נקבה שכרך. כתרגומו פריש אגרך:

ואת אשר היה מקנך אתי. את חשבון מעוט מקנך שבא לידי מתחלה כמה היו:

לרגלי. עם רגלי, בשביל ביאת רגלי באת אצלך הברכה (ב״ר עג, ח.), כמו העם אשר ברגליך (שמות יא, ח.). לעם אשר ברגלי (שופטים ח, ה.). הבאים. עמי:

גם אנכי לביתי. לצורך ביתי, עכשיו אין עושין לצרכי אלא בני, וצריך (אני) להיות עושה גם אני עמהם לסמכן, וזהו גם:

נקד. מנומר בחברבורות דקות כמו נקודות, פונטר״א בלע״ז (פונקטירט):

טלוא. לשון טלאים, חברבורות רחבות:

חום. שחום דומה לאדום רוש״ו בלע״ז (ראטה), לשון משנה, שחמתית ונמצאת לבנה, לענין התבואה:

והיה שכרי. אותן שיולדו מכאן ולהבא נקודים וטלואים בעזים ושחומים בכשבים יהיו שלי, ואותן שישנן עכשיו, הפרש מהם והפקידם ביד בניך, שלא תאמר לי על הנולדים מעתה, אלו היו שם מתחלה, ועוד, שלא תאמר לי על ידי הזכרים שהן נקודים וטלואים, תלדנה הנקבות דוגמתן מכאן ואילך:

וענתה בי וגו׳. אם תחשדני שאני נוטל משלך כלום, תענה בי צדקתי, כי תבוא צדקתי ותעיד על שכרי לפניך, שלא תמצא בעדרי כי אם נקודים וטלואים, וכל שתמצא בהן שאינו נקוד או טלוא או חום, בידוע שגנבתיו לך, ובגניבה הוא שרוי אצלי:

הן. לשון קבלת דברים:

לו יהי כדברך. הלואי שתחפוץ בכך:

ויסר. לבן ביום ההוא וגו׳:

התישים. עזים זכרים:

כל אשר לבן בו. כל אשר היתה בו חברבורות לבנות:

ויתן. לבן ביד בניו:

הנותרות. הרעועות שבהן, החולות והעקרות שאינן אלא שירים, אותן מסר לו:

מקל לבנה. עץ הוא, ושמו לבנה, כמא דתימא, תחת אלון ולבנה (הושע ד, יג.), ואומר אני הוא שקורין טרימב״ל שהוא לבן:

לח. כשהוא רטוב:

ולוז. ועוד לקח מקל לוז, עץ שגדלין בו אגוזים דקים, קולדר״י בלע״ז (האזעלנוס שטרוך):

וערמון. קשטניי״ר בלע״ז (קאזטאניס בוים):

פצלות. קלופים קלופים, שהיה עושהו מנומר:

מחשף הלבן. גלוי לובן של מקל, כשהיה קולפו, היה נראה ונגלה לובן שלו במקום הקלוף:

ויצג. תרגומו ודעיץ, לשון תחיבה, ונעיצה היא בלשון ארמית, והרבה יש בגמ׳ דצה ושלפה, דץ ביה מידי, דצה כמו דעצה, אלא שמקצר את לשונו:

ברהטים. במרוצות המים בבריכות העשויות בארץ להשקות שם הצאן:

אשר תבאן וגו׳. ברהטים אשר תבאן הצאן לשתות, שם הציג המקלות לנכח הצאן:

ויחמנה וגו׳. הבהמה רואה את המקלות והיא נרתעת לאחוריה, והזכר רובעה, ויולדת כיוצא בו (ב״ר עג, י.). רבי אושעיא אומר, המים נעשין זרע במעיהן ולא היו צריכות לזכר, וזהו ויחמנה וגו׳. (ור״ל בתיבה זו התחברו לשון זכר ונקבה כמ״ש הראב״ע):

אל המקלות. אל מראות המקלות:

עקודים. משונים במקום עקידתן, הם קרסולי ידיהם ורגליהם:

והכשבים הפריד יעקב. הנולדים עקודים נקודים, הבדיל והפריש לעצמן, ועשה אותן עדר עדר לבדו, והוליך אותו העדר העקוד לפני הצאן, ופני הצאן ההולכות אחריהם צופות אליהם, זהו שנאמר ויתן פני הצאן אל עקוד, שהיו פני הצאן אל העקודים, ואל כל חום שמצא בצאן לבן:

וישת לו עדרים. כמו שפירשתי:

המקשרות. כתרגומו הבכירות, ואין לו עד במקרא. ומנחם חברו עם אחיתופל בקושרים (שמואל ב טו, לא.). ויהי הקשר אמיץ אותן המתקשרות יחד למהר עבורן:

ובהעטיף. לשון איחור, כתרגומו ובלקשות. ומנחם חברו עם המחלצות והמעטפות (ישעיה ג, כב.), לשון עטיפת כסות, כלומר מתעטפות בעורן וצמרן, ואינן מתאוות להתייחם על ידי הזכרים:

צאן רבות. פרות ורבות משאר צאן:

ושפחות ועבדים. מוכר צאנו בדמים יקרים, ולוקח לו כל אלה:

עשה. כנס, כמו ויעש חיל (שמואל א יד, מח.), ויך את עמלק:

שוב אל ארץ אבותיך. ושם אהיה עמך, אבל בעודך מחובר לטמא, אי אפשר להשרות שכינתי עליך:

ויקרא לרחל וללאה. לרחל תחלה ואחר כך ללאה, שהיא היתה עקרת הבית, שבשבילה נזדווג יעקב עם לבן, ואף בניה של לאה מודים בדבר, שהרי בועז ובית דינו משבט יהודה אומרים, כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן וגו׳, הקדימו רחל ללאה:

עשרת מנים. אין מונים פחות מעשרה:

מנים. לשון סכום כלל החשבון, והן עשיריות, למדנו שהחליף תנאו מאה פעמים:

והנה העתודים. אף על פי שהבדילם לבן כולם שלא יתעברו הצאן דוגמתן, היו המלאכים מביאין אותן מעדר המסור ביד בני לבן, לעדר שביד יעקב (ב״ר עג, יד.):

וברדים. תרגומו ופצוחין, פייש״ר בלע״ז (גישפריינקלט), חוט של לבן מקיף את גופו סביב, וחברבורות שלו פתוחה ומפולשת מזו אל זו, (ס״א מזן אל זן), ואין לי להביא עד מן המקרא:

האל בית אל. כמו אל בית אל, הה״א יתירה, ודרך מקראות לדבר כן, כמו כי אתם באים אל הארץ כנען (במדבר לד, ב.):

משחת שם. לשון רבוי וגדולה כשנמשח למלכות, כך ויצק שמן על ראשה להיות משוחה למזבח:

אשר נדרת לי. וצריך אתה לשלמו, שאמרת יהיה בית אלהים, שתקריב שם קרבנות:

העוד לנו. למה נעכב על ידך מלשוב, כלום אנו מיחלות לירש מנכסי אבינו כלום בין הזכרים:

הלוא נכריות נחשבנו לו. אפילו בשעה שדרך בני אדם לתת נדוניא לבנותיו בשעת נשואין, נהג עמנו כנכריות כי מכרנו לך (שעבדת אותו בנו י״ד שנה ולא נתננו לך אלא) בשכר הפעולה:

את כספנו. שעכב דמי שכר פעולתך:

כי כל העשר. כי זה משמש בלשון אלא, כלומר משל אבינו אין לנו כלום, אלא מה שהציל הקב״ה מאבינו, שלנו הוא:

הציל. לשון הפריש, וכן כל לשון הצלה שבמקרא לשון הפרשה, שמפרישו מן הרעה ומן האויב: