הלכות נזירות
הלכות נזירות. יש בכללן עשר מצוות -- שתי מצוות עשה, ושמונה מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) שיגדל הנזיר פרע; (ב) שלא יגלח שיערו כל ימי נזרו; (ג) שלא ישתה הנזיר יין ולא תערובת יין, ואפילו חומץ שלהן; (ד) שלא יאכל ענבים לחים; (ה) שלא יאכל צימוקים; (ו) שלא יאכל חרצנים; (ז) שלא יאכל זוגין; (ח) שלא ייכנס לאוהל המת; (ט) שלא ייטמא למתים; (י) שיגלח על הקרבנות כשישלים נזירותו או כשייטמא. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
הלכות נזירות פרק א
א) הנזירות -- היא נדר מכלל נדרי איסר, שנאמר "כי יפליא לנדור נזיר, להזיר לה'" (במדבר ו,ב). ומצות עשה שיגדל שיער ראשו, שנאמר "גדל פרע שיער ראשו" (במדבר ו,ה); ואם גילח בימי נזרו, עובר בלא תעשה, שנאמר "תער לא יעבור על ראשו" (שם). וכן אסור להיטמא למתים או לאכול דברים שאסרן הכתוב עליו מגפן היין, כל ימי נזרו.
ב) עבר וגילח, או ניטמא, או אכל מגפן היין -- הרי זה לוקה שתיים: אחת משום "לא יחל דברו" (במדבר ל,ג), שכולל כל הנדרים; ואחת משום דבר שעבר עליו, מדברים שאיסורן איסור מיוחד על הנזיר.
ג) נדר בנזיר, וקיים נדרו כמצותו -- הרי זה עשה שלוש מצוות עשה: האחת "ככל היוצא מפיו, יעשה" (במדבר ל,ג), והרי עשה; והשנייה "גדל פרע שיער ראשו" (במדבר ו,ה), והרי גידל; והשלישית תגלחתו עם הבאת קרבנותיו, שנאמר "וגילח הנזיר פתח אוהל מועד" (במדבר ו,יח).
ד) האומר לא איפטר מן העולם, עד שאהיה נזיר -- הרי זה נזיר מיד, שמא ימות עתה; ואם איחר נזירותו, הרי זה עובר ב"לא תאחר לשלמו" (דברים כג,כב); ואין לוקין על לאו זה.
ה) אין אומרין בנזירות, עד שיוציא בשפתיו דבר שמשמעו אצל כל העם כעניין שבליבו; אלא כיון שגמר בליבו, והוציא בשפתיו דברים שעניינם שיהיה נזיר -- אף על פי שהן עניינות רחוקות, ואף על פי שאין במשמען לשון נזירות -- הרי זה נזיר.
ו) כיצד, הרי שהיה נזיר עובר לפניו, ואמר אהיה -- הרי זה נזיר: הואיל ובליבו היה שיהיה כמו זה, ואף על פי שלא פירש ואמר אהיה כמו זה. וכן אם אחז בשיערו, ואמר אהא נאוה, או אהא מכלכל, או אהא מסלסל, או שאמר הריני מסלסל, או הריני מכלכל, או הרי עליי לשלח פרע -- הרי זה נזיר: והוא, שיגמור בליבו להזיר.
ז) אמר הרי עליי ציפורים -- אף על פי שהיה נזיר עובר לפניו, ואף על פי שהיה בליבו להזיר -- אינו נזיר, והרי זה כמי שלא הוציא בשפתיו כלום.
ח) כל כינויי נזירות, כנזירות. כיצד, מקומות העילגים שמשנין את הדיבור, ואמר שם הריני נזיק, נזיח, פזיח -- הרי זה נזיר.
ט) האומר הריני נזיר מן החרצנים בלבד, או מן הזוגין בלבד, או הריני נזיר מן התגלחת, או הריני נזיר מן הטומאה בלבד -- הרי זה נזיר גמור, וכל דקדוקי נזירות עליו: אף על פי שלא היה בליבו להזיר, אלא מדבר זה בלבד -- הואיל ודבר שנזר ממנו אסור על הנזיר, הרי זה נזיר גמור.
י) אבל האומר הריני נזיר מן הגרוגרות, או מן הדבילה, וכיוצא בהן -- הרי זה אסור בהן, ואינו נזיר.
יא) מזגו לו כוס של יין, ונתנו לו לשתות, ואמר הריני נזיר ממנו -- הרי זה נזיר גמור. ואם היה מר נפש, או כועס, או מתאבל, והיו מבקשין ממנו שישתה כדי לשכח עמלו, ואמר הריני נזיר ממנו -- הרי זה אסור באותו הכוס בלבד, ואינו נזיר: שלא נתכוון זה, אלא שלא ישתה כוס זה.
יב) וכן שיכור שנתנו לו כוס כדי לרוותו, ואמר הריני נזיר ממנו -- הרי זה אסור באותו הכוס בלבד, ואינו חייב בנזירות: שלא נתכוון זה, אלא שלא ישכרו אותו יותר מדיי. ואם הגיע לשכרותו של לוט -- אין דבריו כלום, ואינו חייב על כל עבירה שיעשה: שמשהגיע לשכרותו של לוט, אינו בן חיוב.
יג) האומר הריני נזיר על מנת שאהיה שותה יין, או מיטמא למתים, או מגלח שיערי -- הרי זה נזיר, ואסור בכולן: מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה; וכל המתנה על הכתוב בתורה, תנאו בטיל.
יד) נדר בנזיר, ואמר לא הייתי יודע שהנזיר אסור ביין, או בטומאה, או בתגלחת, ואילו הייתי יודע כן, לא הייתי נודר -- הרי זה נזיר, וחייב בכולן: שהרי הוא היה יודע שאסר עצמו באחד משלושה מינין; וכבר ביארנו שאפילו לא נדר אלא מאחד מהן, אסור בכולן.
טו) אמר יודע אני שהנזיר אסור בכל אלו, אבל היה בדעתי שמותר לי אני לשתות היין, מפני שאיני יכול לחיות בלא יין, או מפני שאני קובר את המתים -- הרי זה אינו נזיר: מפני שאלו בכלל נדרי שגגות, שאינן צריכין שאילה לחכם, כמו שביארנו.
טז) האומר הרי ידי נזירה, הרי רגלי נזירה -- לא אמר כלום; הרי ראשי נזיר, כבדי נזירה -- הרי זה נזיר: זה הכלל, כל אבר שאם יינטל מן החי, ימות -- אם אמר הרי הוא נזיר, הרי זה נזיר.
יז) האומר הריני נזיר, כשיהיה לי בן -- אם נולד לו בן זכר, הרי זה נזיר; אבל אם נולדה לו בת, או טומטום, או אנדרוגינוס -- אין זה נזיר. אמר הריני נזיר, כשיהיה לי ולד -- אפילו נולד לו בת, או טומטום, ואנדרוגינוס -- הרי זה נזיר. הפילה אשתו, אינו נזיר; חזרה ונתעברה וילדה, הרי זה נזיר.