ולזבולן אמר. אלו חמשה שבטים שברך באחרונה, זבולון גד דן נפתלי ואשר, כפל שמותיהם לחזקם ולהגבירם, לפי שהיו חלשים שבכל השבטים, הם הם שהוליך יוסף לפני פרעה, שנאמר ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים (בראשית מז, ב.), לפי שנראים חלשים ולא ישים אותם לו שרי מלחמתו:

שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך. זבולן ויששכר עשו שותפות, זבולן לחוף ימים ישכון ויוצא לפרקמטיא בספינות, ומשתכר ונותן לתוך פיו של יששכר, והם יושבים ועוסקים בתורה, לפיכך הקדים זבולן ליששכר, שתורתו של יששכר על ידי זבולן היתה:

שמח זבולן בצאתך. הצלח בצאתך לסחורה:

ויששכר. הצלח בישיבת אהליך לתורה לישב ולעבר שנים ולקבוע חדשים כמו שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים ראשיהם מאתים (דברי הימים א יב, לג.), ראשי סנהדראות היו עוסקים בכך. ועל פי קביעות עתיהם ועבוריהם:

עמים. של שבטי ישראל:

הר יקראו. להר המוריה יאספו, כל אסיפה ע״י קריאה היא, ושם יזבחו ברגלים זבחי צדק:

כי שפע ימים יינקו. יששכר וזבולן, ויהא להם פנאי לעסוק בתורה:

ושפני טמוני חול. כסויי טמוני חול, טרית וחלזון וזכוכית לבנה היוצאים מן הים ומן החול (מגילה ו.), ובחלקו של יששכר וזבולן היה, כמ״ש במסכת מגילה (שם), זבולן עם חרף נפשו למות (שופטים ה, יח.), משום דנפתלי על מרומי שדה, שהיה מתרעם זבולן על חלקו, לאחי נתת שדות וכרמים וכו׳:

ושפני. לשון כסוי, כמו שנאמר ויספון את הבית (מלכים א ו, ט.), וספון בארז (שם ז, ג.), ותרגומו ומטלל בכיורי (ס״א בכסוי) ארזא. דבר אחר עמים הר יקראו, ע״י פרקמטיא של זבולון, תגרי אומות העולם באים אל ארצו, והוא עומד על הספר, והם אומרים, הואיל ונצטערנו עד כאן, נלך עד ירושלים ונראה מה יראתה של אומה זו ומה מעשיה, והם רואים כל ישראל עובדים לאלוה אחד ואוכלים מאכל אחד, לפי שהעכו״ם אלוהות של זה לא כאלוהות של זה, ומאכלו של זה לא כמאכלו של זה, והם אומרים, אין אומה כשרה כזו ומתגיירין שם, שנאמר שם יזבחו זבחי צדק:

כי שפע ימים יינקו. זבולן ויששכר, הים נותן להם ממון בשפע:

ברוך מרחיב גד. מלמד, שהיה תחומו של גד מרחיב והולך כלפי מזרח:

כלביא שכן. לפי שהיה סמוך לספר, לפיכך נמשל כאריות, שכל הסמוכים לספר צריכים להיות גבורים:

וטרף זרוע אף קדקד. הרוגיהם היו ניכרין, חותכים הראש עם הזרוע במכה אחת:

וירא ראשית לו. ראה ליטול לו חלק בארץ סיחון ועוג, שהיא ראשית כבוש הארץ:

כי שם חלקת מחקק. כי ידע אשר שם בנחלתו חלקת שדה קבורת מחוקק, והוא משה:

ספון. אותה חלקה ספונה וטמונה מכל בריה, שנאמר ולא ידע איש את קבורתו (לקמן לד, ו.):

ויתא. גד:

ראשי עם. הם היו הולכים לפני החלוץ בכבוש הארץ לפי שהיו גבורים, וכן הוא אומר ואתם תעברו חלוצים לפני אחיכם וגו׳ (דברים ג, יח.):

צדקת ה׳ עשה. שהאמינו דבריהם, ושמרו הבטחתם לעבור את הירדן עד שכבשו וחלקו. דבר אחר, ויתא משה ראשי עם. צדקת ה׳ עשה. על משה אמור: