חומש
האזינו - ראשון
פרק ל״ב, פסוקים א׳ - ו׳
פרק לב
אהַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי־פִי:

האזינו השמים. שאני מתרה בהם בישראל, ותהיו אתם עדים בדבר שכך אמרתי להם שאתם תהיו עדים, וכן ותשמע הארץ. ולמה העיד בהם שמים וארץ, אמר משה, אני בשר ודם למחר אני מת, אם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית מי בא ומכחישם, לפיכך העיד בהם שמים וארץ, עדים שהם קיימים לעולם, ועוד שאם יזכו יבואו העדים ויתנו שכרם, הגפן תתן פריה והארץ תתן יבולה והשמים יתנו טלם, ואם יתחייבו, תהיה בהם יד העדים תחלה, ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה (דברים יא, ז.), ואח״כ ואבדתם מהרה (שם) על ידי האומות:

ביַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי־דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי־עֵשֶׂב:

יערוף כמטר לקחי. זו היא העדות, שתעידו שאני אומר בפניכם תורה שנתתי לישראל שהיא חיים לעולם, כמטר הזה שהוא חיים לעולם (ספרי שו.) כאשר יערפו השמים טל ומטר:

יערוף. לשון יטיף, וכן ירעפון דשן (תהלים סה, יב.), יערפו טל (לקמן לג, כח.):

תזל כטל. שהכל שמחים בו, לפי שהמטר יש בו עצבים לבריות (ס״א יש עצבים בו), כגון הולכי דרכים ומי שהיה בורו מלא יין (ספרי שו.):

כשעירם. לשון רוח סערה, כתרגומו כרוחי מטרא, מה הרוחות הללו מחזיקין את העשבים ומגדלין אותם, אף דברי תורה מגדלין את לומדיהן:

וכרביבים. טיפי מטר, ונראה לי על שם שיורה כחץ נקרא רביב, כמה דאת אמר רובה קשת (בראשית כא, כ.):

דשא. ארברי״ץ (גראזיכט) עטיפת הארץ מכוסה בירק:

עשב. קלח אחד קרוי עשב, וכל מין ומין לעצמו קרוי עשב:

גכִּי שֵׁם יְהוָֹה אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ:

כי שם ה׳ אקרא. הרי כי משמש בלשון כאשר, כמו כי תבואו אל הארץ (ויקרא כג, י.), כשאקרא ואזכיר שם ה׳, אתם הבו גודל לאלהינו וברכו שמו, מכאן אמרו, שעונין ברוך שם כבוד מלכותו אחר ברכה שבמקדש (תענית טז:):

דהַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל־דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא:

הצור תמים פעלו. אע״פ שהוא חזק, כשמביא פורענות על עוברי רצונו, לא בשטף הוא מביא, כי אם בדין, כי תמים פעלו:

אל אמונה. לשלם לצדיקים צדקתם לעולם הבא, ואע״פ שמאחר את תגמולם, סופו לאמן את דבריו:

ואין עול. אף לרשעים משלם שכר צדקתם בעולם הזה:

צדיק וישר הוא. הכל מצדיקים עליהם את דינו, וכך ראוי וישר להם, צדיק מפי הבריות, וישר הוא וראוי להצדיקו:

השִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל:

שחת לו וגו׳. כתרגומו חבילו להון ולא ליה:

בניו מומם. בניו היו, והשחתה שהשחיתו היא מומם:

בניו מומם. מומם של בניו היה, ולא מומו:

דור עקש. עקום ומעוקל, כמו ואת כל הישרה יעקשו (מיכה ג, ט.), ובלשון משנה, חולדה ששיניה עקומות ועקושות:

ופתלתל. אנטורטי״לייש (פערדרעהט) כפתיל הזה שגודלין אותו ומקיפין אותו סביבות הגדיל. פתלתל, מן התיבות הכפולות, כמו ירקרק, אדמדם, סחרחר, סגלגל:

והַלְיהוָֹה תִּגְמְלוּ־זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא־הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנֲנֶךָ:

הלה׳ תגמלו זאת. לשון תימה, וכי לפניו אתם מעציבין, שיש בידו להפרע מכם ושהיטיב לכם בכל הטובות:

עם נבל. ששכחו את העשוי להם:

ולא חכם. להבין את הנולדות שיש בידו להיטיב ולהרע:

הלא הוא אביך קנך. שקנאך, שקננך בקן הסלעים ובארץ חזקה, שתקנך בכל מיני תקנה:

הוא עשך. אומה באומות:

ויכננך. אחרי כן בכל מיני בסיס וכן. מכם כהנים, מכם נביאים, ומכם מלכים, כרך שהכל תלוי בו:

x
האזינו ראשון (עם פרש״י) -- דברים: ל״ב, א׳ - ו׳חומש:
קי״ט: צ״ז - קע״ז
ע״ו - ע״ח
תהילים:
אך העניו הוא פשוט... :קכח״ האותיותתניא:
הל׳ שגגות פרק ג-הרמב״ם ג״פ:
הל׳ עבודת יום הכפורים פרק דרמב״ם פ״א:
מ״ע עספר המצוות:
לעילוי נשמת הת׳ מנחם מענדל ע״ה בן יבלחט״א ר׳ דוד צירקינד