חומש

כי תבא - ראשון פרק כ״ו, פסוקים א׳ - י״א

פרק כו
א	וְהָיָה כִּי־תָבוֹא אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ:
והיה כי תבוא. וירשתה וישבת בה. מגיד שלא נתחייבו בבכורים, עד שכבשו את הארץ וחלקוה (קידושין לז:):
ב	וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית \| כָּל־פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:
מראשית. ולא כל ראשית, שאין כל הפירות חייבין בבכורים אלא שבעת המינין בלבד, נאמר כאן ארץ ונאמר להלן ארץ חטה ושעורה וגו׳ (לעיל ח, ח.), מה להלן משבעת המינין שנשתבחה בהם ארץ ישראל, אף כאן שבח ארץ ישראל, שהן שבעה מינין: זית שמן. זית אגורי, ששמנו אגור בתוכו (ברכות לט.): ודבש. הוא דבש תמרים: מראשית. אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, כורך עליה גמי לסימן, ואומר הרי זה בכורים (בכורים פ״ג מ״א):
ג	וּבָאתָ אֶל־הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהוָֹה אֱלֹהֶיךָ כִּי־בָאתִי אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָֹה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ:
אשר יהיה בימים ההם. אין לך אלא כהן שבימיך כמו שהוא: ואמרת אליו. שאינך כפוי טובה (ספרי רצט.): הגדתי היום. פעם אחת בשנה ולא שתי פעמים (שם):
ד	וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ:
ולקח הכהן הטנא מידך. להניף אותו (ספרי ש.), כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף (סוכה מז:):
ה	וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי \| יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי־שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב:
וענית. לשון הרמת קול: ארמי אובד אבי. מזכיר חסדי המקום, ארמי אובד אבי, לבן בקש לעקור את הכל כשרדף אחר יעקב, ובשביל שחשב לעשות, חשב לו המקום כאילו עשה, שאומות העולם עובדי אלילים חושב להם הקב״ה מחשבה כמעשה: וירד מצרימה. ועוד אחרים באו עלינו לכלותנו, שאחרי זאת ירד יעקב למצרים: במתי מעט. בשבעים נפש:
ו	וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה:
ז	וַנִּצְעַק אֶל־יְהוָֹה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְהוָֹה אֶת־קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת־עָנְיֵנוּ וְאֶת־עֲמָלֵנוּ וְאֶת־לַחֲצֵנוּ:
ח	וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָֹה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים:
ט	וַיְבִאֵנוּ אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן־לָנוּ אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:
אל המקום הזה. זה בית המקדש: ויתן לנו את הארץ. כמשמעו:
י	וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת־רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־נָתַתָּה לִּי יְהוָֹה וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ:
והנחתו. (ספרי) מגיד שנוטלו אחר הנפת (ס״א הנחת) הכהן, ואוחזו בידו כשהוא קורא, וחוזר ומניף (ספרי שא.):
יא	וְשָׂמַחְתָּ בְכָל־הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן־לְךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ:
ושמחת בכל הטוב. מכאן אמרו, אין קורין מקרא בכורים אלא בזמן שמחה, מעצרת ועד החג, שאדם מלקט תבואתו ופירותיו ויינו ושמנו, אבל מהחג ואילך, מביא ואינו קורא (בכורים פ״א מ״ו): אתה והלוי. אף הלוי חייב בבכורים אם נטעו בתוך עריהם: והגר אשר בקרבך. מביא ואינו קורא, שאינו יכול לומר לאבותינו (שם מ״ד מכות יט.):

כי תבא ראשון (עם פרש״י) -- דברים: כ״ו, א׳ - י״א	חומש:
ס״ו - ס״ח ל״ד - ל״ו	תהילים:
יד לעורר את... ״240״ למעלה מעלה	תניא:
הל׳ פסולי המוקדשין פרק יד-טז	רמב״ם ג״פ:
הל׳ פסולי המוקדשין פרק ט	רמב״ם פ״א:
מ״ע צא	ספר המצוות: