן האשכול בשעת הבצירה; נפלו שלושה גרגרין בבת אחת, אינו פרט. [טז] היה בוצר וכורת את האשכול, והוסבך בעלין ונפל לארץ ונפרט -- אינו פרט.
טו) היה בוצר ומשליך לארץ -- כשמפנה האשכולות, אפילו חצי אשכול הנמצא שם פרט; וכן אשכול שלם שנפרט שם, הרי הוא פרט. והמניח את הכלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר, הרי זה גוזל את העניים.
טז) [יז] איזו היא עוללת -- זה אשכול הקטן שאינו מעובה כאשכולות, שאין לו כתף, ואין ענביו נוטפות זו על זו אלא מפוזרות: יש לה כתף ואין לה נטף, או יש לה נטף ואין לה כתף -- הרי היא של בעל הכרם; ואם ספק, לעניים.
יז) [יח] איזה הוא כתף, פסיגין המחוברות בשדרה זו על גבי זו; נטף, ענבים המחוברות בשדרה ויורדות: והוא שיהיו כל הענבים שבעוללת, נוגעין בפס ידו. ולמה נקרא שמו עולל, מפני שהוא לשאר האשכולות כעולל לאיש. [יט] ואין בעל הבית חייב לבצור העוללות וליתנן לעניים, אלא הן בוצרין אותן לעצמן; וגרגר יחידי, הרי הוא עוללת.
יח) [כ] זמורה שהיה בה אשכול, ובארכובה של זמורה עוללת -- אם נקרצת עם האשכול, הרי היא של בעל הכרם; ואם לאו, הרי היא של עניים. [כא] כרם שכולו עוללות -- הרי הוא של עניים, שנאמר "וכרמך לא תעולל" (ויקרא יט,י), אפילו כולו עוללות. ואין הפרט והעוללות נוהגין אלא בכרם בלבד.
יט) [כב] אין העניים זוכין ליקח פרט ועוללות, עד שיתחיל בעל הכרם לבצור את כרמו, שנאמר "וכי תבצור כרמך, לא תעולל" (דברים כד,כא); וכמה יבצור ויהיו זוכין בהן, שלושה אשכולות שהן עושין רביע.
כ) [כג] המקדיש את כרמו עד שלא נודעו העוללות, אין העוללות לעניים; ואם משנודעו העוללות -- העוללות לעניים, וייתנו שכר גידולים להקדש. [כד] הזומר את הגפן אחר שנודעו העוללות, הרי זה זומר כדרכו; וכשם שכורת האשכולות, כך כורת העוללות.
כא) [כה] גוי שמכר כרמו לישראל לבצור, חייב בעוללות; ישראל וגוי שהיו שותפין בכרם -- חלקו של ישראל חייב, ושל גוי פטור.
כב) [כו] בן לוי שנתנו לו מעשר טבל, ומצא בו עוללות -- נותנן לעני; ואם נקרצת עם האשכול, יש לו לעשותה תרומת מעשר על מקום אחר.
כג) [כז] מי שהיו לו חמש גפנים, ובצרן לתוך ביתו -- אם לאוכלן ענבים -- פטור מן הפרט ומן השכחה ומן הרבעי, וחייב בעוללות; ואם בצרן יין -- חייב בכול, אלא אם כן שייר מקצתן.