גד גדוד יגודנו. כולם לשון גדוד הם, וכך חברו מנחם. ואם תאמר אין גדוד בלא שני דלתי״ן, יש לומר גדוד שם דבר צריך שני דלתי״ן, שכן דרך תיבה בת שתי אותיות להכפל בסופה, ואין יסודה אלא שתי אותיות, וכן אמר כצפור לנוד (משלי כו, ב.), מגזרת ושבעתי נדודים (איוב ז, ד.), שם נפל שדוד (שופטים ה, כז.), מגזרת ישוד צהרים, אף יגוד יגודנו, וגדוד מגזרה אחת הם, וכשהוא מדבר בלשון יפעל, אינו כפול, כמו יגוד, ינוד, ירום, ישוד, ישוב, וכשהוא מתפעל או מפעיל אחרים, הוא כפול, כמו יתגודד, יתנודד, יתרומם, יתבולל, יתעודד, ובלשון מפעיל יתום ואלמנה יעודד (תהלים קמו, ט.), לשובב יעקב אליו (ישעיה מט, ה.), משובב נתיבות (שם נח, יב.), אף יגודנו האמור כאן אין לשון שיפעילוהו אחרים, אלא כמו יגוד הימנו, כמו בני יצאוני (ירמיה י, כ.), יצאו ממני:

גד גדוד יגודנו. גדודים יגודו הימנו, שיעברו הירדן עם אחיהם למלחמה כל חלוץ עד שנכבשה הארץ:

והוא יגד עקב. כל גדודיו ישובו על עקבם לנחלתם שלקחו בעבר הירדן, ולא יפקד מהם איש:

עקב. בדרכן ובמסילותם שהלכו ישובו, כמו ועקבותיך לא נודעו (תהלים עז, כ.), וכן בעקבי הצאן (שיר השירים א, ח.), בלשון לע״ז תרציא״ס:

מאשר שמנה לחמו. מאכל הבא מחלקו של אשר יהא שמן, שיהיו זיתים מרובים בחלקו, והוא מושך שמן כמעין, וכן ברכו משה וטובל בשמן רגלו, כמו ששנינו במנחות (פה:), פעם אחת הוצרכו אנשי לודקיא לשמן וכו׳:

אילה שלחה. זו בקעת גינוסר, שהיא קלה לבשל פירותיה, כאילה זו שהיא קלה לרוץ, אילה שלוחה, אילה משולחת לרוץ:

הנתן אמרי שפר. כתרגומו. דבר אחר, על מלחמת סיסרא נתנבא, ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי וגו׳ (שופטים ד, ו.), והלכו שם בזריזות, וכן נאמר שם לשון שלוח, בעמק שולח ברגליו. הנתן אמרי שפר. על ידם שרו דבורה וברק שירה. ורבותינו דרשוהו על יום קבורת יעקב, כשערער עשו על המערה, במסכת סוטה (יג.). ותרגומו יתרמי עדבה, יפול חבלו, והוא יודה על חלקו אמרים נאים ושבח:

בן פרת. בן חן, והוא לשון ארמי, אפריון נמטייה לרבי שמעון, בסוף בבא מציעא (קיט.):

בן פרת עלי עין. חנו נטוי על העין הרואה אותו:

בנות צעדה עלי שור. בנות מצרים היו צועדות על החומה להסתכל ביפיו, ובנות הרבה צעדה כל אחת ואחת במקום שתוכל לראותו משם. (דבר אחר כצ״ל, כי לפירוש ראשון הוא שור חומה וק״ל). עלי שור. על ראייתו, כמו אשורנו ולא קרוב. (במדבר כד, יז.) ומדרש אגדה יש רבים, וזה נוטה ליישב המקרא. פרת. תי״ו שבו הוא תקון הלשון, כמו על דברת בני האדם (קהלת ג, יח.). שור. כמו לשור. עלי שור, בשביל לשור. ותרגום של אנוקלוס בנות צעדה עלי שור, תרין שבטין יפקון מבנוהי וכו׳, וכתב בנות, על שם בנות מנשה, בנות צלפחד, שנטלו חלק בשני עברי הירדן. ברי דיסגי יוסף, פורת לשון פריה ורביה. ויש מדרשי אגדה בו המתישבים על הלשון, בשעה שבא עשו לקראת יעקב, בכולן קדמו האמהות ללכת לפני בניהם להשתחוות, וברחל כתיב נגש יוסף ורחל וישתחוו, אמר יוסף, רשע הזה עינו רמה, שמא יתן עיניו באמי, יצא לפניה ושרבב קומתו לכסותה, והוא שברכו אביו בן פורת, הגדלת עצמך יוסף עלי עין של עשו, לפיכך זכית לגדולה:

בנות צעדה עלי שור. להסתכל בך בצאתך על מצרים. ועוד דרשוהו לענין שלא ישלוט בזרעו עין הרע, ואף כשברך מנשה ואפרים, ברכם כדגים שאין עין הרע שולטת בהם:

וימררהו ורבו. וימררוהו אחיו, וימררוהו פוטיפר ואשתו לאסרו, לשון וימררו את חייהם:

ורבו. נעשו לו אחיו אנשי ריב, ואין הלשון הזה לשון פעלו, שאם כן היה לו לינקד ורבו כמו המה מי מריבה אשר רבו וגו׳, ואף אם לשון רביית חצים הוא, כן היה לו להנקד, ואינו אלא לשון פועלו, כמו שמו שמים (ירמיה ב, יב.), שהוא לשון הושמו, וכן רמו מעט, שהוא לשון הורמו, אלא שלשון הורמו והושמו על ידי אחרים, ולשון שמו, רמו, רבו, מאליהם הוא, משוממים את עצמם, נתרוממו מעצמם, נעשו אנשי ריב, וכן דומו יושבי אי, כמו נדמו. וכן תרגם אונקלוס ונקמוהי:

בעלי חצים. שלשונם כחץ, ותרגומו מרי פלגותא, לשון ותהי המחצה, אותן שהיו ראוים לחלוק עמו נחלה:

ותשב באיתן קשתו. נתישבה בחוזק:

קשתו. חזקו:

ויפזו זרעי ידיו. זו היא נתינת טבעת על ידו, לשון זהב מופז, זאת היתה לו מידי הקב״ה שהוא אביר יעקב, ומשם עלה להיות רועה אבן ישראל, עקרן של ישראל, לשון אבן הראשה, לשון מלכות, ואונקלוס אף הוא כך תרגמו, ותשב. ותבת בהון נביאותיה, החלומות אשר חלם להם, על דקים אוריתא בסתרא, תוספת הוא ולא מלשון עברי שבמקרא, ושוי בתוקפא רוחצניה, תרגום של באיתן קשתו, וכך לשון התרגום על העברי, ותשב נבואיתו, בשביל שאיתנו של הקב״ה היתה לו לקשת ולמבטח, בכן יתרמא דהב על דרעוהי, לכך ויפזו זרועי ידיו, לשון פז:

אבן ישראל. לשון נוטריקון, אב ובן אבהן ובנין, יעקב ובניו:

מאל אביך. היתה לך זאת, והוא יעזרך:

ואת שדי. ועם הקב״ה היה לבך כשלא שמעת לדברי אדונתך, והוא יברכך:

ברכת שדים ורחם. ברכתא דאבא ודאמא. כלומר יתברכו המולידים והיולדות, שיהיו הזכרים מזריעין טיפה הראוייה להריון, והנקבות לא ישכלו את רחם שלהן להפיל עובריהן:

שדים. ירה יירה מתרגמינן אישתדאי ישתדי, אף שדים כאן על שם שהזרע יורה כחץ:

ברכת אביך גברו וגו׳. הברכות שברכני הקב״ה גברו והלכו על הברכות שבירך את הורי:

עד תאות גבעת עולם. לפי שהברכות שלי גברו עד סוף גבולי גבעות עולם, שנתן לי ברכה פרוצה בלי מצרים, מגעת עד ד׳ קצות העולם, שנאמר ופרצת ימה וקדמה וגו׳, מה שלא אמר לאברהם אבינו וליצחק. לאברהם אמר לו שא עיניך וראה וגו׳ כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה, ולא הראהו אלא ארץ ישראל בלבד. ליצחק אמר לו כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה וגו׳, זהו שאמר ישעיה והאכלתיך נחלת יעקב אביך (ישעיה נח, יד.), ולא אמר נחלת אברהם:

תאות. אשמול״ץ, כך חברו מנחם בן סרוק:

הורי. לשון הריון, שהורוני במעי אמי, כמו הורה גבר (איוב ג, ג.):

עד תאות. עד קצות, כמו והתאויתם לכם לגבול קדמה (במדבר לד, י.), תתאו לבא חמת (שם ח.):

תהיין. כולם לראש יוסף:

נזיר אחיו. פרישא דאחוהי, שנבדל מאחיו, כמו וינזרו מקדשי בני ישראל, נזורו אחור. ורבותינו דרשו ותשב באיתן קשתו, על כבישת יצרו באשת אדוניו, וקוראו קשת על שם שהזרע יורה כחץ. ויפזו זרועי ידיו. כמו ויפוצו, שיצא הזרע מבין אצבעות ידיו. מידי אביר יעקב. שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו וכו׳, כדאיתא בסוטה (לו:). ואונקלוס תרגם תאות עולם, לשון תאוה וחמדה, וגבעות עולם לשון מצוקי ארץ, (והם הברכות) שחמדתן אמו והזקיקתו לקבלם: