הלכות בכורות
הלכות בכורות. יש בכללן חמש מצוות -- שתי מצוות עשה, ושלוש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) להפריש בכורות; (ב) שלא ייאכל בכור תמים חוץ לירושלים; (ג) שלא ייפדה הבכור; (ד) להפריש מעשר בהמה; (ה) שלא ייגאל מעשר בהמה. וכללתי המעשר עם הבכור -- לפי שמעשה שניהם אחד, והכתוב כללו עימו: שנאמר "ואת דמם תזרוק" (ראה במדבר יח,יז) -- מפי השמועה, שזה דם מעשר ודם בכור. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
הלכות בכורות פרק א
א) מצות עשה להפריש כל פטר רחם הזכרים, בין באדם בין בבהמה טהורה בין במין החמור, בין שהיו שלמים בין שהיו טריפות -- שנאמר "קדש לי כל בכור פטר כל רחם, בבני ישראל -- באדם, ובבהמה" (שמות יג,ב); וכולן לכוהנים. [ב] בכור אדם ובכור חמור -- נפדין, ופדיונם לכוהנים; ובכור בהמה טהורה -- נשחט בעזרה כשאר קודשים קלים, זורקין דמו ומקטירין אימוריו, כמו שביארנו במעשה הקרבנות, ושאר הבשר נאכל לכוהנים: שנאמר "אך פדה תפדה, את בכור האדם, ואת בכור הבהמה הטמאה, תפדה.... אך בכור שור... לא תפדה, קודש הם... ובשרם, יהיו לך" (במדבר יח,טו-יח).
ב) [ג] בכור בהמה טהורה שהוא בעל מום, בין שנולד במומו בין שנפל בו מום אחר שהיה תמים -- הרי הוא לכוהן: אם רצה, אוכלו בכל מקום, או מוכרו, או מאכילו למי שירצה, אפילו לגוי: מפני שהוא חולין, שנאמר "וכי יהיה בו מום, פיסח או עיוור... הטמא והטהור, יחדיו -- כצבי, וכאיל" (דברים טו,כא-כב); והרי הוא נכסי כוהן.
ג) [ד] מצוה להקדיש בכור בהמה טהורה, ויאמר הרי זה קודש -- שנאמר "תקדיש, לה' אלוהיך" (דברים טו,יט); ואם לא הקדישו -- הרי זה מתקדש מאליו, וקדושתו מרחם היא.
ד) [ה] מצות בכור בהמה טהורה נוהגת בארץ, ובחוצה לארץ; ואין מביאין בכורות מחוצה לארץ לארץ, שנאמר "ואכלת לפני ה' אלוהיך... מעשר דגנך תירושך ויצהרך, ובכורות בקרך וצאנך" (דברים יד,כג): ממקום שאתה מביא מעשר דגן, אתה מביא בכור בקר וצאן; וממקום שאין אתה מביא מעשר דגן, אי אתה מביא בכור בקר וצאן, אלא ייאכל במומו. ואם הביא -- אין מקבלין ממנו, ולא יקרב; אלא ייאכל במומו.
ה) ומצוה זו נוהגת בין בפני הבית, בין שלא בפני הבית, כמו מעשר דגן; ואינה נוהגת במוקדשין, כשהן בקדושתן קודם שייפדו, בין קודשי מזבח, בין קודשי בדק הבית.
ו) [ו ז] הכול חייבין בבכור בהמה טהורה, כוהנים לויים וישראליים; ואף על פי שהבכור לכוהן -- אם נולד לו בכור, מקריב דמו ואימוריו כמו שביארנו, ואוכל שאר הבשר בתורת בכור: שנאמר "כל הבכור אשר ייוולד בבקרך ובצאנך..." (דברים טו,יט). אבל בכור אדם ובכור בהמה טמאה -- כוהנים ולויים פטורין, כמו שביארנו בהלכות מתנות כהונה.
ז) [ח] הבכור נאכל בתוך שנתו, בין תמים בין בעל מום -- שנאמר "לפני ה' אלוהיך תאכלנו, שנה בשנה... וכי יהיה בו מום... בשעריך, תאכלנו" (דברים טו,כ-כב). ומאימתיי מונה לו -- אם תם הוא, מונה לו מיום שמיני, שהוא ראוי להקרבה. ואם נולד בעל מום, מונה לו מיום שנולד -- והוא שכלו לו חודשיו, שהרי נראה לאכילה ביום לידתו; אבל אם לא ידע בודאי שכלו לו חודשיו, מונה לו מיום שמיני.
ח) [ט] נולד לו מום בתוך שנתו, רשאי לקיימו כל שנים עשר חודש; נולד לו מום בסוף שנתו -- מותר לקיימו שלושים יום מיום שנפל בו המום, ואף על פי שהוא מתאחר לאחר שנתו. כיצד, כגון שנפל בו מום בחמישה עשר יום לפני גמר שנתו, משלימין לו חמישה עשר אחר שנתו. נולד לו מום אחר שנתו -- אינו רשאי לקיימו אלא עד שלושים יום, וייאכל.
ט) [י] הבכור בזמן הזה -- מניחו עד שייפול בו מום, וייאכל. [יא] ועד שלא נראה להראותו לחכם, רשאי לקיימו שתיים ושלוש שנים. ומשנראה להראותו לחכם -- אם נולד בו מום בתוך שנתו, רשאי לקיימו כל שנים עשר חודש; נולד אחר שנתו, מקיימו שלושים יום.
י) [יב] שנה של בכור -- היא שנת לבנה תמימה, שנים עשר חודש מיום ליום; ואם הייתה שנה מעוברת -- נתעברה לו, ומונה לו שלושה עשר חודש. נולדו לו שני טלאים, אחד בחמישה עשר של אדר הראשון, ואחד בראש חודש אדר שני -- זה שנולד בראש חודש אדר שני -- כיון שהגיע יום ראשון באדר של שנה הבאה, עלתה לו שנה. וזה שנולד בחצי אדר ראשון -- לא עלתה לו שנה, עד חצי אדר של שנה הבאה: הואיל ונולד בחודש העיבור, מונין אותו לו.
יא) [יג] עבר ואיחר הבכור לאחר שנתו -- אף על פי שהוא עובר בלא תעשה, אם היה תם, הרי זה לא נפסל, אלא מקריבו; ואם היה בעל מום, שוחטו בכל מקום: שנאמר "מעשר דגנך תירושך ויצהרך, ובכורות בקרך וצאנך" (דברים יד,כג), מקיש בכור למעשר -- מה מעשר אינו נפסל משנה לחברתה, אף בכור אינו נפסל משנה לחברתה.
יב) [יד] אין נותנין את הבכור לכוהן כשייוולד, שאין זו גדולה לכוהן, אלא ייטפל בו בעליו עד שיגדיל מעט, וייתננו לכוהן. ועד כמה ישראל חייבין להיטפל בבכור -- בהמה דקה, שלושים יום; ובגסה, חמישים יום. ואם אמר לו הכוהן, תנהו לי בתוך זמן זה, ואני איטפל לעצמי -- אינו רשאי ליתנו לו: שזה כמו מסייע על מתנותיו; וכבר ביארנו בתרומות, שהכוהנים המסייעין בבית הגרגות, ובבית המטבחיים, ובתוך הרועים -- אין נותנין להן מתנותיהן בשכרן.
יג) [טו] היה הבכור בעל מום, ואמר לו בתוך זמן זה, תנהו לי שאוכלנו, או שהיה תמים, ואמר לו תנהו לי, בתוך זמן זה, שאקריבנו עתה -- הרי זה נותנו לו. וייראה לי שהבכור, ניתן לכל כוהן שירצה.
יד) [טז] כוהן שאכל כזית מבכור תמים חוץ לירושלים -- לוקה מן התורה, שנאמר "לא תוכל לאכול בשעריך, מעשר דגנך תירושך ויצהרך, ובכורות בקרך, וצאנך" (דברים יב,יז). וכן זר שאכל כזית מבכור, בין לפני זריקה בין לאחר זריקה -- לוקה: מפי השמועה למדו שזו אזהרה אף לזר שאכל בכור, בין לפני זריקה בין לאחר זירקה.
טו) [יז] הבכור -- אין פודין אותו, שנאמר "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז, לא תפדה" (במדבר יח,יז). וכן אין מוכרין אותו כשהוא תם -- שכיון שהוא עומד לקרבן, אין לכוהן בו זכות כדי למוכרו; ובזמן הזה שאין בית, הואיל והוא עומד לאכילה, הרי הוא מותר למוכרו, ואף על פי שהוא תמים -- בין לכוהן, בין לישראל.
טז) [יח] בכור בעל מום -- יש לכוהן למוכרו בכל זמן, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, בין חי בין שחוט; וכשהוא מוכר בשר בכור בעל מום -- מוכרו בבית אבל לא בשוק, כמו שביארנו בהלכות איסורי מזבח. אבל בשר בכור תמים אינו נמכר, מפני שהוא בשר קודש; וכוהנים שנמנו על הבכור, מותרין לשקול מנה כנגד מנה.
יז) [יט] המפשיט בכור בעל מום, הרי זה מותר להפשיטו באיזה דרך שירצה: אם רצה להרגיל, מרגיל. וכן שאר פסולי המוקדשין -- אם רצה להפשיטו מן הרגל, מפשיט.