הלכות זכיה ומתנה
הלכות זכיה ומתנה. ענין אלו ההלכות לידע דין זוכה מן ההפקר היאך יקנה ובמה יקנה, ודין נותן מתנה ומקבל מתנה, ואי זו מתנה חוזרת ואי זו אינה חוזרת. וביאור כל הדינין אלו בפרקים אלו.
הלכות זכיה ומתנה פרק א
א) ההפקר כל המחזיק בו זכה, וכן המדברות והנהרות והנחלים כל שבהן הפקר וכל הקודם בהן זכה, כגון העשבים והעצים והפירות של אילנות של יער וכיוצא בהן.
ב) הצד דגים מן הימים ומן הנהרות, או שצד עופות או מיני חיות הואיל ואין להם בעלים זכה, ובלבד שלא יצוד בשדה חבירו, ואם צד שם קנה, ואם היו הדגים בביברים של בעלים וכן חיה ועוף שבביברים, אף על פי שהוא ביבר גדול והוא מחוסר צידה הרי זה של בעל הביברים והצד משם הרי זה גזלן.
ג) אבל הלוקח דגים מתוך מצודתו של חבירו כשהוא בתוך הים, או שלקח חיה ממצודתו כשהיא פרוסה במדבר הרי זו אסור מדברי סופרים, ואם היה המצודה כלי ולקח מתוך המצודה הרי זה גזלן.
ד) הפורס מצודה בשדה חבירו וצד בה חיה או עוף אף על פי שאין לו רשות לעשות דבר זה קנה, ואם היה עומד בעל השדה בתוך שדהו ואמר זכתה לי שדי קנה בעל השדה, ואין לבעל המצודה כלום.
ה) דגים שקפצו לתוך הספינה קנה בעל הספינה, שזו כחצר המשתמרת היא ואינה חצר המהלכת, שהמים הן שמוליכין אותה ואינה הולכת מחמת עצמה.
ו) גר שמת ולא הוליד ישראל אחר שנתגייר אין לו יורשין אלא כל הקודם והחזיק בנכסיו זכה, ואין בעל המצר יכול לסלקו בדמים שזו כמתנה היא.
ז) שתי שדות בנכסי הגר ומצר אחד ביניהן, החזיק באחת מהן לקנותה קנאה, החזיק בה לקנות אותה ואת חברתה, זו שהחזיק בה קנה אבל חברתה לא קנה, החזיק בה כדי לקנות את חברתה לא קנה אחת מהן, חברתה מפני שלא החזיק בה, ואותה מפני שלא החזיק בה כדי לקנותה, החזיק בה כדי לקנותה ולקנות את חברתה ואת המצר שביניהן, או שהחזיק במצר לקנות שתיהן הרי זה ספק, ואם בא אחד והחזיק בה כדי לקנותה זכה האחרון.
ח) וכן שני בתים זה לפנים מזה שהחזיק באחד מהן לקנותו ולקנות את השני לא קנה אלא זה שהחזיק בו בלבד, החזיק באחד מהן כדי לקנות את השני אף זה שהחזיק בו לא קנה.
ט) המחזיק בשטר מנכסי הגר כדי לקנות את הקרקע הכתובה באותו שטר לא קנה אלא השטר בלבד לצור על פי צלוחיתו וכיוצא בזה.
י) שדה המצויינת במצריה כיון שהכיש בה מכוש אחד קנה את כולה, ואם אינה מצויינת במצריה קונה ממנה באותו מכוש כדי שילך הצמד בשעת חרישה ויחזור, המצר והחצב שמתחמין בו תחומין מפסיקין בנכסי הגר, וכל המחזיק בשדה לא קנה אלא עד המצר או עד החצב.
יא) כל המפסיק לפאה מפסיק בנכסי הגר, כיצד היה שם נחל או אמת המים וכיוצא בהן לא קנה אלא עד הנחל או עד האמה וכל המפסיק ברשות שבת מפסיק בנכסי הגר, כגון שהיה בין שתי השדות רשות היחיד או כרמלית אפילו היה ביניהם רשות שחולקת לגיטין.
יב) כל דבר המפסיק לטומאה מפסיק בנכסי הגר, כיצד כגון שנכנס אדם לבקעה זו וטומאה בבקעה בצדה אחרת ואינו יודע אם הגיע למקום הטומאה אם לאו, כל מקום שמחזיקין אותו לטומאה הרי הוא כמקום אחר מוחלק בפני עצמו.
יג) בקעה גדולה שיש בה שדות רבות וכולן של גר אחד ולא היה ביניהן לא מצר ולא חצב ולא דבר מדברים המפסיקין, ובא אחד והחזיק במקצת הבקעה לקנות את כולה כל הנקרא על שם אותו הגר קונה אותו.
יד) גוי שמכר מטלטלין לישראל או קנה מטלטלין מישראל, קונה במשיכה ומקנה במשיכה או בדמים, אבל הקרקע אינו קונה אותו מישראל אלא בשטר ואינו מקנה אותו לישראל אלא בשטר שאין דעתו סומכת אלא על השטר, לפיכך ישראל שלקח שדה מן הגוי ונתן הדמים, וקודם שיחזיק בה בא ישראל אחר והחזיק בה כדרך שמחזיקין בנכסי הגר זכה אחרון ונותן לראשון את הדמים, מפני שהגוי מעת שלקח הדמים סלק רשותו וישראל לא קנה עד שיגיע השטר לידו ונמצאו נכסים אלו כנכסי מדבר שכל המחזיק בהן זכה.
טו) במה דברים אמורים במקום שאין משפט ידוע למלך, אבל אם דין אותו המלך ומשפטו שלא יזכה בקרקע אלא מי שכותב בשטר או הנותן דמים וכיוצא בדברים אלו, עושין כפי משפט המלך שכל דיני המלך בממון על פיהן דנין.
הלכות זכיה ומתנה פרק ב
א) נכסי גר שאין לו יורשים, ונכסי ההפקר ושדה שמכרה הגוי לישראל ועדיין לא החזיק בה, כולם דינם שוה, כל המחזיק בהם בדרך מדרכי החזקה כמו שביארנו בהלכות מכירה קנה חוץ מאכילת הפירות.
ב) כיצד הלוקח קרקע מחבירו והחזיק בה באכילת פירותיה קנה כמו שביארנו, אבל בנכסי הפקר או נכסי הגר אפילו אכל פירות האילן כמה שנים לא קנה גוף האילן ולא גוף הקרקע עד שיעשה מעשה בגוף הארץ או יעבוד עבודה באילן, ומעשה באשה אחת שאכלה פירות דקל שלש עשרה שנה ובא אחד והחזיק באילן בעבודה שעבד בגוף האילן ובא מעשה לפני חכמים ואמרו זה האחרון קנה.
ג) יש דברים רבים שאם החזיק בהן הלוקח לא קנה עדיין, ואם החזיק באחד מהן בנכסי הגר או בנכסי הפקר קנה, כיצד המוצא פלטרים גדולים בנויין בנכסי הגר או בנכסי הפקר וסייד בהן סיוד אחד או כייר בהן כיור אחד, כגון אמה או יותר כנגד הפתח קנה.
ד) הצר צורה בנכסי הגר קנה והמציע מצעות בנכסי הגר קנה, הנר את השדה בנכסי הגר קנה, המפצל זמורות הגפן או שריגי אילנות וכפות תמרים בנכסי הגר, אם דעתו לעבוד האילן קנה, ואם דעתו להאכיל העצים לבהמה לא קנה.
ה) כיצד היה כורת מכאן ומכאן הרי חזקתו שנתכוין לעבודת האילן, היה כורת מרוח אחת אינו מתכוין אלא לעצים, וכן המלקט עצים ועשבים ואבנים מן השדה, אם דעתו לתקן הארץ קנה, ואם לעצים לא קנה.
ו) כיצד לקט הגס והדק הרי זו בחזקת שנתכוין לתקן את הארץ, לקט הגס ולא הדק הרי זה בחזקת שנתכוין לעצים, וכן המשוה פני הארץ, אם דעתו לתקן הארץ קנה, ואם דעתו להשוות מקום שיעמיד בו גורן לא קנה.
ז) כיצד היה לוקח עפר ממקום גבוה ונותנו למקום הנמוך הרי זה מתקן הארץ, ראינוהו שאינו מקפיד על זה אלא משליך העפר והצרורות בכל מקום בלא הקפדה הרי זה בחזקת שאינו מתכוין אלא להשוות מקום לדייש, וכן הפותח מים לתוך הארץ, אם לתקן הארץ קנה, ואם לצוד הדגים לא קנה.
ח) כיצד עשה מקום שיכנסו בו המים בלבד הרי זה מתכוין לתקן הארץ, עשה שני פתחים אחד להכניס ואחד להוציא הרי זה מתכוין לצוד דגים.
ט) הבונה פלטרין גדולים בנכסי הגר ובא אחר והעמיד להם דלתות קנה האחרון, שהראשון לא עשה בגוף הארץ כלום, והרי הוא כמי שעשה גל אבנים על הארץ שאינו קונה, שהרי לא הועיל בגדר זה מפני שהוא רחב ביותר ומפולש, ואין צורת אותו הבנין מועלת לו עד שיעמיד דלתות.
י) המפיץ הזרע לתוך התלמים לא קנה, שבעת שהשליך הזרע לא השביח כלום ובעת שצמח והשביח שבח הבא מאליו הוא ואינו קונה.
יא) היתה מחיצה בנכסי הגר ובא זה ועשה מחיצה אחרת על גבה לא קנה, ואפילו נבלעה מחיצה התחתונה והרי העליונה קיימת, שבעת שבנה לא הועיל ובעת שהועיל מאליו בה המעשה.
יב) המחזיק בנכסי הגר ובהפקר והוא אין דעתו לקנות, אף על פי שבנה וגדר לא קנה.
יג) העודר בנכסי הגר וכסבור שהן שלו לא קנה, עדר בנכסי גר זה וכסבור של גר אחר, הואיל ונתכוון במעשיו אלו לזכות מן ההפקר הרי זה קנה.
יד) היה משכון ישראל ביד הגר וכשמת הגר בא ישראל אחר והחזיק במשכון זה, מוציאין אותו מידו שכיון שמת הגר בטל שעבודו.
טו) היה משכון הגר ביד ישראל ובא ישראל אחר והחזיק בו, לוקח ממנו הראשון כנגד מעותיו והאחרון קנה את השאר.
טז) במה דברים אמורים בשלא היה המשכון בחצר הראשון אבל אם היה בחצירו חצירו קונה לו שלא מדעתו כמו שביארנו בענין מציאה, ואין לזה האחרון כלום.
יז) גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו והיו בהן עבדים גדולים, קנו עצמן בני חורין, אבל העבדים הקטנים הרי הן כבהמה וכל המחזיק בהן זכה בהם, וכבר ביארנו דרכי החזקה שיקנו בהם את העבדים.
יח) גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו, ושמעו שעדיין לא מת, או שיש לו בן או שאשתו מעוברת, כולן חייבין להחזיר, החזירו כולן ואחר כך שמעו שמת ששמועה ראשונה אמת היתה ובראשונה מת, או מת בנו מקודם או הפילה אשתו, כל המחזיק בשניה קנה ובראשונה לא קנה.
הלכות זכיה ומתנה פרק ג
א) הנותן מתנה לחבירו אין המקבל זוכה בה אלא באחד מן הדרכים שהקונה זוכה בהן במקחו, אם מטלטלין רוצה ליתן לו, עד שיגביה או שימשוך דבר שאין דרכו להגביה או יקנה באחד משאר הדברים שהמטלטלין נקנין בהן, ואם קרקע או עבדים נתן לו עד שיחזיק כדרך שמחזיק הלוקח או עד שיגיע שטר מתנה לידו, אבל בדברים לא זכה המקבל אלא כל אחד מהן עדיין יכול לחזור בו.
ב) מחל לחבירו חוב שיש לו עליו, או נתן לו הפקדון שהיה מופקד אצלו, הרי זו מתנה הנקנית בדברים בלבד, ואין צריך דבר אחר כמו שביארנו.
ג) וכן האומר לחבירו מנה שיש לי בידך תנהו לזה קנה, ואין אחד מהן יכול לחזור בו, בין שנתן המנה בחוב שיש לו אצלו בין שנתנו לו מתנה בין שהיה חוב אצלו בין שהיה פקדון אצלו כמו שביארנו.
ד) כשם שאין צריכים עדים לענין מקח וממכר אלא לגלות הדבר בלבד אם היתה שם טענה וכפירה, כך במחילות ומתנות אין צריכין עדים אלא מפני המשקרים.
ה) כשם שמוכר צריך לסיים הממכר כמו שביארנו כך הנותן, כיצד הכותב לחבירו קרקע מנכסי נתונה לך, או שכתב לו כל נכסי קנויין לך חוץ ממקצתן, הואיל ולא סיים הדבר שנתן לו ואינו ידוע לא קנה כלום, ואינו יכול לומר לו תן לי פחות שבנכסיך עד שסיים לו המקום שנתן לו, אבל אם אמר לו חלק כך וכך בשדה פלונית הואיל וסיים השדה אף על פי שלא סיים החלק נוטל אותו חלק מן הפחות שבאותה שדה.
ו) כל הנותן מתנה על תנאי, בין שהתנה נותן בין שהתנה המקבל והחזיק המקבל וזכה בה, אם נתקיים התנאי נתקיים המתנה ואם לא נתקיים התנאי בטלה המתנה ויחזיר פירות שאכל, והוא שיהיה התנאי כראוי.
ז) כבר ביארנו שכל תנאין שיש במתנות או במקח וממכר צריך שיהיה תנאי כפול, והן קודם ללאו, ותנאי קודם למעשה, ויהיה תנאי שאפשר לקיימו, ואם חסר אחד מאלו התנאין בטל וכאילו אין שם תנאי.
ח) וכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ואינו צריך לכפול התנאי, כך הורו מקצת הגאונים ולזה דעתי נוטה, ורבותי הורו שאין צריך לכפול התנאי ולהקדים הן ללאו אלא בגיטין ובקידושין בלבד, ואין לדבר זה ראיה.
ט) הנותן מתנה על מנת להחזיר הרי זו מתנה, בין שהתנה להחזיר מיד בין שהתנה להחזירה לזמן קצוב, או כל ימי חייו של אחד מהם, או כל ימי חייו של פלוני, הרי זו מתנה בין במטלטלין בין בקרקע, ואוכל פירות כל זמן המתנה.
י) האומר לחבירו שור זה אני נותן לך במתנה על מנת שתחזירהו, הקדישו והחזירו הרי זה מוקדש ומוחזר, אמר לו על מנת שתחזירהו לי אינו קדוש, שלא התנה עליו אלא שיחזיר דבר הראוי לו וכן כל כיוצא בזה.
יא) אסור לישראל ליתן לגוי מתנת חנם, אבל נותן הוא לגר תושב, שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי במכירה ולא במתנה אבל לגר תושב בין במכירה בין בנתינה מפני שאתה מצווה להחיותו, שנאמר גר ותושב וחי עמך.
יב) הנותן מתנה לעבד או לאשה קנה הבעל והאדון, אלא שהאדון קונה לגוף והבעל קונה אותה לפירות.
יג) נתן מתנה לאשה על מנת שאין לבעלה רשות בה, ולעבד על מנת שאין לרבו רשות בו קנה האדון וקנה הבעל, אבל הנותן מתנה לאשה או לעבד והתנה עמהן הנותן בגופה של מתנה שתהיה לכך וכך, לא קנה האדון ולא קנה הבעל.
יד) כיצד הנותן מתנה לאשה ואמר לה הרי המעות האלו נתונים לך במתנה על מנת שתלבשי בהן או על מנת שתשתי בהם ותעשי מה שתרצי בלא רשות הבעל, לא קנה הבעל, וכן אם אמר לעבד על מנת שתאכל בהן ותשתה בהן, על מנת שתצא בהם לחירות, או על מנת שתעשה בהם כל מה שתרצה בלא רשות אדון שלך, לא קנה האדון וכן כל כיוצא בזה.
טו) הנותן כל נכסיו לעבדו קנה עצמו ויצא בן חורין וקנה שאר הנכסים, ואם שייר כל שהוא אפילו מטלטלין לא קנה כלום שאין זה גט חירות גמור שהרי שייר בו בגט ומתוך שלא נשתחרר לא קנה כלום.