הלכות בכורות פרק ח
א) המכניס צאן לדיר, והתחילו לצאת אחד אחד, והוא מונה כמו שביארנו, וטעה במניין, וקרא לשמיני או לשלמטה ממנו עשירי, או שקרא לשנים עשר או לשלמעלה ממנו עשירי -- לא נתקדשו; אבל אם קרא לתשיעי או לאחד עשר, עשירי -- נתקדשו. ודבר זה, מפי הקבלה נשמע, שהטעות מקדשת במעשר שלמעלה ממנו ושלמטה ממנו, אבל לא שלפניהן ושלאחריהן.
ב) אפילו קרא לתשיעי עשירי, ולעשירי תשיעי, ולאחד עשר עשירי, בין בטעות בין בכוונה -- שלושתן מקודשין. [ב] והיאך דינם: התשיעי -- אינו קרב, אלא נאכל במומו; והעשירי, מעשר. והאחד עשר -- יקרב שלמים, וטעון נסכים כשלמים; ואינו עושה תמורה, מפני שהוא עצמו כתמורה.
ג) במה דברים אמורים, בשהיה המונה הוא בעל הבהמות; אבל העושה שליח לעשר לו, וטעה בין בתשיעי בין באחד עשר -- אין מתקדש אלא העשירי הודאי בלבד: שלא עשאהו שליח לטעות ולהפסיד, אלא לקדש כראוי.
ד) [ג] זה שאמרנו שאם קרא לאחד עשר עשירי, נתקדש -- כשקרא לעשירי תשיעי; אבל אם קרא לעשירי עשירי, וקרא אחריו לאחד עשר עשירי -- לא נתקדש אחד עשר: שהרי העשירי הודאי, לא עקר שם עשירי מעליו.
ה) ואפילו יצא העשירי, ולא קראהו, לא עשירי ולא אחד עשר, אלא שתק, ואחר כך יצא אחד עשר, וקראהו עשירי -- לא נתקדש: שהעשירי, מעצמו יתקדש; ואף על פי שלא קראהו עשירי, הואיל ולא עקר שם עשירי מעליו, אין אחד עשר מקודש.
ו) [ד] יצאו תשיעי ועשירי כאחד, בין שקרא שניהן תשיעי, בין שקראן עשירי -- שניהן מקודשין; וייאכלו במומן, ואינן קרבין. וכן אם יצא עשירי ואחד עשר כאחד -- אם קראן עשירי -- הרי עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה, והן כמו מעשר שנתערב בשלמים, שייאכלו במומן, כמו שביארנו בהלכות פסולי המוקדשין; ואם קראן אחד עשר -- הרי העשירי והחולין מעורבין זה בזה, וייאכלו במומן.
ז) [ה] התחיל למנות, ויצאו תחילה שניים שהן ראשון ושני -- הרי זה מונה הכול זוג זוג, ומקדש זוג עשירי; וכן אם מנין שלושה שלושה בכל פעם ופעם, או חמישה חמישה -- מקדש הכת העשירית.
ח) [ו] יצאו בתחילה שניים, וקרא אותן אחד, וקרא השלישי שיצא אחריהן שני, ומנה כדרכו אחד אחד -- הרי התשיעי והעשירי מקודשין, וייאכלו במומן: התשיעי -- מפני שהוא העשירי הודאי, שהרי שניים יצאו בתחילה; וזה שקראו עשירי -- הוא אחד עשר, והקורא לאחד עשר עשירי נתקדש, כמו שביארנו.
ט) [ז] מנין למפרע, כגון שיצא ראשון ואמר עשרה, ויצא שני ואמר תשעה, עד שיצא העשירי ומנה אחד -- הרי זה קדוש, שהעשירי מאליו נתקדש.
י) [ח] קרא לתשיעי עשירי, ונשאר העשירי בדיר -- התשיעי ייאכל במומו. וזה שנשאר בדיר מעשר -- אף על פי שלא יצא ולא ביררו, שהעשירי מאליו נתקדש. מת העשירי בדיר, התשיעי ייאכל במומו; וכל השמונה שיצאו ונמנו פטורין, ואף על פי שלא נתקדש עשירי שלהן ליקרב אלא מת קודם שיצא -- שהמניין הראוי פוטר.
יא) [ט] הכניס עשרה טלאים לדיר, והיה מונה והולך, ומת אחד מן המנויין -- מונה ומשלים כדרכו ומקדש עשירי, אף על פי שאין שם עתה חיים אלא תשעה. [י] מת אחד מאלו שבתוך הדיר -- אלו שנמנו פטורין, מפני שהמניין הראוי למעשר פוטר, אף על פי שלא הפריש עליהם, כמו שביארנו; ואלו שבתוך הדיר, מניחן לגורן אחר עד שיצטרפו לאחרים.
יב) וכן מי שהיו לו ארבעה עשר טלאים, והכניסן לדיר, ויצאו ארבעה, ומנה אותן בפתח זה, ויצאו שישה ומנה אותן בפתח אחר, ונשארו שם ארבעה בתוך הדיר -- אם יצאו הארבעה הנשארים מן הפתח שיצאו בו השישה -- נוטל מהם אחד, וכולן פטורין: שאותן הארבעה שיצאו תחילה מפתח ראשון, מניין הראוי פטרן. ואם יצאו אלו הארבעה הנשארים מן הפתח שיצאו בו הארבעה תחילה -- הרי אותם הארבעה שיצאו בתחילה, ואותם השישה שיצאו אחריהם בפתח שני, פטורין, שכל אחד מהם נמנה מניין הראוי למעשר, שהרי נשארו שם בדיר אחרים להשלים המנין ולעשר; אבל אלו הארבעה שנשארו, אף על פי שיצאו ונמנו מפתח הראשון, אינו מניין הראוי, לפיכך מצטרפין לגורן אחר.
יג) יצאו ארבעה מפתח זה, וארבעה מפתח שני, ונשארו שם שישה -- אם יצאו השישה מאחד משני הפתחים -- נוטל מהם אחד מעשר, וכולן פטורין. ואם יצאו השישה בשני הפתחים -- הרי השישה מצטרפין לגורן אחר, והשמונה שיצאו תחילה מכאן ומכאן פטורין: שכל ארבעה מהן נמנו מניין הראוי להשלים עליו עשרה ולעשר, שהרי שישה היו שם נשארים בתוך הדיר.
יד) [יא] היו לו תשעה עשר טלאים בתוך הדיר, ויצאו תשעה בפתח זה, ותשעה בפתח שני -- נוטל האחד לשם מעשר, וכולן פטורין: שאותם התשעה נמנו מניין הראוי.
טו) [יב] היה מונה, והוציא הטלה ראשו ורובו מן הדיר וחזר -- הרי הוא כמנוי לכל דבר. [יג] היה מונה, והפסיק המניין מפני חברו שדיבר עימו, או שחשיכה לילי שבת -- הרי זה חוזר ומשלים מניינו אחר כך.
טז) [יד] היה מונה היוצאין אחד אחד, ומקדש עשירי, וקפץ אחד מן המנויין לתוך הדיר, לתוך אלו שעדיין לא נמנו ולא נתעשרו -- נפטרו הכול: שכל אחד מהם ספק אם הוא המנוי שקפץ או אחר, וכבר ביארנו שכל המנויין פטורין. [טו] קפץ אחד מן העשיריים לתוך הדיר -- כולן ירעו עד שייפול בהן מום, וייאכלו במומן.
הלכות שגגות
הלכות שגגות. יש בכללן חמש מצוות עשה, וזה הוא פרטן: (א) שיקריב היחיד קרבן חטאת קבועה על שגגתו; (ב) שיקריב אשם מי שלא נודע לו אם חטא אם לא חטא, עד שייוודע לו ויביא חטאתו -- וזה הוא הנקרא אשם תלוי; (ג) שיקריב החוטא אשם על עבירות ידועות, וזה הוא הנקרא אשם ודאי; (ד) שיקריב החוטא קרבן על עבירות ידועות, אם היה עשיר בהמה, ואם היה עני עוף או עשירית האיפה -- וזה הוא הנקרא קרבן עולה ויורד; (ה) שיקריבו הסנהדרין קרבן אם טעו והורו שלא כהלכה באחת מן החמורות. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
הלכות שגגות פרק א
א) כל העובר בשגגה על אחת ממצוות לא תעשה שיש בה מעשה שחייבין עליה כרת -- הרי זה חייב להקריב קרבן חטאת, ומצות עשה היא שיקריב חטאתו על שגגתו.
ב) וכל עבירה שחייבין על זדונה כרת, חייבין על שגגתה חטאת -- חוץ משלוש עבירות, מגדף ומבטל מילה וקרבן פסח: הפסח והמילה -- מפני שהן מצוות עשה, ואין מביאין חטאת אלא על שגגת לא תעשה, שנאמר "אחת ממצוות ה', אשר לא תיעשינה" (ויקרא ד,כז); והמגדף -- מפני שאין בו מעשה, ונאמר "לעושה בשגגה" (במדבר טו,כט), יצא מגדף, שאין בו מעשה.
ג) לפיכך המקבל עבודה זרה באלוה -- אף על פי שהוא חייב כרת, ואם היה מזיד נסקל, אם קיבל בשגגה, פטור מן הקרבן: לפי שלא עשה מעשה, ונאמר "בעשותה אחת..." (ויקרא ד,כז).
ד) [ג] כל כרתות שבתורה חוץ משלוש כרתות שביארנו, אם עבר היחיד על אחת מהן בשגגה -- מביא חטאת קבועה: חוץ מטמא שאכל קודש, וטמא שנכנס למקדש -- ששניהם אין מביאין חטאת קבועה, אלא קרבן עולה ויורד, כמו שיתבאר.
ה) [ד] חטאת קבועה, היא הבאה מן הבהמה בלבד. וקרבן עולה ויורד, הוא קרבן שאינו קבוע: אלא אם היה עשיר, מביא חטאת בהמה; ואם היה עני, מביא עוף, או עשירית האיפה, כמו שיתבאר.
ו) נמצאת למד שכל העבירות שהיחיד מביא על שגגתן חטאת קבועה, שלוש וארבעים; ואלו הן: (א) הבא על אימו, (ב) והבא על אם אשתו, (ג) והבא על אם אימה, (ד) והבא על אם אביה, (ה) הבא על בתו, (ו) והבא על בת בתו, (ז) והבא על בת בנו, (ח) והבא על בת אשתו, (ט) והבא על בת בתה, (י) והבא על בת בנה, (יא) הבא על אחותו, (יב) והבא על אחותו שהיא בת אשת אביו, (יג) והבא על אחות אביו, (יד) והבא על אחות אימו, (טו) והבא על אחות אשתו, (טז) והבא על אשת אביו, (יז) והבא על אשת אחי אביו, (יח) והבא על אשת בנו, (יט) והבא על אשת אחיו, (כ) והבא על אשת איש, (כא) והבא על הנידה, (כב) השוכב עם זכר, (כג) הבא על אביו, (כד) הבא על אחי אביו, (כה) השוכב עם בהמה, (כו) האישה שמביאה עליה את הבהמה; נמצאו כל כרתות שבעריות, שישה ועשרים. ובשאר העבירות, שבעה עשר; ואלו הן: (א) העובד עבודה זרה במעשה, (ב) הנותן מזרעו למולך, (ג) בעל אוב, (ד) בעל יידעוני במעשה, (ה) המחלל את השבת, (ו) העושה מלאכה ביום הכיפורים, (ז) האוכל ושותה ביום הכיפורים, (ח) האוכל חמץ בפסח, (ט) האוכל חלב, (י) האוכל דם, (יא) האוכל נותר, (יב) האוכל פיגול, (יג) השוחט קודשים חוץ לעזרה, (יד) המעלה קרבן חוץ לעזרה, (טו) המפטם את שמן המשחה, (טז) המפטם את הקטורת, (יז) הסך בשמן המשחה. הרי אלו, שלוש וארבעים עבירות שמביאין על שגגתן חטאת קבועה.
ז) ומה הוא הקרבן שמביא השוגג באחת מאלו, אם שגג בעבודה זרה -- מביא עז בת שנתה לחטאת, והיא האמורה בפרשת שלח לך, בין שהיה החוטא הדיוט, או מלך או כוהן משיח: הכול שווין, בשגגת עבודה זרה.
ח) אבל אם שגג באחת משאר שתיים וארבעים -- אם היה הדיוט, מביא שעירת עיזים, או נקבה מן הכבשים; וזו היא חטאת של אחד "מעם הארץ" (ויקרא ד,כז), האמורה בפרשת ויקרא. ואם המלך הוא ששגג באחת מהן, מביא שעירת עיזים לחטאת. ואם כוהן משיח הוא, מביא פר בן בקר לחטאת; והוא נשרף, כמו שנתפרש שם.
ט) [ה] אחד יחיד ששגג באחת מאלו, או מרובין -- שנאמר "תורה אחת תהיה לכם, לעושה בשגגה" (במדבר טו,כט). כיצד, אנשי מדינה ששגגו ודימו שהיום חול, והרי הוא יום הכיפורים, וכולן אכלו, ועשו מלאכה -- כל אחד מהן מביא שתי חטאות, כבשות או שעירות; וכן אם שגגו כולן והקטירו לעבודה זרה -- כל אחד ואחד מן העובדים, מביא עז בת שנתה לחטאת.
הלכות שגגות פרק ב
א) אין אדם חייב חטאת על שגגתו, עד שיהיה שוגג מתחילה ועד סוף; אבל אם שגג בתחילה והזיד בסוף, או הזיד בתחילה ושגג בסוף -- פטור מקרבן חטאת. כיצד, כגון שהוציא חפץ מרשות לרשות בשבת, עקר בזדון והניח בשגגה, או שעקר בשגגה והניח בזדון -- פטור: עד שיעקור בשגגה, ויניח בשגגה. וכן כל כיוצא בזה.
ב) עבר עבירה, וידע שהיא בלא תעשה, אבל אינו יודע שחייבין עליה כרת -- הרי זו שגגה, ומביא חטאת; אבל אם ידע שהיא בכרת, ושגג בקרבן, ולא ידע אם חייבין עליה קרבן, אם לאו -- הרי זה מזיד: ששגגת קרבן, אינה שגגה בעבירות אלו שחייבין עליהן כרת.
ג) מי שלא נודע לו עצמו של חטא שחטא, אף על פי שידע בודאי שעבר על לא תעשה שיש בו כרת -- הרי זה פטור מקרבן חטאת: שנאמר "אשר חטא בה" (ויקרא ד,כג), עד שיידע החטא שחטא בו.
ד) כיצד, חלב ונותר לפניו, ואכל את אחד מהן, ואין ידוע איזה אכל; אשתו נידה ואחותו עימו בבית, ושגג ובא על אחת מהן, ואין ידוע איזו מהן בעל; שבת ויום הכיפורים לפניו, ועשה מלאכה באחד מהן, ואין ידוע באיזה מהן עשה: הרי זה פטור מקרבן חטאת. [ד] חטא, ונודע לו חטאתו, וחזר ושכחו -- הרי זה מביא חטאת לשם מה שהוא, ותיאכל כשאר חטאות הנאכלות.
ה) שגג בשם אחד מהן, והן שני גופין -- חייב. כיצד, שתי נידות, ושגג באחת מהן, ואין ידוע איזו היא; שתי אחיותיו, ושגג באחת מהן, ואין ידוע איזו היא: חייב חטאת, שהרי ידע עצמו של חטא. למה זה דומה, לשתי נרות דולקות שכיבה אחת מהן, ואין ידוע איזו נר היא; או לשני תמחויין של חלב, שאכל מאחד מהן, ואין ידוע מאיזה תמחוי אכל: שהוא חייב. וכן כל כיוצא בזה.
ו) כל המחוייב חטאת קבועה על שגגתו, ועשה בשגגה, ונודע לו אחר שחטא -- אף על פי שלא הייתה לו ידיעה בתחילה שזה חטא הוא, הרי זה חייב חטאת. כיצד, תינוק שנשבה לבין הגויים, וגדל והוא אינו יודע מה הם ישראל, ולא דתם, ועשה מלאכה בשבת, ואכל חלב ודם וכיוצא בהן -- כשייוודע לו שהוא ישראלי, ומצווה על כל אלו, חייב להביא חטאת, על כל עבירה ועבירה. וכן כל כיוצא בזה.
ז) השוגג בלא כוונה בעריות, או במאכלות אסורות -- חייב חטאת; בשבת, פטור מחטאת. כיצד, היה מתעסק עם אישה, ובעלה בלא כוונה לבעילה, והרי היא ערווה עליו; דימה שזה שבפיו רוק הוא, ובלעו בלא כוונה לשם אכילה בעולם, והרי הוא חלב: הרי זה חייב חטאת. נתכוון להגביה את התלוש, וחתך את המחובר בלא כוונה לחתיכתו -- פטור: מלאכת מחשבת אסרה תורה, כמו שביארנו במקומו.
ח) כל העושה מצוה מן המצוות, ובכלל עשייתה נעשית עבירה שחייבין עליה כרת, בשגגה -- הרי זה פטור מחטאת, מפני שעשה ברשות.
ט) כיצד, הבא על יבמתו, והרי היא נידה, והוא לא ידע -- הרי זה פטור מחטאת; אבל אם בא על אשתו, והרי היא נידה -- חייב חטאת: מפני שלא שאלה, ואחר כך יבעול; אבל יבמתו, אינו רגיל בה כדי שישאל לה.
י) וכן מי שהיו לו שני תינוקות, אחד למול בשבת, ואחד למול בערב שבת או באחד בשבת, ושכח ומל שניהם בשבת -- פטור מחטאת: שהרי יש לו רשות למול אחד מהן בשבת, ושבת דחויה היא אצלו; ומצוה עשה, אף על פי שהם שני גופין, הואיל וזמנו בהול, אינו מדקדק. אבל אם לא היה אחד מהן ראוי למול בשבת, ושכח ומל בשבת מי שאינו ראוי למול בשבת -- חייב חטאת.
יא) [ט] אומן שבא למול לפנות היום ביום השבת, ואמרו לו לא נשאר פנאי ביום כדי שתמול, ואם תתחיל למול לא תשלים עד יציאת השבת, ונמצאת חובל בשבת ולא עושה מצוה, ואמר רגיל אני וזריז, ובמהרה אמול -- אם לא השלים אלא עד יציאת השבת, הרי זה חייב חטאת: שהרי התרו בו.
יב) [י] המוציא את הלולב ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, כדי לצאת בו, והעבירו ארבע אמות ברשות הרבים, בשוגג -- פטור, שהרי ברשות הוציא.
יג) וכן השוחט את הפסח ביום ארבעה עשר שחל להיות בשבת, ונודע לו אחר כן שמשכו הבעלים את ידיהן, או שמתו, או נטמאו, קודם שחיטה, או שנמצא טריפה בסתר, כגון ניקוב מעיים או ריאה -- הרי זה פטור, מפני ששחט ברשות; אבל נמצא בעל מום, או שהייתה טריפה גלויה -- הרי זה חייב חטאת, מפני שהיה לו לבדוק ואחר כך ישחוט. וכן כל כיוצא בזה.
יד) [יא] שחט את הפסח בשבת שלא לשמו בטעות -- פטור, מפני שהזבח כשר: שעקירת שמו בטעות, אינה עקירה, כמו שביארנו בהלכות פסולי המוקדשין.
טו) [יב] שחט זבחים אחרים לשם פסח בטעות -- אם ראויין הם לקרבן פסח -- פטור מקרבן חטאת, מפני ששחט ברשות; אם אינם ראויין, כגון שהייתה נקבה או בן שתיים -- חייב חטאת, שהרי אינו ראוי למצות הפסח.
טז) וכן אם שגג ושחטו בשבת שלא לאוכליו, או שלא למנוייו, או לערלים, או לטמאים -- חייב חטאת. שחטו לאוכליו ושלא לאוכליו, למנוייו ושלא למנוייו, למולים ולערלים, לטמאים ולטהורים -- פטור, שהרי הפסח כשר. וכן כל כיוצא בזה.
יז) [יג] השוחט בשבת קרבנות ציבור שלא לשמן -- הרי זה חייב חטאת, ויקטיר אימורין לערב; וכן אם שחט יתר על חובת היום, חייב חטאת על התוספת.
יח) [יד] שחט קרבנות יחיד שאין דוחין את השבת, בשבת בשגגה -- חייב חטאת, והבשר מותר בהנאה. ואין זורקין את הדם; ואם עבר וזרק דמן לשמן, בין בשוגג בין במזיד -- עלו לבעלים לשם חובה, ויקטיר אימורין לערב; והבשר ייאכל, ויביא השוחט חטאת על שגגתו.
יט) [טו] היו לפניו שתי בהמות של ציבור, אחת כחושה ואחת שמנה, והייתה חובת היום באחת, בין חטאת בין עולה, ושגג ושחט השתיים -- אם שחט כחושה בתחילה, ואחר כך שחט השמנה -- פטור מקרבן חטאת; ולא עוד, אלא שאומרים לו הבא שמנה ושחוט, לכתחילה. אבל אם שחט השמנה תחילה, ואחר כך הכחושה -- חייב חטאת על התוספת.
כ) נמצאת הראשונה השמנה טריפה בבני מעיים -- אף על פי שלא ידע שהיא טריפה בעת ששחט הכחושה, ולא לזה נתכוון, הואיל ונשחטה האחרונה כמצותה, הרי זה פטור מחטאת.
כא) וכן הפורס מצודה להעלות דגים מן הים בשגגה, והעלה תינוק עם הדגים -- בין ששמע שטבע תינוק, בין שלא שמע, הואיל והעלה תינוק, הרי זה פטור מחטאת: אף על פי שלא הייתה כוונתו אלא לצוד, מפני שהיה שוגג. וכן כל כיוצא בזה.
כב) [טז] מי שהיה לפניו בלילי הפסח צלי של פסח, ונותר מן הקודשים, ונתכוון לאכול צלי שהיא מצוה, ושגג ואכל הנותר -- הרי זה חייב חטאת, שהרי לא עשה מצוה באכילה זו. וכן כל כיוצא בזה.