הלכות טומאת צרעת פרק ב
א) שיער לבן, שהוא סימן טומאה בצרעת -- אין פחות משתי שערות; וכמה יהיה אורכן, כדי שיהיו ניטלות בזוג. הייתה אחת ארוכה ואחת קצרה משיעור זה, או אחת שחורה ואחת לבנה, או אחת מלמטה ונחלקה מלמעלה ונראית כשתיים, או שהיה עיקרן משחיר וראשן מלבין -- הרי זה טהור; היה עיקרן מלבין וראשן משחיר -- אף על פי שהלבן כל שהוא, טמא.
ב) שתי שערות לבנות שהן בתוך הנגע -- אף על פי שיש שיער שחור ביניהן, והן מפוזרות אחת הנה ואחת הנה -- הרי אלו סימן טומאה: אפילו היה הנגע כגריס מצומצם, אין מקום שיער השחור ממעטו. ובין שהיו שתי השערות בתוך הבהרת והיא מקפתן, ובין שהיו בסופה -- הרי זה טמא; אבל אם היו בצידה מבחוץ, הרי זה טהור -- עד שיהיה העור שצומחות בו שתי השערות הלבנות לבן. היו שתי שערות בתוך הנגע, ושוכבות חוצה לו -- טמא; היו חוצה לו, ושוכבות בתוכו -- אינן סימן טומאה.
ג) לובן השערות, מטמא בכל מראה: בין שהיו לבנות כשלג, בין שהיו לבנות לובן דיהה ביותר, הואיל ומראהן לבן, טמא.
ד) אין שיער לבן סימן טומאה, עד שיהיה בגופה של בהרת. כיצד, בהרת ובתוכה שחין או מכוה או בוהק או מחית השחין או מחית המכוה, ושתי שערות לבנות בתוך השחין או המכוה או הבוהק שבתוך הנגע -- אינן סימן טומאה; והרי זו כבהרת שאין בה שיער לבן, ויסגיר -- אף על פי שהבהרת מקפת את השחין או את המכוה או את מחיתן או את הבוהק שיש בהן שתי השערות.
ה) וכן אם היה שחין או מכוה או מחיתן או בוהק מקיף את שתי השערות הלבנות, או סמוך להן בצידן, או שהיה חולק בין שתי השערות -- הרי אלו אינן סימן טומאה; והרי הבהרת כבהרת שאין בה שיער לבן, ויסגיר.
ו) [ה] הלכו להן השחין והבוהק והמכוה שהיו מקיפין את השערות הלבנות, או נסמכין להן, או חולקין אותן, ונמצאו שתי השערות בתוך הבהרת בגופה, בסוף השבוע הראשון, או בסוף השבוע השני -- הרי זה מוחלט; ואם לא הלכו להן, יפטור אותו.
ז) [ו] אין שיער לבן סימן טומאה, עד שתקדום הבהרת את השיער הלבן -- שנאמר "והיא, הפכה שיער לבן" (ויקרא יג,י), שתהפוך אותו הבהרת; אבל אם קדם שיער לבן את הבהרת -- הרי היא כבהרת שאין בה סימן טומאה, ויסגיר.
ח) [ז] הייתה בו בהרת, ובה שיער לבן, והוחלט בו, ואחר כך הלכה הבהרת, והניחה שיער לבן במקומו, וטהר, ואחר כך חזרה בהרת אחרת במקום הבהרת הראשונה, והרי השיער הלבן בתוכה -- זה הוא הנקרא שיער פקודה, ואינו סימן טומאה: שנאמר "והיא, הפכה שיער לבן" (ויקרא יג,י) -- שהפכתו היא, לא שהפכתו חברתה.
ט) [ח] הייתה בו בהרת כגריס, ובה שתי שערות, והוחלט, והלך ממנה כחצי גריס, וטהר, ונשארו שתי השערות בחצי גריס הנשאר, וחזר כחצי גריס במקום זה שהלך, והרי שתי שערות לבנות בבהרת כגריס -- אינן סימן טומאה: עד שיהפוך שתי השערות בהרת אחת.
י) [ט] בהרת כחצי גריס, ואין בה כלום, ונולדה בצידה בהרת כחצי גריס, ובה שיער אחת -- הרי זו להסגיר; בהרת כחצי גריס, ובה שיער אחת, ונולדה לו בהרת כחצי גריס, ובה שיער אחת -- הרי זו להסגיר.
יא) בהרת כחצי גריס, ובה שתי שערות, ונולדה לו בהרת כחצי גריס, ובה שערה אחת -- הרי זו להסגיר. בהרת כחצי גריס, ואין בה כלום, ונולדה לו בהרת כחצי גריס, ובה שתי שערות -- הרי זו להחליט: שהרי קדמה הבהרת, לשתי השערות הלבנות. ספק שיער לבן קדם, ספק הבהרת קדמה -- הרי זה טמא; וייראה לי, שטומאתו בספק.
הלכות טומאת צרעת פרק ג
א) אין המחיה סימן טומאה, עד שתהיה כעדשה מרובעת או יתר על זה; וכמה שיעורה, כדי צמיחת ארבע שערות, שתיים אורך ושתיים רוחב: והוא -- שתהיה המחיה באמצע, והבהרת מקפת אותה מכל צד; והיא יתרה על המחיה, רוחב שתי שערות או יתר.
ב) אבל אם הייתה המחיה בצד הבהרת, אינה סימן טומאה; הייתה מפוזרת, כגון שהיה בשר חי כחרדל במקום זה ובשר חי כחרדל במקום אחר -- אף על פי שהכול באמצע הבהרת, אינן מצטרפין לכעדשה: עד שיהיה במקום אחד באמצע הבהרת, כעדשה מרובע או יתר.
ג) [ב] המחיה מטמאה בכל מראה -- בין שהיה מראה המחיה אדום, או שחור, או לבן: והוא, שלא יהיה הלובן מארבע המראות שביארנו.
ד) [ג] אין המחיה סימן טומאה, עד שתהיה בגופה של בהרת. כיצד, בהרת שהיה באמצעה שחין או מכוה או מחיתן או בוהק, והמחיה בתוך השחין או בתוך המכוה או בתוך מחיתן או בתוך הבוהק -- אף על פי שהמחיה באמצע הבהרת, אינה סימן טומאה: מפני שהיא בתוך השחין או המכוה או מחיתן, או בתוך הבוהק.
ה) וכן אם הקיף השחין את מחיתו, והמכוה את מחיתה, והבוהק את המחיה, או שנסמך אחד מהם למחיה מצידה, או שחלק אחד מהן את המחיה ונכנס לתוכה -- אינה סימן טומאה; והרי זו כבהרת שאין בה סימן, ויסגיר.
ו) הלכו להן השחין או המכוה או הבוהק שהיו תחת המחיה, או שהיו בצידה, או שהיו מקיפין אותה, או שהיו נכנסין לתוכה, ונמצאת המחיה לבדה בתוך הבהרת בסוף שבוע ראשון, או בסוף שבוע שני -- הרי זה יחליט; אם לא -- הלכו להן, יפטור.
ז) [ד] המחיה סימן טומאה לעולם -- בין שקדמה מחיה את הבהרת, בין שקדמה בהרת את המחיה: לפי שלא נאמר בה, והיא הפכה. זה שנאמר בתורה "והיא, הפכה שיער לבן; ומחית בשר חי, בשאת" (ויקרא יג,י) -- אינו צריך לשניהן, לשיער ולמחיה; אלא כל אחד מהן סימן טומאה. ולא נאמר שיער לבן עם המחיה, אלא ליתן שיעור למחיה -- שתהיה כדי לקבל שיער לבן, שהוא שתי שערות.
ח) [ה] בהרת כגריס מצומצם, ובאמצעה מחיה כעדשה מצומצמת -- הרי זה מוחלט. נתמעטה הבהרת, או שנתמעטה המחיה, וכן אם רבתה המחיה שבתוך בהרת זו -- טהור: שאין הבהרת מטמא במחיה, עד שתהיה יתרה על המחיה רוחב שתי שערות מכל צד.
ט) הייתה המחיה פחותה מכעדשה, ורבת המחיה עד שנעשת כעדשה -- הרי זה מוחלט; נתמעטה המחיה ממה שהייתה, או שהלכה לה -- הרי זה כמות שהיה, ואין כאן סימן טומאה.
י) [ו] בהרת יתרה מכגריס, ובה מחיה יתרה מכעדשה, ורבו או שנתמעטו -- טמא: ובלבד שלא תתמעט בהרת מכגריס, ולא תתמעט המחיה מכעדשה; ולא תקרב המחיה לסוף הבהרת, בפחות מכדי צמיחת שתי שערות כמו שביארנו.
יא) [ז] בהרת כגריס, ובשר חי כעדשה או יותר מקיפה מבחוץ, ובהרת שנייה מקפת את הבשר החי -- הרי הבהרת הפנימית להסגיר, שהרי אין בה סימן טומאה; ובהרת החיצונה להחליט, שהרי המחיה באמצעה. נתמעט הבשר החי שביניהן, או שהלך כולו, בין שהיה מתמעט וכלה מבפנים, בין שהיה מתמעט מבחוץ -- הרי שתיהן כבהרת אחת, שאין בה סימן טומאה.
יב) [ח] בהרת שהייתה בראש אבר מן האברים, והמחיה באמצע הבהרת בראש האבר -- אינה סימן טומאה: מפני שהמחיה חולקת את הנגע, ונמצא מקצתו שופע ויורד מכאן ומקצתו שופע ויורד מכאן; ונאמר בנגעים "וראהו הכוהן" (ויקרא יג,ג; ויקרא יג,ה; ויקרא יג,יז; ויקרא יג,כז), שיהיה רואה הנגע כולו כאחת.
יג) ואלו הן ראשי אברים שאינן מטמאין במחיה -- ראשי אצבעות ידיים ורגליים, וראשי אוזניים, וראש החוטם, וראש העטרה, וראשי דדין של אישה; אבל ראשי דדין של איש, והיבולות, והדילדולין -- מטמאין במחיה.
יד) [ט] וכל ראשי אברים אלו, שהיה מקומן יושב כגריס -- מטמאין בנגעים; אבל אם היו עגולין כרוב בריית בני אדם, טהורין. כיצד, בהרת כגריס בראש חוטמו, או בראש אצבעו -- שופעת אילך ואילך, טהור: שנאמר "וראהו הכוהן" (ויקרא יג,ג; ויקרא יג,ה; ויקרא יג,יז; ויקרא יג,כז), עד שיראהו כולו כאחד.
הלכות טומאת צרעת פרק ד
א) הפשיון מטמא בכל שהוא -- והוא, שיהיה הפשיון מאחת ממראות הנגעים; אבל אם היה הפשיון מראה בוהק, אינו פשיון. ואין הפשיון סימן טומאה, עד שיפשה חוץ לנגע; אבל אם פשה לתוך הנגע, הרי הוא כמות שהיה.
ב) כיצד, בהרת ובתוכה בשר חי פחות מכעדשה, והסגירה, ובסוף השבוע נתמעטה המחיה ממה שהייתה, או שהלך הבשר החי כולו -- אין זה פשיון: שאין הבהרת פושה לתוכה, אלא חוצה לה.
ג) [ב] אין הפשיון סימן טומאה, עד שיהיה אחר הסגר; אבל אם בא בתחילה, וראה הכוהן את הנגע שהוא פושה והולך -- אינו מחליט; אלא מסגירו עד סוף השבוע, ויראה.
ד) [ג] אין הבהרת פושה לתוך השחין, ולא לתוך המכוה, ולא לתוך מחית השחין, ולא לתוך מחית המכוה; ולא לראש ולא לזקן, אף על פי שנקרחו והלך השיער מהן: שנאמר "ואם פשה תפשה המספחת, בעור" (ויקרא יג,ז). אבל בהרת שפשת לתוך הבוהק, הרי זה פשיון.
ה) [ד] השחין והמכוה והבוהק ומחית השחין ומחית המכוה, שהם חולקין בין האם לפשיון -- אינו סימן טומאה; הסגירו, והלכו להן עד שנמצא הפשיון סמוך לאם -- הרי זה מוחלט.
ו) [ה] בהרת כגריס, ופשתה כחצי גריס ועוד, והלך מן האם כחצי גריס -- אף על פי שהנותר מן האם עם הפשיון יתר מכגריס, הרי זה טהור; הייתה כגריס, ופשת כגריס ועוד, והלכה לה האם -- תיראה כתחילה, ויסגיר שבוע אחר שבוע.
ז) הייתה בו בהרת והסגירו, והלכה הבהרת בסוף ימי הסגר, וחזרה בהרת במקומה כמות שהייתה -- הרי היא כמות שהייתה; נתמעטה בתוך ימי הסגר, ופשתה וחזרה כמות שהייתה, או שפשתה ונתמעט הפשיון, וחזרה כמות שהייתה -- הרי זה יסגיר.
ח) [ו] בהרת כגריס, ופשתה כגריס, ונולד בפשיון מחיה או שיער לבן, והלכה לה האם -- תיראה כתחילה. הייתה בו בהרת כגריס והסגירו, בסוף השבוע והרי היא כסלע -- ספק שהיא היא, ספק שאחרת באה תחתיה -- הרי זה טמא.
ט) [ז] בהרת כגריס, וחוט יוצא ממנה -- אם יש בו רוחב שתי שערות -- זוקקה לשיער לבן ולפשיון, אבל לא למחיה: שאין המחיה סימן טומאה -- עד שתקיף אותה הבהרת, ויהיה בין סוף המחיה וסוף הבהרת רוחב צמיחת שתי שערות. היו שתי בהרות, וחוט יוצא מזו לזו -- אם יש בו רוחב שתי שערות, מצרפן; ואם לאו, אינו מצרפן.
י) הסגירו שבוע אחר שבוע, ולא נולד לו סימן טומאה ופטרו, ולאחר הפטור פשה הנגע, כל שהוא -- הרי זה מוחלט. [ח] בהרת שטהרה מתוך הסגר, או מתוך החלט שהלכו ממנה סימני טומאה -- אין מסגירין בה לעולם. [ט] בהרת שכנסה אחר הפטור, ופשתה לכמות שהייתה, או שפשתה, וחזרה לכמות שהייתה -- הרי הוא בטהרתו. [י] בהרת כגריס, ובה מחיה כעדשה, ושיער לבן בתוך המחיה, והחליטו, ולאחר החלט הלכה המחיה -- טמא, מפני שיער לבן; הלך השיער הלבן -- טמא, מפני המחיה. היה השיער הלבן בתוך הבהרת, והלך השיער הלבן -- טמא, מפני המחיה; הלכה המחיה -- טמא, מפני שיער לבן.
יא) בהרת ובה מחיה ופשיון, הלכה המחיה -- טמא, מפני הפשיון; הלך הפשיון -- טמא, מפני המחיה. וכן בשיער לבן ובפשיון.
יב) החליטו בשיער לבן, והלך השיער, וחזר בו שיער לבן אחר, או שנולדה לו מחיה, או פשיון; או שהחליטו במחיה, והלכה המחיה, ונולדה לו מחיה אחרת, או שיער לבן, או פשיון; או שהחליטו בפשיון, והלך הפשיון, וחזר בו פשיון אחר, או שנולדה בו מחיה, או שיער לבן: הרי זה בטומאתו, כמות שהיה.
יג) אחד הטמא שהוחלט בתהילה, או שהוחלט בסוף שבוע ראשון, או בסוף שבוע שני, או אחר הפטור -- הואיל והוחלט מכל מקום, אינו טהור, עד שלא יישאר בו סימן טומאה, לא סימן שהוחלט בו ולא סימן אחר.