הלכות מטמאי משכב ומושב פרק ד
א) ארבע נשים, שהן דיין שעתן ואינן מיטמאות למפרע; ואלו הן -- מעוברת, ומניקה, ובתולה, וזקנה. איזו היא מעוברת, משיוכר עוברה: הייתה בחזקת מעוברת, וראת דם, ואחר כך הפילה רוח או דבר שאינו ולד -- הרי זו בחזקתה, ודייה שעתה; ראת דם, ואחר כך הוכר עוברה -- הרי זו מיטמאה למפרע, ככל הנשים.
ב) איזו היא מניקה, כל עשרים וארבעה חודש מיום הלידה: אפילו מת בנה בתוך זמן זה, או שגמלתו, או נתנתו למניקה -- דייה שעתה. אבל אחר עשרים וארבעה חודש, אף על פי שהיא מניקה והולכת -- הרי זו מיטמאה למפרע, ככל הנשים.
ג) איזו היא בתולה, כל שלא ראת דם מימיה: בתולת דמים אמרו, לא בתולת בתולים. כיצד, אפילו נישאת וראת דם מחמת נישואין, או ילדה וראת דם מחמת לידה -- עדיין היא בתולה לעניין טומאה, ודייה שעתה.
ד) איזו היא זקנה, כל שעברו עליה שלושה חודשים סמוך לזקנותה, ולא ראת דם; ואיזה הוא סמוך לזקנותה, כל שחברותיה קוראין לה זקנה בפניה, ואינה מקפדת. עברו עליה שלוש עונות וראתה, וחזרה ועברו עליה שלוש עונות אחרות או פחות או יתר וראת -- הרי היא ככל הנשים, ומיטמאה למפרע.
ה) [ב] בתולה שראת דם, אפילו שופעת כל שבעה או דולפת -- הרי זה פעם אחת; ראת דם ופסק, וחזרה וראתה -- הרי זה שתי פעמים.
ו) [ג] תינוקת שלא הגיע זמנה לראות, וראת דם -- פעם ראשונה ושנייה, דייה שעתה; ראת פעם שלישית, מיטמאה למפרע. עברו עליה שלושה חודשים, ואחר כך ראתה -- דייה שעתה; עברו עליה שלושה חודשים אחרים, ואחר כך ראתה -- דייה שעתה; עברו עליה שלושה חודשים אחרים, וראתה -- מיטמאה למפרע.
ז) [ד] תינוקת שהגיע זמנה לראות, וראת -- פעם ראשונה, דייה שעתה; שנייה, מיטמאה למפרע. עברו עליה שלושה חודשים, ואחר כך ראתה -- דייה שעתה; עברו עליה שלושה חודשים אחרים, ואחר כך ראתה -- מיטמאה למפרע.
ח) [ה] מעוברת ומניקה וזקנה ובתולה, שהגיעו לראות שראו ראייה ראשונה -- דיין שעתן; ראו פעם שנייה -- מיטמאות למפרע ככל הנשים, כמו שביארנו. ואם ראו הראשונה באונס -- אף השנייה, דיין שעתן.
ט) [ו] מעוברת או מניקה שראת דם, ועברו עליה שלושה חודשים, ואחר כך ראת -- דייה שעתה; עברו עליה שלושה חודשים אחרים, וראת פעם שנייה, שהיא שלישית לראייה ראשונה -- מיטמאות למפרע.
י) הרואה דם אחר דם טוהר בתוך עשרים וארבע שעות, דייה שעתה. וכל שדייה שעתה -- אף על פי שאינה מיטמאה למפרע, צריכה להיות בודקת עצמה תמיד; וכל אישה המרבה לבדוק, משובחת -- חוץ מן הנידה ויושבת על דם טוהר, שאין הבדיקה מועלת להן כלום.
יא) [ז] חכמים תיקנו להן לבנות ישראל להיות בודקות עצמן בכל יום בשחרית, מפני טהרות של ערבית, ובערבית, מפני טהרות של שחרית; וכל אוכלת תרומה, בודקת בשעה שאוכלת בתרומה. וכל אישה בודקת בשעה שעוברת לשמש מיטתה, מפני הטהרות; אבל אם לא הייתה עוסקת בטהרות, אינה צריכה בדיקה לבעלה -- שכל הנשים שיש להן וסת, בחזקת טהרה לבעליהן כמו שביארנו בעניין נידה.
יב) [ח] חזקת בנות ישראל, עד שלא הגיעו לפרקן -- בחזקת טהרה, ואין הנשים בודקות אותן. אבל משהגיעו לפרקן -- צריכות בדיקה, ונשים בודקות אותן. [ט] החירשת, והשוטה, ומי שנטרפה דעתה כאלו -- אם יש להן פיקחות מתקנות אותן, הרי אלו אוכלות בתרומה.
יג) [י] כל הכתמים הבאים מבין ישראל, בחזקת טומאה; והבאים מבין הגויים, טהורין. והנמצאים בערי ישראל, טהורים -- שלא נחשדו ישראל להשליך כתמיהן, אלא מצניעין אותן; לפיכך כל הכתמין הנמצאים בכל מקום, טהורין -- חוץ מן הנמצאים בחורים וסביבות בית הטומאות. וכולן, טומאתן בספק כמו שביארנו.
יד) [יא] כל הכתמים הטמאין, מעבירין עליהן שבעה סממנין; ואחר כך, בין עבר הכתם בין לא עבר, מטבילו וטהר: שאם לא עבר כלל, הרי הוא צבע; ואם עבר או כהה, הרי זה כתם, ומאחר שעברו עליו הסממנין, כבר בטל אף על פי שרישומו ניכר. ואפילו כתם של דם נידות ודאי -- כיון שהעביר עליו שבעת הסממנים, בטל; ומטבילו, ועושה טהרות על גביו.
טו) [יב] בגד שאבד בו כתם -- מעבירין על כל הבגד שבעה סממנים, ומטבילו. אבדה בו שכבת זרע -- אם היה חדש, בודקו במחט; ואם היה שחוק, בודקו בחמה.
טז) [יג] בגד שהיה עליו כתם, והטבילו, ועשה על גביו טהרות, ואחר כך העביר על הכתם שבעת הסממנים, ולא עבר -- הרי זה צבע, והטהרות שעשה טהורות; ואין צריך להטבילו, פעם אחרת. ואם עבר הכתם, או כהה עינו -- הרי זה כתם, והטהרות טמאות, שהרי הקפיד על הכתם, להסירו; וצריך להטבילו פעם שנייה, לטהרו.
יז) [יד] כתם שהעביר עליו ששת סממנים, ולא עבר, ואחר כך העביר עליו צאבון, ועבר -- הרי הטהרות שנעשו על גביו טמאות, אף על פי שהצאבון מעביר הצבע: הואיל ולא העביר שבעת הסממנין, הרי זה בחזקת כתם; ושמא אילו העביר השביעי, היה עובר.
יח) העביר עליו שבעה הסממנים, ולא עבר, וחזר והעבירן עליו פעם שנייה, ועבר -- כל הטהרות שנעשו על גביו בין תכבוסת ראשונה לשנייה, טהורות; וכל הטהרות שנעשו על גביו אחר תכבוסת שנייה, טמאות: הואיל וגילה דעתו שהוא מקפיד עליו, ורוצה להוציא רישומו -- הרי זה טמא, עד שיבטלו ויטבילו.
יט) כבר ביארנו בהלכות איסורי ביאה, שבעה הסממנין שמעבירין על הכתם מה הם, והיאך מעבירין אותם.
כ) [טו] האישה שמתה, ויצא ממנה דם -- מטמא משום כתם, כדם הנידה: שהמקור, מקומו טמא. אף על פי שיצא הדם אחר שמתה, ואין כאן נידה, הואיל וממקום טמא יצא, מטמא טומאת כתמים. ואם היה בו רביעית -- מטמא באוהל, ומטמא משום כתם.
הלכות מטמאי משכב ומושב פרק ה
א) הזב, והזבה, והנידה, והיולדת -- לעולם הן בטומאתן, ומטמאין אדם וכלים ומשכב ומרכב עד שיטבלו: אפילו נתאחרו כמה שנים בלא ראיית טומאה, ולא טבלו -- הרי הן בטומאתן.
ב) יולדת שלא טבלה אחר שבעה לזכר, וארבעה עשר לנקבה -- כל דם שתראה, אף על פי שהוא בתוך ימי טוהר -- הרי הוא כדם הנידות, ומטמא לח ויבש: לא תלה הכתוב בימים בלבד, אלא בימים וטבילה.
ג) יולדת שירדה לטבול מטומאה לטהרה, ונעקר ממנה דם בירידתה, ויצא חוץ לבין השיניים -- הרי זו טמאה; ואין הטבילה מועלת לדם זה, ואף על פי שעדיין הוא בבשרה. ואם נעקר ממנה בעלייתה מן המקוה -- הרי זו טהורה, מפני שהוא דם טוהר, והטבילה מועלת לכל הדם המובלע באברים, ומשימה אותו דם טוהר.
ד) יולדת שטבלה אחר שבעה של זכר, וארבעה עשר של נקבה, או אחר ספירת שבעת ימים נקיים, אם הייתה יולדת בזוב -- הרי היא בכל ימי טוהר שלה, כטמא שטבל ועדיין לא העריב שמשו. והרי היא טבול יום, בכל אותן הימים; ואינה צריכה טבילה אחרת, בסוף ימי טוהר, אלא במשלם הימים, הרי היא כטבול יום שהעריב שמשו.
ה) במה דברים אמורים, שהיא כטבול יום לעניין תרומה ומעשר; אבל לקודשים, הרי היא כראשון לטומאה שעדיין לא טבל, אלא כמי שנגע בנידה או בטמא מת, כיוצא בהן.
ו) נמצאת למד שהיולדת, בתוך ימי טוהר -- אוכלת במעשר ופוסלת את התרומה, כטבול יום כמו שיתבאר. ואם נפל מרוקה ומדם טהרתה על כיכר של תרומה, הרי הוא בטהרתו -- שמשקה טבול יום טהור כמו שיתבאר; ומטמאה את הקודשים כוולד הטומאות, עד שתשלים ימי טוהר ותהיה טהורה לכול. וייראה לי שמאחר שהיא מטמאה את הקודש, שהיא צריכה טבילה אחרת בסוף, ואחר כך תיגע בקודש, אף על פי שאינה צריכה טבילה אחרת לאכילת התרומה.
ז) [ה] יולדת שהיא מצורעת, וטבלה אחר שבעה של זכר או ארבעה עשר של נקבה -- הרי דם טהרה שלה טמא, כרוקה וכמימי רגליה; וכולן כמשקין טמאין: שכל הטמאין, המשקין היוצאין מהן כמשקין שהן נוגעין בהן -- חוץ מזב וכיוצא בו, שהרי שלושה משקין היוצאין ממנו אבות הטומאות כמו שביארנו.
ח) [ו] זבה קטנה שטבלה ביום השמור שלה אחר הנץ החמה, כמו שביארנו בעניין איסור נידה -- הרי מגעה ובעילתה תלויין: אם נגמר היום, ולא ראת -- כל שנגעה בו טהור, ובועלה טהור ופטור; ואם ראת דם אחר שטבלה -- כל טהרות שעשת טמאות, ועושה משכב ומושב, ובועלה חייב חטאת. טבלה בליל השמור, קודם שיעלה עמוד השחר -- הרי זו כמי שלא טבלה, ועדיין עושה משכב ומושב.
ט) [ז] הרואה דם ביום אחד עשר, וטבלה לערב ליל שנים עשר -- הרי זו מטמאה משכב ומושב, אף על פי שאינה ראויה להיות זבה גדולה, כמו שביארנו בעניין איסור נידה.
י) [ח] טבלה ביום שנים עשר אחר הנץ החמה -- אף על פי שאסורה לשמש עד לערב -- אם שימשה, בועלה טהור; ומשכבה ומרכבה טהורין, אף על פי שראת דם ביום שנים עשר אחר הטבילה -- מפני שהוא תחילת נידה, כמו שביארנו שם באיסור נידה, ואינו מצטרף ליום אחד עשר. לפיכך אינה צריכה לשמור יום שנים עשר, אלא טובלת ועוסקת בטהרות.
יא) אבל הרואה דם בעשירי -- טובלת ביום אחד עשר, ומשמרת אותו: שאם תראה בו דם אחר טבילה -- נטמאו כל טהרות שעשת, ונטמא בועלה, אף על פי שאינה ראויה להיות זבה גדולה, כמו שביארנו שם בנידה.
יב) [ט] זב וזבה גדולה שטבלו ביום שביעי שלהן כמו שביארנו -- לא יתעסקו בטהרות, עד לערב: שמא יראו טומאה, ויסתרו שבעת ימי הספירה; ונמצא אותן הטהרות טמאות למפרע. ואף על פי שהם עושין משכב ומרכב למפרע -- אין מטמאין כלי חרס בהיסט מאחר שטבלו, אף על פי שחזרו וראו טומאה וסתרו הכול; וכל כלי חרס שהסיטו עד שלא ראו, טהור.
הלכות מטמאי משכב ומושב פרק ו
א) כבר ביארנו שהזב וחבריו, מטמאין משכב ומושב ומרכב. והמשכב והמושב, אחד הוא; ולמה נאמר בתורה משכב ומושב -- שהמשכב הראוי לשכיבה, והמושב הראוי לישיבה. ובין שישב על המשכב, או ששכב על המושב -- טימאהו; לפיכך אני אומר בכל מקום משכב לבד, והוא הדין למושב. ואיזה הוא מרכב, זה הראוי לרכיבה, כגון מרדעת החמור וטפיטן הסוס.
ב) המשכב והמרכב -- כל אחד מהן אב מאבות הטומאות של תורה, מטמאין אדם וכלים במגע, ומטמאין אדם במשא. ומה בין משכב למרכב: שהנוגע במשכב -- אם היה אדם ונגע בבגדים ובשאר כלים, עד שלא פירש ממטמאיו, הרי זה טימאן, ועשה אותן ראשון לטומאה; והנוגע במרכב -- אינו מטמא בגדים ולא כלים, אפילו בשעת מגעו.
ג) אבל הנושא את המשכב או את המרכב -- הרי זה מטמא בגדים ושאר כלים בשעת נשיאתו, עד שלא פירש ממטמאיו.
ד) ומניין שבטומאת מרכב חלק מגעו ממשאו, ובמשכב לא חלק -- שהרי הוא אומר במשכב "ואיש, אשר ייגע במשכבו -- יכבס בגדיו" (ויקרא טו,ה), ובמרכב הוא אומר "וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב, יטמא. וכל הנוגע בכול אשר יהיה תחתיו, יטמא עד הערב" (ויקרא טו,ט-י) ולא נאמר בו יכבס בגדיו: מלמד שאינו מטמא בגדים בשעת מגעו. ונאמר "והנושא אותם, יכבס בגדיו" (ויקרא טו,י) -- אחד הנושא את המרכב או הנושא משכב, מטמא בגרים בשעת נשיאתו.
ה) נמצאת למד שהזב והזבה והנידה והיולדת, ומשכבן ורוקן ומימי רגליהן, ודם נידה וזבה ויולדת, וזובו של זב -- כל אחד מאלו אב. ואדם שנגע באחד מכל אלו, או נשאן -- מטמא בגדים ושאר כלים בשעת נגיעתו או בשעת נשיאתו, ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס: שכל המטמא אדם, מטמא כלי חרס; וכל שאינו מטמא אדם, אינו מטמא כלי חרס.
ו) הנה למדת שכל טמא שנאמר בו יכבס בגדיו -- הרי זה מטמא בגדים שייגע בהן כל זמן שלא פירש ממטמאיו, ועושה אותן ראשון לטומאה כמוהו; ומטמא שאר כלים כבגדים, חוץ מכלי חרס -- שאינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס, אף על פי שעדיין לא פירש.
ז) וכל טמא שלא נאמר בו יכבס בגדיו -- הרי הוא עד שלא פירש, כאחר שפירש: שאינו מטמא בגדים, מפני שהוא ולד; ואין צריך לומר שאינו מטמא אדם, ולא כלי חרס. לפיכך הנוגע במרכב, אינו מטמא בגדים בשעת מגעו; והנושא את המרכב, מטמא בגדים בשעת נשיאותו כמו שביארנו.
ח) [ג] כל הכלים שיינשאו למעלה מן הזב, הן הנקראין מדף. והן כולן ככלים שהוא נוגע בהן -- שהן ראשון לטומאה, ואינן מטמאין לא אדם ולא כלים; אבל מטמאין אוכלין ומשקין, כשאר ולדות הטומאה. וטומאת מדף, מדבריהם.
ט) [ד] הזב והזבה והנידה והיולדת והמצורע שמתו -- הרי הן מטמאין משכב ומרכב אחר מיתתן, כשהיו כשהן חיין, עד שיימוק הבשר; וטומאה זו מדבריהם -- גזירה, שמא יתעלף אחד מאלו, וידמו שמת, והוא עדיין לא מת. נמצא משכבן ומרכבן שלאחר מיתה, אב טומאה של דברי סופרים. אבל נוכרי שמת -- אינו עושה משכב, שהרי כשהוא חי אינו מטמא אלא מדבריהם כמו שביארנו.
י) [ה] כל מקום שאתה שומע טומאת משכב ומרכב, אינו שייגע הטמא במשכב או במרכב כשיינשא עליהם; אלא אפילו אבנים גדולות למעלה מן הכלי העשוי למשכב או למרכב, ונישא הזב על האבנים מלמעלה -- נטמא המשכב או המרכב, ונעשה אב טומאה.
יא) אפילו אלף משכב או מרכב זה למעלה מזה, ואבן על העליון, וישב אחד ממטמאי משכב ומרכב למעלה מן האבן -- נטמאו הכול. ואחד המשכב הנוגע בארץ, או המשכב שלמעלה -- אם נגע בו בשעת שכיבתו, כל אחד מהם אב הטומאה.
יב) וכן אם היה אחד ממטמאי משכב למטה, ואבן על גביו, ואוכלין ומשקין וכלים ואדם על גב האבן זה למעלה מזה -- כולן טמאין, וראשון לטומאה. ואחד כלי או אוכל ומשקה או אדם הנוגע בזב, או כלי או אוכל ומשקה או אדם שהוא למעלה על האבן שעל גביו -- הכול ולד הטומאה; ואינו מטמא לא אדם ולא כלים, חוץ מן האדם שעל גבי הזב -- שעד שלא פירש ממטמאיו, מטמא שאר כלים כמו שביארנו.
יג) [ו] האוכלין והמשקין והכלים שאינן עשויין לא למשכב ולא למרכב שהיו למטה, וישב הזב וכיוצא בו עליהן למעלה, ולא נגע בהן -- כולן טהורין; אבל אם היה האדם למטה, והזב למעלה -- אף על פי שאינו נוגע בו, הרי זה טמא משום נושא זב, ככל נושא דבר שמטמא במשא, שהנושא ראשון לטומאה.
יד) הנה למדת שכל שיהיה למעלה מן הזב, טמא: בין אדם ובין כלים העשויין למשכב ולמושב ולמרכב, בין שאר כל הכלים, בין אוכלין בין משקין -- הכול ראשון לטומאה. וכל שיהיה למטה מן הזב, ולא ייגע בו -- טהור: חוץ מן האדם, או כלי העשוי למשכב או למושב או למרכב; אלא שהאדם ראשון, והכלים העשויים למושב או למשכב או למרכב אב הטומאה כמו שביארנו.