הלכות תמידין ומוספין פרק ז
א) בראשי חודשים, מקריבין מוסף ראש החודש אחר תמיד של שחר. וכמה הוא מוסף ראש חודש -- פרים שניים, ואיל אחד, ושבעה כבשים, הכול עולות; ושעיר עזים, חטאת.
ב) מעשה כל העולות אחד הוא, כמעשה התמיד; ומעשה החטאות של ראשי חודשים ושל מועדות, כמעשה החטאת הנאכלת שביארנו.
ג) בפסח, מקריבין קרבן מוסף בכל יום, מיום הראשון עד יום השביעי, כמוסף ראשי חודשים -- פרים שניים, ואיל אחד, ושבעה כבשים, הכול עולות; ושעיר, חטאת הנאכלת.
ד) ביום שני של פסח, שהוא יום שישה עשר בניסן -- מקריבין יתר על מוסף של כל יום, כבש לעולה עם עומר התנופה; והוא מנחה של ציבור, כמו שביארנו. [ד] וזמנו קבוע; לפיכך דוחה את השבת, ואת הטומאה.
ה) אין מביאין מנחה זו אלא מארץ ישראל, שנאמר "והבאתם את עומר ראשית קצירכם" (ויקרא כג,י): מצותו לבוא מן הקרוב; לא ביכר הקרוב, מביאין אותו מכל מקום מארץ ישראל. [ו] מצותו להיקצר בלילה -- בליל שישה עשר, בין בחול בין בשבת; [ז] וכל הלילה כשר לקצירת העומר. ואם קצרוהו ביום, כשר. [ח] מצותו לבוא מן הקמה; לא מצאו, יביאו מן העומרין. [ט] מצותו לבוא מן הלח; לא מצאו, יביאו מן היבש.
ו) [י] היה דרכם להביא משדות שבדרום: היה נר חצי השדה, וזורע חצייה בשנה זו; ובשנה אחרת נר חצי השדה שזרע, וזורע החצי שנר ומביא ממנו.
ז) [יא] עומר זה, מן השעורים היה בא; ודבר זה, קבלה ממשה רבנו. וכיצד היה נעשה, מערב יום טוב יוצאין שלוחי בית דין, ועושין אותו כריכות במחובר לקרקע, כדי שהיה נוח לקצור. כל העיירות הסמוכות לשם, מתכנסות כדי שיהיה נקצר בעסק גדול; וקוצרין שלוש סאין שעורין, בשלושה אנשים, ובשלוש קופות, ובשלוש מגלות.
ח) כיון שחשיכה, אומר להן הקוצר לכל העומדים שם -- בא השמש, אומרין לו, הין; בא השמש, אומרין לו, הין; בא השמש, אומרין לו, הין. מגל זה, אומרין לו, הין; מגל זה, אומרין לו, הין; מגל זה, אומרין לו, הין. קופה זו, אומרין לו, הין; קופה זו, אומרין לו, הין; קופה זו, אומרין לו, הין. ואם היה שבת, אומר להן -- שבת זו, אומרין לו, הין; שבת זו, אומרין לו, הין; שבת זו, אומרין לו, הין. ואחר כך, אומר להן -- אקצור, והן אומרין לו, קצור; אקצור, והן אומרים לו, קצור; אקצור, והן אומרים לו, קצור. שלושה פעמים, על כל דבר ודבר.
ט) וכל כך למה, מפני אלו הטועין שיצאו מכלל ישראל בבית שני, שהן אומרין שזה שכתוב בתורה "ממוחרת השבת" (ויקרא כג,יא), הוא שבת בראשית; ומפי השמועה למדו חכמים, שאינה אלא שבת יום טוב. וכן ראו תמיד הנביאים והסנהדרין, בכל דור ודור, שהיו מניפין את העומר בשישה עשר בניסן, בין בחול בין בשבת.
י) והרי נאמר בתורה "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו" (ויקרא כג,יד), ונאמר "ויאכלו מעבור הארץ, ממוחרת הפסח -- מצות וקלוי" (יהושוע ה,יא). ואם תאמר שאותו הפסח בשבת אירע, כמו שדימו הטיפשים, היאך תלה הכתוב היתר אכילתן לחדש בדבר שאינו העיקר ולא הסיבה, אלא נקרה נקרה; אלא מאחר שתלה הדבר במוחרת הפסח, הדבר ברור שמוחרת הפסח היא העילה המתרת את החדש, ואין משגיחין על איזה יום הוא, מימי השבוע.
יא) [יב] קצרוהו, ונתנוהו בקופות, והביאוהו לעזרה, וחבטו אותו, וזורין, ובוררין. ולוקחין את השעורין, ומהבהבין אותו באור באבוב מנוקב, כדי שיהיה האור שולט בכולן, שנאמר "אביב קלוי באש" (ויקרא ב,יד): מפי השמועה למדו, שאינו מדבר אלא במנחת העומר בלבד.
יב) ואחר שקולין אותו, שוטחין אותו בעזרה, והרוח מנשבת בו; ונותנין אותו לריחיים של גרוסות, וטוחנין את השלוש סאין, ומוציאין מן הכול עישרון, שהוא מנופה בשלוש עשרה נפה. והשאר נפדה, ונאכל לכל אדם; וחייב בחלה ופטור מן המעשרות, כמו שביארנו.
יג) ולוקחין זה העישרון של סולת השעורים, ובוללין אותו בלוג שמן, ביום שישה עשר בניסן; ונותנין עליו קומץ לבונה, כשאר המנחות. ומניפו במזרח -- מוליך ומביא, ומעלה ומוריד; ומגישו כנגד חודה של קרן מערבית דרומית, כשאר המנחות. וקומץ, ומקטיר; והשאר נאכל לכוהנים, כשיירי כל המנחות. ואימתיי קומצין אותו, לאחר שמקריבין מוסף היום; וכבש העולה, קודם תמיד של בין הערביים.
יד) [יג] אסור לקצור בארץ ישראל מין מחמשת מיני תבואה, קודם לקצירת העומר -- שנאמר "ראשית קצירכם" (ויקרא כג,י), שיהיה תחילה לכל הנקצרים. במה דברים אמורים, בקציר שראוי להביא ממנו עומר; אבל בית השלהין שבעמקים, הואיל ואינו ראוי להביא ממנו, קוצרין אותו מלפני העומר, אבל לא יגדוש. [יד] תבואה שהשרישה קודם העומר, העומר מתירה; ואם לאו, אסור לקוצרה כדרך שאסור לאוכלה -- עד שיבוא העומר הבא.
טו) תבואה שלא הביאה שליש, מותר לקצור ממנה להאכיל לבהמה; וקוצרין מפני הנטיעות, שלא יפסדו; וקוצרין לפנות מקום לבית האביל, או לבית המדרש, שנאמר "קצירכם" (ויקרא כג,י), ולא קציר מצוה. [טז] ואף על פי שמותר לקצור, לא יעשה אותן כריכות כדרך הקוצרין, אלא יניחן צבתים.
טז) [יז] כבר ביארנו שאין מביאין מנחות, ולא מנחת נסכים, ולא ביכורים, מן החדש קודם הבאת העומר; ואם הביא, פסול. ולא יביא, קודם להבאת שתי הלחם; ואם הביא, כשר. [יח] וכל המקריב מנחה מן החדש תחילה, מברך שהחיינו.
יז) [יט] תבואה שזרעה אחר שקרב העומר, וקצרה אחר שקרב העומר של שנה הבאה -- הרי זה ספק: אם מביאין ממנה מנחות לכתחילה, קודם הבאת שתי הלחם, הואיל ותבואה זו עבר עליה הבאת שתי הלחם, וקצירת העומר; או אין מביאין עד שיביאו שתי הלחם, אחר הבאת העומר של שנה אחרת.
יח) [כ] וכן תבואה בקרקע, וחנטו עליה, או הנצו עלים שלה, כשיביאו שתי הלחם -- הרי זה ספק: אם הנצת העלין או חנטתם כמו השרשה, והותרה להביא ממנה מנחות; או אינה חשובה כהשרשה. לפיכך לא יביא; ואם הביא, הורצה. [כא] והקוצר קודם קצירת העומר -- אינו לוקה, והקציר כשר.
יט) [כב] מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות, מיום הבאת העומר -- שנאמר "וספרתם לכם ממוחרת השבת" (ויקרא כג,טו); ומצוה למנות הימים, עם השבועות -- שנאמר "תספרו חמישים יום" (ויקרא כג,טז). ומתחילת היום מונין; לפיכך מונה בלילה, מליל שישה עשר בניסן. [כג] שכח ולא מנה בלילה, מונה ביום. ואין מונין אלא מעומד; ואם מנה מיושב, יצא.
כ) [כד] מצוה זו על כל איש מישראל, בכל מקום ובכל זמן; ונשים ועבדים, פטורין מספירת העומר. [כה] וצריך לברך בכל לילה, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו, וציוונו על ספירת העומר -- קודם שיספור; מנה ולא בירך -- יצא, ואינו חוזר ומברך.