בבית משמרכם. שאתם אסורים בו עכשיו:

ואתם לכו הביאו. אל בית אביכם:

שבר רעבון בתיכם. מה שקניתם לרעבון אנשי בתיכם:

ויאמנו דבריכם. יתאמנו ויתקיימו, כמו אמן אמן (במדבר ה, כב.), וכמו יאמן נא דבריך (מלכים א ח, כז.):

אבל. כתרגומו בקושטא. וראיתי בבראשית רבה (צא, ח.) לישנא דרומאה (לשון בני הנגב) הוא, אבל ברם:

באה אלינו. טעמו בבי״ת, לפי שהוא בלשון עבר, שכבר באה. ותרגומו אתת לנא:

וגם דמו. אתין וגמין רבויין, דמו וגם דם הזקן:

והם לא ידעו כי שומע יוסף. מבין לשונם, ובפניו היו מדברים כן:

כי המליץ בינותם. כי כשהיו מדברים עמו היה המליץ ביניהם, היודע לשון עברי ולשון מצרי, והיה מליץ דבריהם ליוסף, ודברי יוסף להם, לכך היו סבורים שאין יוסף מכיר בלשון עברי:

המליץ. זה מנשה בנו:

ויסב מעליהם. נתרחק מעליהם, שלא יראוהו בוכה:

ויבך. לפי ששמע שהיו מתחרטין:

את שמעון. הוא השליכו לבור, הוא שאמר ללוי הנה בעל החלומות הלזה בא. דבר אחר, נתכוון יוסף להפרידו מלוי, שמא יתיעצו שניהם להרוג אותו:

ויאסר אתו לעיניהם. לא אסרו אלא לעיניהם, וכיון שיצאו, הוציאו והאכילו והשקהו (ב״ר צא, ח.):

ויפתח האחד. הוא לוי שנשאר יחיד משמעון בן זוגו:

במלון. במקום שלנו בלילה:

אמתחתו. הוא שק:

וגם הנה באמתחתי. הכסף בו עם התבואה:

מה זאת עשה אלהים לנו. להביאנו לידי עלילה זו, שלא הושב אלא להתעולל עלינו:

ואת הארץ תסחרו. תסובבו. וכל לשון סוחרים וסחורה על שם שמחזרים וסובבים אחר פרקמטיא:

צרור כספו. קשר כספו:

אתי שכלתם. מלמד שחשדן שמא הרגוהו או מכרוהו כיוסף:

שכלתם. כל מי שבניו אבודים קרוי שכול:

לא ירד בני עמכם. לא קבל דבריו של ראובן, אמר, בכור שוטה הוא זה, הוא אומר להמית בניו, וכי בניו הם ולא בני (ב״ר צא, ט.):

כאשר כלו לאכול. יהודה אמר להם המתינו לזקן עד שתכלה פת מן הבית:

כאשר כלו. כד שציאו (והמתרגם כד ספיקו, טועה, כאשר כלו הגמלים לשתות, מתורגם כד ספיקו, כששתו די ספוקם הוא גמר שתייתם. אבל זה כאשר כלו לאכול, כאשר תם האוכל הוא, ומתרגמינן כד שיציאו):

העד העיד. לשון התראה, שסתם התראה מתרה בו בפני עדים, וכן העידותי בכם (דברים ל, יט.), רד העד בעם (שמות יט, כא.):

לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם. לא תראוני בלא אחיכם אתכם. ואונקלוס תרגם אלהין כד אחוכון עמכון, יישב הדבר על אופנו, ולא דקדק לתרגם אחר לשון המקרא:

לנו ולמולדתנו. למשפחותינו. ומדרשו, אפילו עניני (נ״א עצי) (יש מפרשים לשון עצה, שמדברים ביחידות וזהו עצי) עריסותינו גלה לנו:

ונגד לו. שיש לנו אב ואח:

על פי הדברים האלה. על פי שאלותיו אשר שאל, הוזקקנו להגיד:

כי יאמר. אשר יאמר, כי משמש בלשון אם, ואם משמש בלשון אשר, הרי זה שמוש אחד מארבע לשונות שמשמש כי, והוא אי, שהרי כי זה כמו אם, כמו עד אם דברתי דברי:

ונחיה. נצנצה בו רוח הקדש, על ידי הליכה זו תחי רוחך, שנאמר ותחי רוח יעקב אביהם:

ולא נמות. ברעב, בנימין ספק יתפש ספק לא יתפש, ואנו כלנו מתים ברעב אם לא נלך, מוטב שתניח את הספק ותתפוש את הודאי:

והצגתיו לפניך. שלא אביאנו אליך מת כי אם חי:

וחטאתי לך כל הימים. לעולם הבא:

לולא התמהמהנו. על ידך, כבר היינו שבים עם שמעון, ולא נצטערת כל הימים הללו:

אפוא. כל לשון אפוא לשון יתר הוא, לתקן המלה בלשון עברי, אם כן אזדקק לעשות שאשלחנו עמכם, צריך אני לחזור ולבקש איה פה תקנה ועצה להשיאכם, ואומר אני זאת עשו:

מזמרת הארץ. מתורגם מדמשבח בארעא, שהכל מזמרים עליו כשהוא בא לעולם:

נכאת. שעוה. בראשית רבה (צא, יא.):

בטנים. לא ידעתי מה הם, ובפירוש א״ב של רבי מכיר ראיתי, פושטציא״ס, ודומה לי שהם אפרסקין (שפירזיכע):

וכסף משנה. פי שנים כראשון:

קחו בידכם. לשבור אוכל שמא הוקר השער:

אולי משגה הוא. שמא הממונה על הבית שכחו שוגג:

ואל שדי. מעתה אינכם חסרים כלום אלא תפלה, הריני מתפלל עליכם:

ואל שדי. שדי בנתינת רחמיו, וכדי היכולת בידו ליתן, יתן לכם רחמים, זהו פשוטו. ומדרשו, מי שאמר לעולם די, יאמר די לצרותי, שלא שקטתי מנעורי, צרת לבן, צרת עשו, צרת רחל, צרת דינה, צרת יוסף, צרת שמעון, צרת בנימין:

ושלח לכם. ויפטר לכון כתרגומו, יפטרנו מאסוריו, לשון לחפשי ישלחנו, ואינו נופל בתרגום לשון וישלח, שהרי לשם הם הולכים אצלו:

את אחיכם. זה שמעון:

אחר. רוח הקודש נזרקה בו (ב״ר צא, ז.), לרבות יוסף:

ואני. עד שובכם אהיה שכול מספק:

כאשר שכלתי. מיוסף ומשמעון:

שכלתי. מבנימין:

ואת בנימין. מתרגמינן ודברו ית בנימין, לפי שאין לקיחת הכסף ולקיחת האדם שוה בלשון ארמי, בדבר הנקח ביד מתרגמינן ונסיב, ודבר הנקח בהנהגת דברים מתרגמינן ודבר: