יצחק לי. ישמח עלי. ומדרש אגדה, הרבה עקרות נפקדו עמה, הרבה חולים נתרפאו בו ביום, הרבה תפלות נענו עמה, ורב שחוק היה בעולם:

מי מלל לאברהם. לשון שבח וחשיבות, כמו מי פעל ועשה (ישעיה מא, ד.), מי ברא אלה (שם מ, כו.), ראו מה הוא, ומי הוא (וכמה הוא גדול) שומר הבטחתו, הקב"ה מבטיח ועושה:

מלל. שינה הכתוב ולא אמר דבר, גימטריא שלו ק', כלומר לסוף מאה לאברהם:

היניקה בנים שרה. ומהו בנים לשון רבים, ביום המשתה הביאו השרות בניהן עמהן, והיניקה אותם, שהיו אומרות לא ילדה שרה, אלא אסופי הביאה מן השוק:

ויגמל. לסוף כ"ד חודש (גיטין עה:):

משתה גדול. שהיו שם גדולי הדור, ו(ב"ר נג, י,) שם ועבר ואבימלך:

מצחק. לשון עבודת אלילים, כמו שנאמר ויקומו לצחק (שמות לב, ו.). דבר אחר לשון גילוי עריות, כמה דתימא לצחק בי. דבר אחר לשון רציחה, כמה דתימא יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו וגו' (שמואל ב ב, יג.):

עם בני וגו'. מתשובת שרה כי לא יירש בן האמה עם בני, אתה למד שהיה מריב עם יצחק על הירושה, ואמר, אני בכור ונוטל פי שנים, ויוצאים בשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים, כמה דאת אמר כמתלהלה היורה זקים וגו', ואמר הלא משחק אני (משלי כו, יח יט.):

עם בני עם יצחק. מכיון שהוא בני, אפילו אם אינו הגון כיצחק, או הגון כיצחק, אפילו אם אינו בני, אין זה כדאי לירש עמו, קל וחומר עם בני עם יצחק ששתיהן בו (ב"ר נג, יא.):

על אודות בנו. על ששמע שיצא לתרבות רעה. ופשוטו, על שאומרת לו לשלחו (דברים רבה ד, ה.):

שמע בקלה. (בקול רוח הקדש שבה), למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות:

לחם וחמת מים. ולא כסף וזהב, לפי שהיה שונאו על שיצא לתרבות רעה:

ואת הילד. אף הילד שם על שכמה, שהכניסה בו שרה עין רעה, ואחזתו חמה (ב"ר נג, יג.), ולא יכול לילך ברגליו:

ותלך ותתע. חזרה לגלולי בית אביה:

ויכלו המים. לפי שדרך חולים לשתות הרבה (ב"ר שם):

מנגד. מרחוק:

כמטחוי קשת. כשתי טיחות (ב"ר שם), והוא לשון יריית חץ, בלשון משנה שהטיח באשתו, על שם שהזרע יורה כחץ. ואם תאמר היה לו לכתוב כמטחי קשת, משפט הוי"ו ליכנס לכאן כמו בחגוי הסלע (שיר השירים ב, יד.), מגזרת והיתה אדמת יהודה למצרים לחגא (ישעיה יט, יז.), ומגזרת יחוגו וינועו כשכור (תהלים קז, כז.), וכן קצוי ארץ (שם סה, ו.), מגזרת קצה:

ותשב מנגד. כיון שקרב למות, הוסיפה להתרחק:

את קול הנער. מכאן שיפה תפלת החולה מתפלת אחרים עליו, והיא קודמת להתקבל (ב"ר נג, יד.):

באשר הוא שם. לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון, ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות, לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים, רבונו של עולם, מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר, והוא משיבם, עכשיו מה הוא, צדיק או רשע, אמרו לו צדיק, (ר"ל בענין זה שאינו ראוי לעונש מיתה בצמא ודו"ק). אמר להם, לפי מעשיו של עכשיו אני דנו, וזהו באשר הוא שם, והיכן המית את ישראל בצמא, כשהגלם נבוכדנצר, שנאמר משא בערב וגו' לקראת צמא התיו מים וגו' (ישעיה כא, יג יד.), כשהיו מוליכין אותם אצל ערביים, היו ישראל אומרים לשבאים, בבקשה מכם, הוליכונו אצל בני דודנו ישמעאל וירחמו עלינו, שנאמר אורחות דודנים (שם), אל תקרי דודנים, אלא דודים, ואלו יוצאים לקראתם ומביאין להם בשר ודג מלוח, ונודות נפוחים, כסבורים ישראל שמלאים מים, וכשמכניסו לתוך פיו ופותחו, הרוח נכנס בגופו ומת:

רובה קשת. יורה חצים בקשת:

קשת. על שם האומנות, כמו חמר, גמל, צייד, לפיכך השי"ן מודגשת. היה יושב במדבר ומלסטם את העוברים, הוא שנאמר ידו בכל וגו':

מארץ מצרים. ממקום גדוליה, שנאמר ולה שפחה מצרית וגו', היינו דאמרי אינשי, זרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאי: