הלכות בכורות פרק ו
א) מצות עשה להפריש אחד מעשרה מכל בהמות טהורות שייוולדו לאדם, בכל שנה ושנה; ואין מצוה זו נוהגת אלא בבקר וצאן בלבד, שנאמר "וכל מעשר בקר, וצאן..." (ויקרא כז,לב).
ב) מעשר בהמה נוהג בחולין, אבל לא במוקדשין; ונוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית. אבל חכמים אסרו לעשר בהמה בזמן הזה, ותיקנו שאין מעשרין אלא בפני הבית: גזירה -- שמא יאכלוהו תמים, ונמצא בא לידי איסור כרת שהוא שחיטת קודשים בחוץ. ואם עבר ועישר בזמן הזה -- הרי זה מעשר, וייאכל במומו.
ג) הכול חייבין במעשר בהמה, כוהנים לויים וישראליים. [ד] ודין מעשר בהמה שיהיה נשחט בעזרה, וזורקין את דמו זריקה אחת כנגד היסוד, ומקטירין אימוריו; ושאר הבשר נאכל לבעלים בירושלים, כשאר קודשים קלים. ואין לכוהנים בו כלום; אלא כולו לבעלים, כפסח. ואם היה בעל מום, בין שנפל בו מום, בין שהפרישו בתחילה במומו -- הרי זה נאכל בכל מקום.
ד) [ה] מעשר בהמה -- אסור למכור אותו כשהוא תמים, לפי שנאמר בו "לא ייגאל" (ויקרא כז,לג); מפי השמועה למדו שזה שנאמר "לא ייגאל" -- אף איסור מכירה בכללו, שאינו נגאל ואינו נמכר כלל. וייראה לי שהמוכר מעשר לא עשה כלום, ולא קנה לוקח; ולפיכך אינו לוקה כמוכר חרמי כוהנים, שלא קנה לוקח, וכמוכר יפת תואר, כמו שיתבאר במקומו.
ה) [ו] מדברי סופרים שאסור למכור אותו בעל מום, ואפילו שחוט -- גזירה, שמא ימכרנו חי; לפיכך אין שוקלין מנה כנגד מנה במעשר, כדרך ששוקלין בבכור -- מפני שהוא נראה כמוכר. [ז] ומעשר בהמה של יתומים שנשחט במומו, מותר למוכרו כדרכו: מפני השבת אבידה ליתומים, לא גזרו עליו.
ו) [ח] מעשר שנשחט במומו -- מותר למכור חלבו וגידיו ועורו ועצמותיו, ולא אסרו למכור אלא בשרו בלבד. ואם הבליע דמי הבשר בדמי העור והחלב והגידין, ומכר הכול בהבלעה -- מותר; ואם היו דמי העצמות יקרים, והבליע דמי הבשר בדמי העצמות -- מותר.
ז) [ט] הכול נאמנין על מומי מעשר לומר, מום זה מאליו בא ולא נעשה לדעת; ואפילו אלו שאינן נאמנין על הבכור, נאמנין על המעשר. ורואה אדם מומי מעשר שלו, ומתירו -- אם היה מומחה: שאם ירצה, יטיל מום בכל עדרו ואחר כך יעשר; ונמצא המעשר בעל מום מתחילתו.
ח) [י] הלוקח טלאים שנולדו בשנה זו, או שניתנו לו במתנה -- הרי הן פטורין מן המעשר: עד שייוולדו ברשותו. לפיכך השותפין שנשתתפו בבהמות, והביא זה מאה טלאים, הביא וזה מאה טלאים, ועירבו אותן, ונשתתפו בהן -- הרי המאתים פטורין מן המעשר, שכל טלה מהן כמכור; וכן האחים שירשו טלאים מאביהן, הרי הן פטורין מן המעשר. אבל הנולדין להן בשותפות לאחר מכאן מאלו הבהמות, בין לשותפין בין לאחים -- חייבין במעשר.
ט) וכן אם היו שותפין במעות, וקנו בהמות ממעות השותפות, והאחים שקנו בהמות ממעות הירושה -- הרי הנולדין מהן לאחר מכאן, חייבין במעשר: שהרי ברשותן נולדו, והרי הן כאיש אחד.
י) חלקו האחים והשותפין אחר שנולדו להן הבהמות ברשותן, וחזרו ונשתתפו -- הרי אלו פטורין מן המעשר: שבשעה שחלקו נעשו הכול לקוחין, והלקוח פטור; וכשחזרו ונשתתפו, הרי נשתתפו בבהמות ועדיין לא ילדו להן ברשותן אחר שיתוף זה השני. ואף על פי שחלקו גדיים כנגד גדיים, וטלאים כנגד טלאים, ועשרה כנגד עשרה -- הכול פטורין מן המעשר, והרי הן כלקוחין.
יא) האחין והשותפין שחלקו בכספים, ולא חלקו בבהמה -- חייבין במעשר, שעדיין לא נעשו הבהמות לקוחין; אבל אם חלקו הבהמות, אף על פי שעדיין לא חלקו הכספים -- הרי אלו פטורין.
יב) הלוקח עשרה עוברין במעי אימן -- כולן נכנסין לדיר להתעשר, שהרי ברשותו נולדו. [יג] כוהן שנפלו לו עשר בהמות בגזל הגר, פטורים מן המעשר -- שמתנות כהונה, מתנות הן; וכבר ביארנו שהניתן במתנה, פטור מן המעשר.
יג) [יד] הכול נכנסין לדיר להתעשר -- בין תמימין בין בעלי מומין, וכל איסורי מזבח: חוץ מן הכלאיים, והטריפה, ויוצא דופן, ומחוסר זמן -- שכל אלו פטורין מן המעשר; וכן היתום שמתה אימו, או נשחטה עם לידתו -- אינו מתעשר. ודברים אלו, מפי השמועה הן.
יד) [טו] אין הלוקח פטור, אלא אם כן נלקח אחר שנראה להתעשר. לפיכך הלוקח טלאים בתוך שבעת ימי הלידה -- כשיגיע זמנן, חייב לעשרן: שכיון שאין מחוסר זמן ראוי להתעשר -- הרי זה כמי שלקח עוברין, ונולדו ברשותו.
טו) [טז] כל בהמה שהיא ספק אם בת מעשר היא, או אינה בת מעשר -- הרי היא פטורה מן המעשר; לפיכך טלאים שנתערב בהן יתום או לקוח וכיוצא בהן -- הרי כולן פטורין, שכל אחד מהן ספק הוא.