הלכות שחיטה פרק יב
א) השוחט אותו ואת בנו ביום אחד -- הבשר מותר באכילה, והשוחט לוקה: שנאמר "אותו ואת בנו, לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב,כח). ואינו לוקה אלא על שחיטת האחרון; לפיכך אם שחט אחד משניהן, ובא חברו ושחט את השני -- חברו לוקה.
ב) איסור אותו ואת בנו -- נוהג בכל מקום ובכל זמן, בחולין ובמוקדשין, בין מוקדשין הנאכלין בין מוקדשין שאינן נאכלין; לפיכך הראשון ששחט בעזרה והשני בחוץ, או הראשון בחוץ והשני בעזרה, בין שהיו שניהן חולין או שניהן קודשים, בין שהיה אחד מהן חולין ואחד קודשים -- זה ששחט אחרון, לוקה משום אותו ואת בנו.
ג) אין איסור אותו ואת בנו נוהג אלא בשחיטה בלבד, שנאמר "לא תשחטו" (ויקרא כב,כח), בשחיטת שניהן הוא האיסור; אבל אם נחר הראשון או נתנבל בידו, מותר לשחוט השני. וכן אם שחט הראשון ונחר השני, או נתנבל בידו -- פטור.
ד) חירש שוטה וקטן ששחטו בינן לבין עצמן את הראשון, מותר לשחוט את השני אחריהן -- שאין שחיטתן שחיטה. [ה] השוחט את הראשון, והרי הוא ספק נבילה -- אסור לשחוט השני; ואם שחט, אינו לוקה: [ו] שחיטה שאינה ראויה לאכילה, שמה שחיטה.
ה) לפיכך הראשון ששחט חולין בעזרה או טריפה או שור הנסקל ועגלה ערופה ופרה אדומה או ששחט לעבודה זרה, ובא האחרון ושחט את השני -- הרי זה לוקה; וכן אם שחט הראשון את האחד, ובא האחרון ושחט את השני, והרי הן חולין בעזרה או שור הנסקל או עגלה ערופה ופרה אדומה -- הרי זה לוקה. [ז] שחטו לעבודה זרה -- פטור משום אותו ואת בנו, שהרי נתחייב בנפשו; ואם התרו בו משום אותו ואת בנו, ולא התרו בו משום עבודה זרה -- לוקה.
ו) [ח] אין איסור אותו ואת בנו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד, שנאמר "ושור, או שה -- אותו ואת בנו, לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב,כח); ונוהג בכלאיים. כיצד, צבי שבא על העז, ושחט העז ואת בנה -- לוקה. אבל העז הבא על הצבייה, אסור לשחוט אותה ואת בנה; ואם שחט, אינו לוקה: פרה ובנה אסרה תורה, לא צבייה ובנה.
ז) [ט] הייתה בת הצבייה הזאת נקבה, וילדה בן, ושחט את הנקבה בת הצבייה ואת בנה -- לוקה; וכן כלאיים הבא ממין כבש וממין עז, בין מכבש עם העז, בין מעז עם הכבשה -- לוקה משום אותו ואת בנו.
ח) [י] מותר לשחוט את המעוברת -- עובר, אבר אימו הוא. ואם יצא העובר חי אחר שחיטתה והפריס על הקרקע, אין שוחטין אותו ביום אחד; ואם שחט, אינו לוקה.
ט) [יא] איסור אותו ואת בנו נוהג בנקבות, שזה בנה ודאי. ואם נודע שזה הוא אביו ודאי, אין שוחטין שניהן ביום אחד; ואם שחט, אינו לוקה -- שהדבר ספק אם נוהג בזכרים, או אינו נוהג.
י) [יב] השוחט את הפרה, ואחר כך שחט שני בניה -- לוקה שתי מלקייות; שחט את בניה, ואחר כך שחטה -- לוקה אחת; שחטה ואת בתה ואת בן בתה, לוקה שתיים; שחטה ואת בן בתה, ואחר כך שחט את הבת -- לוקה אחת: בין הוא בין אחר.
יא) [יג] שניים שלקחו שתי בהמות, זה האם וזה הבת, ובאו לדין -- זה שלקח ראשון, ישחוט ראשון; והשני ימתין למחר. ואם קדם השני ושחט, זכה; וימתין הראשון עד למחר.
יב) [יד] בארבעה פרקים בשנה, המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו ולומר לו, כבר מכרתי אימה או בתה לאחר שישחטנה -- כדי שימתין זה האחרון, ולא ישחוט עד למחר; ואלו הן -- ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה.
יג) [טו] במה דברים אמורים, בשראה זה שלקח באחרונה נחפז לקנות, והיה בסוף היום -- שחזקתו שהוא שוחט עתה; אבל אם היה ריוח ביום, אינו צריך להודיעו -- שמא לא ישחוט אלא למחר. [טז] והמוכר את האם לחתן, והבת לכלה -- צריך להודיען, שודאי ביום אחד שוחטין. וכן כל כיוצא בזה.
יד) [יז] יום אחד האמור באותו ואת בנו, היום הולך אחר הלילה. כיצד, הרי ששחט ראשון בתחילת ליל רביעי, לא ישחוט השני עד תחילת ליל חמישי; וכן אם שחט הראשון בסוף יום רביעי קודם בין השמשות, שוחט השני בתחילת ליל חמישי. שחט ראשון בין השמשות של ליל חמישי, לא ישחוט השני עד ליל שישי; ואם שחט ביום חמישי, אינו לוקה.